‏הצגת רשומות עם תוויות פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 16 ביולי 2019

פסטיבל הקולנוע ירושלים 2019 - רשמים מוקדמים





לפני כמה שנים טובות, כשהייתי כתב תרבות סקרן בעיתון גלובס, הוזמנתי לסיור תרבותי-תיירותי בשם "מסטוץ לקשר". מי שיזם והעביר את הסיור היה קולנוען צעיר בשם יוסי עטיה, שנכנס לדמותו הבדיונית של קואצ'ר לענייני זוגיות. הקהל נותר בתפקיד עצמו, כמשתתף פעיל – רווקים ורווקות תל אביביים עם ניצוץ בעיניים, וגם כמה זוגות סקרנים - מה שלא הפתיע את עטיה ("כל זוג הוא פוטנציאל לרווקות"). זאת הייתה הפעם הראשונה שחוויתי מופע רחוב קומי כל כך מקורי. זה היה פרינג' אמיתי. שוטטנו בין פאבים ובתי קפה במרכז תל אביב שהיו אז מחוזות פופולריים לדייטים, התבוננו בכמה כאלה מרחוק וגם מקרוב, כשברקע הקואוצ'ר שגילם עטיה מצביע בהומור על חולשות אנושיות שכיחות, ומסמן את ההרגלים שמשמרים את הסטאטוס (אולי בגלל שהייתי נתון במשימתי העיתונאית לא ממש הפנמתי, אבל זה כבר נושא אחר). בראיון שקיימנו למחרת עטיה סיפר שהסיור הינו השראה לסרט באורך מלא עליו הוא שוקד – סיור רחוב תיירותי בעקבות פיגועים בירושלים בימי האינתיפאדה השניה.

כשמונה שנים מאז אותו ראיון (עכשיו בדקתי), יצא הסרט. שמו "נולדתי בירושלים ואני עדיין חי", ועטיה ביים אותו בצוותא עם דוד אופק. צפיתי בו לאחרונה, במסגרת הקרנות האקדמיה לקולנוע לקראת טקס פרסי אופיר. אם ב"מסטוץ לקשר" ההבדלים בין עטיה לבין דמות הקואוצ'ר מטושטשים במכוון, בסרט אין כל טשטוש – עטיה מגלם פחות או יותר את עצמו, בהומור ובכאב, ובכנות נוגעת ללב. התסריט מעולה, זה אולי אחד התסריטים הטובים ביותר שנכתבו פה. עטיה של ירושלים קושר בין יחסי תלות של אב ובן על רקע מותה של האם לבין הימנעות מאינטימיות (בקשר שנראה מבטיח אך במהרה מתפורר), בין טיפול עצמי בפוסט-טראומה באמצעות הסיורים שמנציחים פצע מדמם, לבין הדחקת הצורך לעזוב את העיר ולהמשיך בחיים, בין מחסום יצירתי למחסום נפשי, כשהשחקנית ליהי קורנובסקי, בתפקיד בת הזוג, משכנעת בתצוגת משחק טבעית ומלאת קסם. לקראת סוף הסרט, הדהד בראשי משפט יפה של עטיה שחתם אז את אותו ראיון: "המדד להצלחה או לכישלון הוא מאוד מופשט. בדיוק כמו אהבה, הגשמה עצמית, אמנות. הרצון להגשים את עצמנו בכל תחום ולהצליח, הוא קרקע בטוחה לכישלונות, וגם קרקע טובה להומור". אחרי ההקרנה ניגשתי לעטיה בהתרגשות ואמרתי לו "אתה הצלחת, ואתה עדיין לא מבין את זה".



"נולדתי בירושלים ואני עדיין חי" יוקרן במסגרת התחרות הישראלית בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים, שבה נכלל סרט נוסף שבו הדמות הראשית מבוססת במידה רבה על דמותו של הבמאי: "קצפת ודובדבנים" של גור בנטביץ'. סרט ארס פואטי שעוקב אחר במאי קולנוע נרקיסיסט כבן 50, שחווה טלטלה רגשית קיצונית ביום שבו יוצא לאקרנים סרטו החדש (כן, שמו "קצפת ודובדבנים"). הטלטלה הרגשית הופכת לחרדה, ובשלב מסוים הגיבור ניצב על סף התקף פסיכוטי. בשיאו של הסרט, כאשר חייו של הגיבור מצויים בסכנה, מגיע הגיבור לתובנה עמוקה (שלא כהרגלי, לא אעשה ספוילרים). בראייה לאחור, העלילה כולה מתנקזת לאותם רגעים. הרגשתי ששם, בנקודה זו, הסרט אמור להסתיים. אבל הוא לא, וההמשך מאותה נקודה דמה בעיניי לסוף נוסף, מה שגרם לי להרגיש שבמידה מסוימת בנטביץ' הטיל ספק באותה תובנה.  
מאידך, הדבר לא פגם במידת ההנאה מהסרט. בנטביץ' במאי מבריק, והוא סוחף בתשוקה שלו לקולנוע ולאהבת הקהל. והוא לוקח סיכון במודע, כשהוא כמו אומר לקהל: אני זקוק לאהבה שלכם – שתאהבו את הסרט שלי. הוא כל כך חרד מפידבק שלילי, מדחייה, מאדישות, שהוא משתמש ביצירתו כעל תקן מציאות חלופית, בה הוא קובע את התגובה החיצונית ליצירה. זה אמנם לא מפחית במאום מהסיכון הנפשי, אבל זה מאפשר את ההתמודדות.

שמעתי* לא מזמן את המשפט היפה הזה, ש"האמנות היא היומן של הרגש". משפט שיש בו אידאל, והוא תקף גם באמנות מסחרית כמו הקולנוע - שאף שהיא מונעת מרגש, היא מאפשרת התרחקות מהכרונולוגיה האישית. הקולנוע גם מאפשר התרחקות מה"אישי" ביתר קלות, מה שלעתים מוביל לכישלון אמנותי (פיקאסו היה אומר על זה – כלומר, הוא אמר, רק בצורה פחות מסורבלת - שיצירה היא בעלת ערך רק כשהיא נובעת מתוך מצב רגשי נתון בעת היווצרותה).
בעקבות הצפייה בסרטיהם של עטיה ושל בנטביץ', כמו גם בהקשר אמנותי-אישי אחר, שאלתי את עצמי האם בתהליך היצירה על האמן להתהלך במרחב הפגיעות? כי אזור מסוכן הוא המרחב הזה. התהלכות במרחב הפגיעות אומרת, בין היתר, שאתה מאיר את עצמך במודע באור לא מחמיא. שהחולשות שלך הן רכוש הציבור. שאתה מונע מעצמך הגנות, כי הסרת הפרסונה היא הכרחית. ושאתה עלול לחוות דחייה חברתית ומקצועית, כמו גם משפחתית. יתרה מכך, במידה והניסיון לגעת בקהל לא יצלח, אתה עלול לשפוט את עצמך בחומרה ולפקפק בעצמך, בכישרון שלך, במניעים שלך, ובסופו של דבר לפקפק גם בשפיות שלך.
התשובה שלי היא שאין מנוס מהתהלכות במרחב הזה, שהרי מרחב הפגיעות מאפשר חתירה לאותנטיות במובנה האישי הרחב. ואם אין כוונה אותנטית, אם אין חתירה לכנות, מדוע בכלל לעסוק באמנות? ומהי המשמעות של האמנות, אם היא מרוחקת מהמרחב הזה?
הלוא האמנות היא שמאפשרת הסתכלות פנימית כנה, נקייה מהשלכה, או מכל רמייה עצמית אחרת (אם להשתמש במילותיו של דונלד ו' ויניקוט, עלינו להימנע במודע ממצב שבו העצמי הכוזב מגונן על העצמי האמיתי). היא מאפשרת לנו לטפל בעצמנו, להבין יותר טוב את עצמנו, להבין את האחר, לגעת באחר. זו מהותה.
שלא יובן לא נכון, אני לא מקל ראש בקושי לשאוף לכנות אמנותית. סבא שלי ז"ל, שהיה ניצול שואה, היה אומר ש"בחיים האלה בן אדם חייב להיות חזק יותר מברזל". ולא קל להיות ברזל. לא קל להיות קול אותנטי בחברה שתרה אחר פגמי האחר. חברה שבה התרבות השיפוטית היא כל כך מפותחת, ועוד בתקופת זמן שבה הטכנולוגיה האינטראקטיבית מקדשת את חוסר האותנטיות - עד כדי כך שהמלאכותיות הפכה בה לביטוי אותנטי. הרי כולנו עדים להסתגלות ההדרגתית לשימוש ברשתות החברתיות ככלי להפצה רחבה של תדמית חיובית כוזבת.



כשמדובר בקולנוע, ההסתכלות הפנימית באה לידי ביטוי בעיקר בעיצוב האישיות של הדמות הראשית - בין אם היא מנציחה את דמותו של התסריטאי/במאי, ובין אם היא מרחיקה את דמותו מזו של הדמות הבדיונית. בבניית דמותה של גיבורת "מלכת הלבבות", התסריטאית והבמאית הדנית מאי אל-טוקי לא הותירה פינה שאינה חשופה: בקולנוע, כמו בחיים, אופיו האמיתי של אדם מתגלה בעיקר במצבי קיצון, ובסרט זה, הגיבורה היא זו שיוצרת את מצבי הקיצון. 
הגיבורה היא אן (כבת 50), עורכת דין שמתמחה בייצוג נערות ונערים נפגעי עבירות מין ואלימות. המשרד שלה (ושל שותפה) משגשג, הודות ליכולותיה המקצועיות ולהשקעה יוצאת הדופן שלה בעבודה – היא לוקחת את העבודה הביתה, במלוא מובן המילה: לא רק שהיא עובדת כמעט ללא הפסקה, גם דלת ביתה פתוחה בפני לקוחותיה הצעירים כמעט בכל שעה. לא שגרתי במיוחד, אך זוהי השגרה שלה. בעלה, פיטר, עדיין מנסה להסתגל. לבנות שלהם לא אכפת, הן צעירות מדי. השגרה משתנה כאשר גוסטב בן ה-15, בנו של פיטר מנשואיו הקודמים, עובר לגור בביתם.
הנוף המוריק, הפסטורלי, הנשקף מביתם של אן ופיטר, מצטלם היטב למן השוט הראשון. השוט יפהפה ומתעתע: צילום רחב מבין עצי היער הסמוך. זהו רמז לבאות: רמז לכך שגם יער עבות לא יכול לגפרור בוער. אן מפתה את בנו הקטין של בעלה, הוא מתפתה להתמסר, ואש מאיימת להתלקח.

כצופים, אנחנו מחפשים רמזים למניעים פסיכולוגיים על מנת להסביר התנהגות חריגה של דמות - נסיבות חיים, הפרעת אישיות, או סוגיות באופייה של הדמות שנדמה כי אינן מטופלות. החיפוש טבעי ומוצדק, היות ואין מקום לשרירותיות - דפוס התנהגות חריג מוכרח להיות מנומק מבחינה עלילתית.  
אף שהסרט לא חף מקלישאות קולנועיות (צילום עילי של גרם מדרגות מפותל, צילום רחב של מסדרון צר, אישה בגיל העמידה עומדת עירומה מול המראה ומתבוננת בגופה, בוחנת את קמטי הזמן), התשתית הפסיכולוגית שמובילה את העלילה בנויה באופן מחושב ואמין, מבלי להיגרר להפעלת יתר רגשית.
צעד-צעד מתבררת התמונה: זה לא ריגוש לשם ריגוש. זהו דחף. והפרעת שליטה בדחף מייצרת דפוס. משהו אצל אן חזק ממנה. חזק משיקולים מוסריים. חזק משיקולים מחושבים של סיכון – שכן הסכנה ברורה וצפויה. אין כאן עצימת עיניים מבחינתה – היא יודעת היטב מהו המחיר של לאבד הכל, וכמה היא קרובה לשלם אותו. בכל זאת - היא חווה את זה מדי יום, מן העבר השני של המתרס.   
השאלה המורכבת יותר היא מה הוליד את הדחף, מה מעורר אותו, והתשובה לשאלה הזו ניתנת באופן מאוד מרומז - במובלע, באופן שהוא כמעט בלתי נראה. מה שלא סמוי מהעין – כמו אותה דוגמה לקלישאת המראה, וכמו התפישה האלטרואיסטית של אן במקצוע שבו היא בחרה לעסוק, משמשים כחיזוק חיצוני להבנת המבנה הנפשי שלה. אם פסיכולוג היה מנתח את דמותה, קרוב לוודאי שהיה מוצא אצלה מאפיינים של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית.
"מי את?" שואל גוסטב, בעודו מנסה ליישב את הדואליות באישיותה של אשת אביו. הסב-טקסט של התשובה של אן ברור: הוא יודע מי היא, כי בכל זאת, הוא ההיפוך שלה - היפוך שהוא כתמיד גם השיקוף.
ההופעה של טרינה דירהולם בתפקיד אן היא מופת של משחק. לדעתי כל מי שהיא שחקנית במקצועה חייבת לצפות בסרט הזה. כל שחקנית צריכה לשאוף להציג ביצוע כזה. אני גם חושב שכל חובב קולנוע חייב לצפות בסרט הזה, או יותר נכון: כל אדם באשר הוא.  


--

* למען האמת, קראתי. ראיון עם תמר קרוון במגזין "החיים הטובים". הציטוט שלה. תודה, תמר

* תמונה עליונה: מלכת הלבבות (קרדיט צילום: יח"צ), התמונה באמצע: נולדתי בירושלים ואני עדיין חי (קרדיט צילום: שי גולדמן), התמונה למטה: קצפת ודובדבנים (קרדיט צילום: גיא רז)