המהות של הכתיבה התסריטאית

 

מהות

 

*שינוי פנימי הוא המהות של הסיפור הקולנועי.

*הדמות הראשית בסיפור לעולם נמצאת בהוויה של הימנעות – בכניעה לפחד העמוק, שעומקו כעומק הקונפליקט הקיומי הלא פתור שלה.

*כאשר הדמות הופכת מודעת לפחד העמוק שלה, הלא מודע שלה מתחיל להשתוקק לשינוי

*הכרעה בקונפליקט הקיומי בהכרח מהווה הזדמנות למהפכה אישית (חיובית או שלילית).

*להכיר את הדמות בסיפור שלנו ולהבין אותה – אלו שני דברים שונים.

*האופי של הדמות הוא כמו מגנט המושך את האירועים החיצוניים

*דמות חסומה היא זו אשר חוסמת את עצמה

*אנחנו, הכותבים את הדמות, לעולם נהיה פחות אמיצים ממנה. לטוב או לרע, ההתנהגות של הדמות מהווה את הפורקן האפשרי שלנו

 

זהות

 

*הרבה אנשים רוצים להשתנות, אבל רבים מהם ככל הנראה לא מכירים את הדרכים לעבור שינוי. הבנת המהות של הכתיבה התסריטאית עשויה להתוות דרך אפשרית בתהליך

*כתיבה תסריטאית הופכת את ההתבוננות הפנימית לאמצעי ריפוי מעשי.

*לא נוכל להגשים את עצמנו ככותבים, מבלי לחוות התבוננות עצמית אינטימית.

*תסריטאים שהם אמנים בנפשם, ישמחו בסיום העבודה על התסריט וירגישו כמי שסיימו לכתוב יצירה אמנותית. תסריטאים שאינם כאלה, עשויים להרגיש כמי שלא יצרו דבר.

 *

בתמונה – לוקיישן שעושה חשק לכתוב לו סרט (קפה החלוצים, ראש פינה)

 

הפרדוקס של הכתיבה הדרמטית

 

בקרב תסריטאים רבים ניכרת נטייה לחיפוש מתמיד אחר נוסחה, או מתכון מוכר, או אחר איזשהו פתרון קסם שיוביל להצלחה בטוחה – כמו אין די בפיתוח מעמיק של דמויות ובמבנה הקלאסי של התסריט על-מנת לעצב עלילה מקורית.

ניתן לייחס נטייה זו לתקופה התחרותית בה אנו חיים, המתקפת ואף מטפחת, ביתר שאת, גישות כגון זו. הסברה שלי היא, שישנה סיבה משמעותית יותר לכך שתסריטאים נוהים אחר שבלונות אשר בינן לבין אמת אמנותית אין ולו חצי דבר.

חלק מאותם תסריטאים וודאי שלא עושה זאת במודע, ובהחלט ייתכן כי עובדה זו לכשעצמה מהווה מכשול אמנותי מהותי.

*

כותבים מנוסים וודאי יסכימו עם הקביעה לפיה עלילת הסיפור לעולם נגזרת מהקונפליקט הקיומי (נפשי-מוסרי) של הדמות הראשית. שהרי מהו סיפור דרמטי, אם לא תיאור התמודדות של דמות עם קונפליקט קיומי?

הקונפליקט הקיומי הוא לעולם מעמד של הכרעה מוסרית בסיטואציה הקיצונית ביותר עבור הדמות– הכרעה בין הרצון להימנע מלהתמודד עם הפחד העמוק ביותר, לבין סיפוק הצורך הרגשי האותנטי. מעמד ההכרעה הוא רגע השיא של כל סרט או כל סדרה, היות שזהו רגע מכריע שאין ממנו חזרה. נוסף על כך, מעמד הקונפליקט הקיומי בעלילה הוא שלב של התגלות. כל מה שהיה חבוי בתת ההכרה של הדמות צף על פני השטח בנקודת הקיצון הזו. האמת מתגלה. כך שעבור הדמות הנדרשת לקבל החלטה, זהו שלב של פעולה מתוך מודעות: הבחירה תחשוף בפניה איזה מן אדם היא, ובהכרח תשפיע על התפישה העצמית שלה.

הגילוי העצמי שחווה הדמות עם פתרון הקונפליקט, הוא התמה של הסרט - הרעיון המרכזי שהתסריטאית או התסריטאי מבקשים להביע, המבטא את תפישת עולמם.

אם הדמות עושה את הבחירה הכי נכונה עבורה, בעוד שהתסריטאי, לו היה בנעליה, היה בוחר אחרת ממנה, זוהי סתירה שמעידה (לכל הפחות) על חוסר אותנטיות.

אין מנוס מזה: הקונפליקט הקיומי של הדמות הבדיונית מעמת את התסריטאים, הלכה למעשה, עם הקונפליקט הקיומי האישי שלהם – אם באופן ישיר, מודע, ואם בהעברה לא מודעת מתת ההכרה (מהלא מודע למודע), ולכן הניסיון להימנע מעיסוק בקונפליקט הקיומי של הדמות הראשית, עשוי להעיד על קשיים בהתמודדות עם הקונפליקט הקיומי האישי.

אלא שהימנעות מהקונפליקט הקיומי של הדמות חוטאת למהות הכתיבה הדרמטית, ומכאן הפרדוקס - שהרי להיות כנים כלפי היצירה וכלפי עצמנו זה בדיוק אותו הדבר.

במפגש של אדם מול עצמו אין כל אפשרות לזייף, ולא לכולנו יש בכל זמן נתון את המוכנות הנפשית להתמודד עם מפגש שכזה. מכאן שהימנעות מהקונפליקט הקיומי - שהוא, כזכור, מרכיב הערך המרכזי, לב לבו של הסיפור הדרמטי - מהווה בריחה מהעצמי האמיתי שלנו.

כתוצאה מכך, במקום לספר את הסיפור שמלכתחילה הוביל את התסריטאי או את התסריטאית למלאכת הכתיבה, אלה עשויים להעדיף לכתוב סיפור אחר, כזה שלא מהווה איום. סיפור כיסוי כלשהו, או במילים אחרות: סיפור סוג ב', שאמינותו מוטלת בספק.

ישנם תסריטאים שמתקשים להתמודד עם הקונפליקט הקיומי גם לאחר שהם מנתחים אותו. לא פעם ולא פעמיים נחשפתי לסיפורים מעולים שהוחרבו בידי התסריטאים שכתבו אותם. ההימנעות מהקונפליקט הקצינה עד כדי מחיקה שלו.  

*

כתיבת תסריט דרמטי היא תהליך של התבוננות פנימית אקטיבית, ועל כן היא מצריכה פניות רגשית. דמיינו רקדן שרגליו קשורות, או צייר שידיו אזוקות, וחשבו על תסריטאי שרגשותיו מודחקים. רצוי לזכור שהרגשות שלנו הם כלי העבודה שלנו, וכי צמצום ההתבוננות הפנימית תכשיל בהכרח גם את המוכשרים שבתסריטאים.

ניסוח הקונפליקט הקיומי של הדמות הבדיונית מהווה, הלכה למעשה, פרשנות עקיפה לקונפליקט הקיומי של הכותב. על כן, מעמד התיאור העלילתי של פתרון הקונפליקט הקיומי של הדמות, הנו מעמד של התבוננות פנימית אקטיבית. על מנת לפשט את התהוותה של התבוננות פנימית אקטיבית (לכל הפחות בהקשר זה), טבעתי את המונח אקונפליקט (Econflict) - הדהוד הקונפליקט הקיומי של הדמות הבדיונית בתודעתו של הכותב, באופן אשר מציף את הקונפליקט הקיומי שלו.

בשלב ההצפה נוצרת השקה בין הקולנפליקטים – בין זה הבדיוני, של הדמות, לבין זה של הכותב/ת. הצפה זו היא שהופכת צורך לא מודע לצורך מודע, הן עבור הדמות והן עבור הכותב אותה. ה-אקונפליקט מוביל את הכותב/ת להכרה בהכרח ההכרעה המוסרית עבור הדמות: מימוש צורך אותנטי אשר מולו ניצב צורך כוזב (שמקורו ברצון הלא מודע – הרצון להימנע מכאב נפשי).

עבור הכותב/ת זוהי שעת מבחן – האמת גלויה בפני הנפש, ואין באפשרותה לחמוק. שעת מבחן זו מאפשרת לכותב/ת, במקרה הצורך, הזדמנות לגיבוש תפיסת עולמם, כמו גם עיצוב מחודש של זהותם. שכן, בשלב זה, הגילוי העצמי של הדמות - בעקבות פתרון הקונפליקט - חופף לגילוי העצמי של הכותב. חפיפה זו מזקקת את האמירה של היצירה – התמה שלה. 

על סוד קסמן הגלוי של קומדיות רומנטיות, בסימן צאתו של הסרט "בחורים טובים"

 

הערב עולה לאקרנים "בחורים טובים", סרטו החדש של ארז תדמור. הסרט הוא קומדיה רומנטית, כך שזו הזדמנות טובה גם לכתוב על סוד קסמן הגלוי של קומדיות רומנטיות, וגם להחמיא לארז על ההישג האמנותי המשובח - קומדיה רומנטית שהיא גם מצחיקה, גם אינטליגנטית, וגם מלאת רגש.

קומדיה רומנטית תלויה רבות בחוש קומי ובתזמון קומי, ועל כן היא קשה מאוד ליצירה- על אחת כמה וכמה כזו שעלילתה מתרחשת בעולם החרדי, שהוא עבור חלק היוצרים – כמו גם עבור רבים מהצופים – מעין קיום מקביל.

לא נעים להודות, אבל במהלך הצפייה הופתעתי לגלות שאני יודע הרבה פחות ממה שחשבתי אודות תרבות הזיווגים בעולם החרדי – למשל, על כך שהגזענות העדתית המושרשת היא צוואר בקבוק. אף שזה מכוער ודוחה, הסרט אינו מבקש לייפות דבר, ובכך טמון כוחו: מכוח זה נובע היסוד הקומי, מכוח זה נובעת העלילה, שכלל אינה עוסקת באמונה דתית, כי אם בחשיבותה של אמונה עצמית - ואמונה עצמית, כידוע, הינה בסיס בריא לאהבה.

*

אני מניח שיהיו מי שיגדירו את "בחורים טובים" כסרט שהוא "פיל גוד". אני לא מחבב במיוחד את המושג הזה בהקשר הקולנועי או הטלוויזיוני. סרט במהותו לא בא לעשות נעים בגב, או בלב - מטרתו לבטא אמת רגשית. הסגנון הוא אמצעי ביטוי, וקומדיה רומנטית היא אמצעי ביטוי מיטבי – כזה המאפשר התבוננות בבעיות כבדות משקל מזווית הומוריסטית, מבלי להפחית בחשיבותן של בעיות אלו, והוא אף עשוי לסייע לצופים לעצב מחדש את תפיסת עולמם וכן את תפיסותיהם הרגשיות - שכן 'שלד' הז'אנר בנוי סביב קונפליקט דרמטי, קיומי, אשר טומן בחובו תובנת חיים משמעותית. יתרה מכך, מבנה הז'אנר נועד להמחיש את מורכבותו של אותו קונפליקט – החל בסבל הכרוך בהכרח ההכרעה בו, וכלה בהזדמנות הגלומה בהכרעה אמיצה ואותנטית. הקונפליקט ב"בחורים טובים" הוא בין שני צרכים בסיסיים המתנגשים זה בזה: צורך במימוש תשוקה רומנטית מחד, ומנגד - צורך בשייכות.

ציות לכללים חברתיים ולנורמות, משמעו הימנעות ממימוש – וזו להערכתי התמה המרכזית של הסרט. סוגיה זו, שנדמה כי לעולם לא ינוס לחה, היא בבחינת חומר למחשבה עבור הצופים. אם אלה יתנו על כך את הדעת, הן במהלך הצפייה בסרט ובעיקר לאחריה, יהיה זה בבחינת הישג נוסף עבור יוצרי הסרט (בנוסף לארז תדמור, חתומים על התסריט חוה דיבון ("מעורב ירושלמי", "סרוגים") והמפיק יקי רייסנר).

*

קומדיה רומנטית היא ז'אנר קולנועי נכחד, ולא בשל היעדר ביקוש. מנהלי האולפנים בהוליווד בחרו זה מכבר לוותר על קהל היעד הישיר של הקומדיה הרומנטית, שהנו מצומצם באופן יחסי: קהל בוגר ואינטליגנטי, אשר מבין הומור אינטליגנטי. נאמנים לרוח התקופה, לפיה שורת הרווח הינה חזות הכל, נמנעו מנהלי האולפנים מלגעת בפרויקטים אשר עולה מהם ניחוח של מקוריות, או של סיכון. כעת הגיע תורו של ז'אנר עם קהל קצת יותר רחב, ולמעשה אפשר כבר לבשר על סופו של עידן התסריט הדרמטי. לפעמים אני תוהה האם אותם מנהלי אולפנים בכלל מתעניינים באמנות הקולנוע.

כשמדובר בקומדיות רומנטיות, גם הקולנוע המקומי הולך על בטוח: הקומדיה הרומנטית, שנחשבת משום מה לנחותה בהשוואה לסרט הדרמה, 'זוכה' גם ליחס מדיד: הציפייה היא שהסרט יצחיק ושיצליח בקופות – אחרת יהיה זה כישלון, בעוד שסרט דרמה ישראלי משוחרר לחלוטין מהציפייה להצלחה בקופות. פערי הציפיות והייחוס, בין אם במודע ובין אם לא, משפיעים ככל הנראה על שני צדי המטבע: מצד אחד על התסריטאים והבמאים, מצד שני על הלקטורים בקרנות הקולנוע.

*

מזמן לא כתבתי על סרטים שלא בהקשר של תאוריות כתיבה. תוהה אולי לעשות משהו לגבי זה. נראה. אקח את החגים לשבת ולחשוב.