על סוד קסמן הגלוי של קומדיות רומנטיות, בסימן צאתו של הסרט "בחורים טובים"

 

הערב עולה לאקרנים "בחורים טובים", סרטו החדש של ארז תדמור. הסרט הוא קומדיה רומנטית, כך שזו הזדמנות טובה גם לכתוב על סוד קסמן הגלוי של קומדיות רומנטיות, וגם להחמיא לארז על ההישג האמנותי המשובח - קומדיה רומנטית שהיא גם מצחיקה, גם אינטליגנטית, וגם מלאת רגש.

קומדיה רומנטית תלויה רבות בחוש קומי ובתזמון קומי, ועל כן היא קשה מאוד ליצירה- על אחת כמה וכמה כזו שעלילתה מתרחשת בעולם החרדי, שהוא עבור חלק היוצרים – כמו גם עבור רבים מהצופים – מעין קיום מקביל.

לא נעים להודות, אבל במהלך הצפייה הופתעתי לגלות שאני יודע הרבה פחות ממה שחשבתי אודות תרבות הזיווגים בעולם החרדי – למשל, על כך שהגזענות העדתית המושרשת היא צוואר בקבוק. אף שזה מכוער ודוחה, הסרט אינו מבקש לייפות דבר, ובכך טמון כוחו: מכוח זה נובע היסוד הקומי, מכוח זה נובעת העלילה, שכלל אינה עוסקת באמונה דתית, כי אם בחשיבותה של אמונה עצמית - ואמונה עצמית, כידוע, הינה בסיס בריא לאהבה.

*

אני מניח שיהיו מי שיגדירו את "בחורים טובים" כסרט שהוא "פיל גוד". אני לא מחבב במיוחד את המושג הזה בהקשר הקולנועי או הטלוויזיוני. סרט במהותו לא בא לעשות נעים בגב, או בלב - מטרתו לבטא אמת רגשית. הסגנון הוא אמצעי ביטוי, וקומדיה רומנטית היא אמצעי ביטוי מיטבי – כזה המאפשר התבוננות בבעיות כבדות משקל מזווית הומוריסטית, מבלי להפחית בחשיבותן של בעיות אלו, והוא אף עשוי לסייע לצופים לעצב מחדש את תפיסת עולמם וכן את תפיסותיהם הרגשיות - שכן 'שלד' הז'אנר בנוי סביב קונפליקט דרמטי, קיומי, אשר טומן בחובו תובנת חיים משמעותית. יתרה מכך, מבנה הז'אנר נועד להמחיש את מורכבותו של אותו קונפליקט – החל בסבל הכרוך בהכרח ההכרעה בו, וכלה בהזדמנות הגלומה בהכרעה אמיצה ואותנטית. הקונפליקט ב"בחורים טובים" הוא בין שני צרכים בסיסיים המתנגשים זה בזה: צורך במימוש תשוקה רומנטית מחד, ומנגד - צורך בשייכות.

ציות לכללים חברתיים ולנורמות, משמעו הימנעות ממימוש – וזו להערכתי התמה המרכזית של הסרט. סוגיה זו, שנדמה כי לעולם לא ינוס לחה, היא בבחינת חומר למחשבה עבור הצופים. אם אלה יתנו על כך את הדעת, הן במהלך הצפייה בסרט ובעיקר לאחריה, יהיה זה בבחינת הישג נוסף עבור יוצרי הסרט (בנוסף לארז תדמור, חתומים על התסריט חוה דיבון ("מעורב ירושלמי", "סרוגים") והמפיק יקי רייסנר).

*

קומדיה רומנטית היא ז'אנר קולנועי נכחד, ולא בשל היעדר ביקוש. מנהלי האולפנים בהוליווד בחרו זה מכבר לוותר על קהל היעד הישיר של הקומדיה הרומנטית, שהנו מצומצם באופן יחסי: קהל בוגר ואינטליגנטי, אשר מבין הומור אינטליגנטי. נאמנים לרוח התקופה, לפיה שורת הרווח הינה חזות הכל, נמנעו מנהלי האולפנים מלגעת בפרויקטים אשר עולה מהם ניחוח של מקוריות, או של סיכון. כעת הגיע תורו של ז'אנר עם קהל קצת יותר רחב, ולמעשה אפשר כבר לבשר על סופו של עידן התסריט הדרמטי. לפעמים אני תוהה האם אותם מנהלי אולפנים בכלל מתעניינים באמנות הקולנוע.

כשמדובר בקומדיות רומנטיות, גם הקולנוע המקומי הולך על בטוח: הקומדיה הרומנטית, שנחשבת משום מה לנחותה בהשוואה לסרט הדרמה, 'זוכה' גם ליחס מדיד: הציפייה היא שהסרט יצחיק ושיצליח בקופות – אחרת יהיה זה כישלון, בעוד שסרט דרמה ישראלי משוחרר לחלוטין מהציפייה להצלחה בקופות. פערי הציפיות והייחוס, בין אם במודע ובין אם לא, משפיעים ככל הנראה על שני צדי המטבע: מצד אחד על התסריטאים והבמאים, מצד שני על הלקטורים בקרנות הקולנוע.

*

מזמן לא כתבתי על סרטים שלא בהקשר של תאוריות כתיבה. תוהה אולי לעשות משהו לגבי זה. נראה. אקח את החגים לשבת ולחשוב.