הפרדוקס של הכתיבה הדרמטית

 

בקרב תסריטאים רבים ניכרת נטייה לחיפוש מתמיד אחר נוסחה, או מתכון מוכר, או אחר איזשהו פתרון קסם שיוביל להצלחה בטוחה – כמו אין די בפיתוח מעמיק של דמויות ובמבנה הקלאסי של התסריט על-מנת לעצב עלילה מקורית.

ניתן לייחס נטייה זו לתקופה התחרותית בה אנו חיים, המתקפת ואף מטפחת, ביתר שאת, גישות כגון זו. הסברה שלי היא, שישנה סיבה משמעותית יותר לכך שתסריטאים נוהים אחר שבלונות אשר בינן לבין אמת אמנותית אין ולו חצי דבר.

חלק מאותם תסריטאים וודאי שלא עושה זאת במודע, ובהחלט ייתכן כי עובדה זו לכשעצמה מהווה מכשול אמנותי מהותי.

*

כותבים מנוסים וודאי יסכימו עם הקביעה לפיה עלילת הסיפור לעולם נגזרת מהקונפליקט הקיומי (נפשי-מוסרי) של הדמות הראשית. שהרי מהו סיפור דרמטי, אם לא תיאור התמודדות של דמות עם קונפליקט קיומי?

הקונפליקט הקיומי הוא לעולם מעמד של הכרעה מוסרית בסיטואציה הקיצונית ביותר עבור הדמות– הכרעה בין הרצון להימנע מלהתמודד עם הפחד העמוק ביותר, לבין סיפוק הצורך הרגשי האותנטי. מעמד ההכרעה הוא רגע השיא של כל סרט או כל סדרה, היות שזהו רגע מכריע שאין ממנו חזרה. נוסף על כך, מעמד הקונפליקט הקיומי בעלילה הוא שלב של התגלות. כל מה שהיה חבוי בתת ההכרה של הדמות צף על פני השטח בנקודת הקיצון הזו. האמת מתגלה. כך שעבור הדמות הנדרשת לקבל החלטה, זהו שלב של פעולה מתוך מודעות: הבחירה תחשוף בפניה איזה מן אדם היא, ובהכרח תשפיע על התפישה העצמית שלה.

הגילוי העצמי שחווה הדמות עם פתרון הקונפליקט, הוא התמה של הסרט - הרעיון המרכזי שהתסריטאית או התסריטאי מבקשים להביע, המבטא את תפישת עולמם.

אם הדמות עושה את הבחירה הכי נכונה עבורה, בעוד שהתסריטאי, לו היה בנעליה, היה בוחר אחרת ממנה, זוהי סתירה שמעידה (לכל הפחות) על חוסר אותנטיות.

אין מנוס מזה: הקונפליקט הקיומי של הדמות הבדיונית מעמת את התסריטאים, הלכה למעשה, עם הקונפליקט הקיומי האישי שלהם – אם באופן ישיר, מודע, ואם בהעברה לא מודעת מתת ההכרה (מהלא מודע למודע), ולכן הניסיון להימנע מעיסוק בקונפליקט הקיומי של הדמות הראשית, עשוי להעיד על קשיים בהתמודדות עם הקונפליקט הקיומי האישי.

אלא שהימנעות מהקונפליקט הקיומי של הדמות חוטאת למהות הכתיבה הדרמטית, ומכאן הפרדוקס - שהרי להיות כנים כלפי היצירה וכלפי עצמנו זה בדיוק אותו הדבר.

במפגש של אדם מול עצמו אין כל אפשרות לזייף, ולא לכולנו יש בכל זמן נתון את המוכנות הנפשית להתמודד עם מפגש שכזה. מכאן שהימנעות מהקונפליקט הקיומי - שהוא, כזכור, מרכיב הערך המרכזי, לב לבו של הסיפור הדרמטי - מהווה בריחה מהעצמי האמיתי שלנו.

כתוצאה מכך, במקום לספר את הסיפור שמלכתחילה הוביל את התסריטאי או את התסריטאית למלאכת הכתיבה, אלה עשויים להעדיף לכתוב סיפור אחר, כזה שלא מהווה איום. סיפור כיסוי כלשהו, או במילים אחרות: סיפור סוג ב', שאמינותו מוטלת בספק.

ישנם תסריטאים שמתקשים להתמודד עם הקונפליקט הקיומי גם לאחר שהם מנתחים אותו. לא פעם ולא פעמיים נחשפתי לסיפורים מעולים שהוחרבו בידי התסריטאים שכתבו אותם. ההימנעות מהקונפליקט הקצינה עד כדי מחיקה שלו.  

*

כתיבת תסריט דרמטי היא תהליך של התבוננות פנימית אקטיבית, ועל כן היא מצריכה פניות רגשית. דמיינו רקדן שרגליו קשורות, או צייר שידיו אזוקות, וחשבו על תסריטאי שרגשותיו מודחקים. רצוי לזכור שהרגשות שלנו הם כלי העבודה שלנו, וכי צמצום ההתבוננות הפנימית תכשיל בהכרח גם את המוכשרים שבתסריטאים.

ניסוח הקונפליקט הקיומי של הדמות הבדיונית מהווה, הלכה למעשה, פרשנות עקיפה לקונפליקט הקיומי של הכותב. על כן, מעמד התיאור העלילתי של פתרון הקונפליקט הקיומי של הדמות, הנו מעמד של התבוננות פנימית אקטיבית. על מנת לפשט את התהוותה של התבוננות פנימית אקטיבית (לכל הפחות בהקשר זה), טבעתי את המונח אקונפליקט (Econflict) - הדהוד הקונפליקט הקיומי של הדמות הבדיונית בתודעתו של הכותב, באופן אשר מציף את הקונפליקט הקיומי שלו.

בשלב ההצפה נוצרת השקה בין הקולנפליקטים – בין זה הבדיוני, של הדמות, לבין זה של הכותב/ת. הצפה זו היא שהופכת צורך לא מודע לצורך מודע, הן עבור הדמות והן עבור הכותב אותה. ה-אקונפליקט מוביל את הכותב/ת להכרה בהכרח ההכרעה המוסרית עבור הדמות: מימוש צורך אותנטי אשר מולו ניצב צורך כוזב (שמקורו ברצון הלא מודע – הרצון להימנע מכאב נפשי).

עבור הכותב/ת זוהי שעת מבחן – האמת גלויה בפני הנפש, ואין באפשרותה לחמוק. שעת מבחן זו מאפשרת לכותב/ת, במקרה הצורך, הזדמנות לגיבוש תפיסת עולמם, כמו גם עיצוב מחודש של זהותם. שכן, בשלב זה, הגילוי העצמי של הדמות - בעקבות פתרון הקונפליקט - חופף לגילוי העצמי של הכותב. חפיפה זו מזקקת את האמירה של היצירה – התמה שלה.