יום שלישי, 29 בדצמבר 2015

יומולדת 40



נולדתי שש שנים אחרי שסטנלי קובריק ביים את הנחיתה על הירח, שש שנים אחרי פסטיבל וודסטוק, שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים. הייתי בן ארבע כשנולד השקל וכשג'ון לנון נרצח, אבל אז לא ידעתי מי זה, וגם ככה הייתי מאוהב בג'וזי כץ.

הייתי בן 15 כשמדינה שלמה הדביקה ניילונים על חלונות, כמיגון מפני התקפה כימית וביולוגית מעיראק. התגייסתי לצה"ל ביום שבו קורט קוביין התאבד, וכשהשתחררתי כבר המציאו את גוגל (שבאמצעותו בין היתר גיליתי שבדיוק היום לפני 120 שנה התקיימה הקרנת הקולנוע הראשונה בהיסטוריה, ושהערך הגימטרי של השם שלי לפי פסוקי התנ"ך זה "ויכל מהתנבות ויבא הבמה" – מה שזה לא אומר).

הייתי בן 24 כשהעולם כולו ניסה להתחסן מפני באג 2000, שבסוף הגיע והרג את הרומנטיקה. הייתי בן 25 כשצה"ל יצא מלבנון, בן 31 כשצה"ל נכנס שוב, ובן 36 כשפרצה מחאת האוהלים ברוטשילד, ששיאה היה בהופעה של הזמר ההוא ששוכב עם ילדות.

אני בן 40 ביום שבו בפעם הראשונה (וכנראה לא האחרונה) ראש ממשלה בישראל נשלח לכלא, ביום שבו עומרי כספי קולע שיא קריירה והופך רשמית לכוכב NBA. אני בן 40 בשבוע שבו מקום העבודה שלי קורס, בשבוע שבו מאיר טפירו בן ה-40 קולע סל בשניה האחרונה ומנצח את הפועל תל אביב.


אני בן 40 ויש לי יותר חלומות מאשר היו לי בגיל 30. חלק כבר התחלתי להגשים. חלק לא אספיק, ואני בסבבה עם זה, כי אין מי שימכור לי עוד שנים. אני בן 40 ואני מתחיל לחבב את הבנאדם הזה, שמביט בי מהמראה המאובקת שבכניסה לבית. אני מחייך לעברו ותוהה האם ייתכן שאחרי 40 שנה, סופסוף התרגלתי אליו? בהחלט יכול להיות שהתשובה היא חיובית.

יום שלישי, 13 באוקטובר 2015

בנימין נתניהו- גיבורם של פחדנים

דור שלם של צעירים- ישראלים ופלסטינים – לא יודע את תקופת טרום שלטון הימין. דור שלם לא מכיר מציאות אחרת. לא שאי-פעם שררה פה אידיליה, וסביר להניח שגם לא תשרור- אבל היה פה פחות מתוח, פחות אלים, הייתה פחות שנאה והיה פחות עוני, ולכל הפחות- היה פחות מדמם. ההורים של בני הדור הזה זוכרים, אלא שחלקם לא מייחסים חשיבות רבה לזיכרון. בטח שלא בהשוואה למסורת המפלגתית המשפחתית- לפיה אלה מקריבים את עתיד ילדיהם בשם הבחירות הפוליטיות של הוריהם. הם לעולם לא יודו בכך. חלק מן הזוכרים כלל לא רוצים לזכור, כי "את העבר צריך להשאיר בעבר", וכי "כבר אז הונחו התשתיות", וכהנה וכהנה השתכנעויות עצמיות. ויש כאלה המתכחשים לזיכרון- בטוחים ומבטיחים שמאז ומתמיד היה גרוע. היום אין פתרון, וגם אז לא היה.

אילו רק היו אומרים הורים אלה לילדיהם שככל שהמצב נמשך, הגרוע הופך ליותר גרוע. אבדן תקווה מוביל לאבדן טעם החיים. או לסמים. או גם וגם. מצוקה מתמשכת דינה להחריף. עוני מתמשך מוביל לעוני קשה יותר, ולפגיעה נפשית בלתי הפיכה. שנאה מתמשכת הופכת לאלימות, וכאב מוביל לאשם ולצורך בנקם, ותחושת השפלה הופכת לנדר ההסתה והסתה מובילה לרצח. צריך לקחת את זה בחשבון כשהולכים לקלפי לבחור ראש ממשלה, וצריך לקחת את זה בחשבון כשמנסים להבין "איך זה שערבי כפוי טובה שמתפרנס מעבודה בבזק מוכן בכזו קלות לרצוח".

אילו רק היו אומרים הורים אלה לילדיהם- כבר לא נוכל לקנות כמו פעם תפוזים בקלקיליה וחומוס בעזה, אבל גם אם נשאף להפחית את הסבל ההדדי, בעתיד יהיה פחות רע. אם רק יואילו להודות אותם הורים שגם להם רע. שגם הם סובלים. שגם הם לא יודעים מה הפתרון. שהם הבינו שנתניהו הוא חלק מהבעיה, ולבטח לא הפתרון. אם רק יואילו להודות שטעו. אם יודו כי טעו בבחירות הפוליטיות שעשו, ילמדו ילדיהם שגם להם מותר לטעות, ושזו לא בושה להודות. להפך- להודות בטעות זה לפעמים דבר טוב. כל עוד ישלוט נתניהו, כל יום יהיה גרוע מקודמו. נתניהו, בדרכו המעוותת, הפך לגיבורם של פחדנים, ובכך הפך אותנו, ישראלים ופלסטינים כאחד, לאזרחים חסרי מזל. 

יום שלישי, 22 בספטמבר 2015

הערות על טקס פרסי אופיר 2015



א. להבדיל משנים בהן סרט אחד היה גורף כמעט את כל הפרסים בעשר הקטגוריות החשובות, השנה הפרסים התחלקו בין כמה סרטים, מה שמעיד על גיוון דעות וטעמים. מה גם שלא היה כמעט דמיון בין הסרטים המועמדים לפרסי הסרט הטוב, הבימוי, הצילום והתסריט. כל סרט שהתמודד מבטא עולם סגנוני, נרטיבי וויזואלי שונה, ולכן, כפי הנראה, נוצר מצב שבו הסרט שזכה בפרס הבימוי (ארז תדמור, על "ארץ פצועה") לא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר ("באבא ג'ון"), שהפסיד את פרס התסריט ל"היורד למעלה" של אלעד קידן.

ב. פרס מפעל חיים לקולנוע הוענק אמש למנכ"ל סינמטק תל אביב הוותיק אלון גרבוז, בין היתר על שהפך את הסינמטק ל"בית חם לקולנוע הישראלי" - זאת בשעה שהטקס עצמו נערך באולם אשר בעיר אשדוד. תמוה בעיניי איך אותו מוסד שכח שהוא "בית" דווקא ביום החשוב ביותר בשנה לקולנוע הישראלי. ככה זה בכל שנה: הטקס נודד בין מקומות שאין להם כל זיקה לתעשייה הקולנועית המקומית. לפני שלוש וארבע שנים הטקס התקיים בחיפה, בשנתיים האחרונות הוא מתקיים באשדוד. וכך, ללא מסורת וללא גאווה, נודדים אנשי תעשיית הקולנוע ממחוז אחד למחוז אחר – תלוי מיהו ראש העיר שזקוק באותה עת ליחסי ציבור טובים ולכן מוכן להעניק את האולם חינם אין כסף לאקדמיה לקולנוע, ובלבד שישתתף באופן פעיל בהגשת פרס חשוב, פלוס השתתפות במערכון.

ג. גרבוז, שפורש לגמלאות, יפנה בשבוע הבא את מקומו, וטובי המוחות המשפטיים בעיריית תל אביב מנסים כעת להכשיר את זכייתה של איסי וינטר, שזכתה בתפקיד מנכ"ל הסינמטק במכרז שנוי במחלוקת, בלשון המעטה, ככל הנראה בשל קשריה ההדוקים בצמרת העירייה. וינטר, אף שלא עמדה בתנאי הסף של המכרז (ניסיון בתחום הקולנוע), נבחרה על ידי ועדת האיתור כמועמדת המתאימה ביותר מבין 200 המתמודדים על התפקיד. רק פרסומים של כתבי קולנוע, ביניהם הח"מ, שהתריעו על המהלך הבעייתי, מנעו לפי שעה מדירקטוריון הסינמטק לאשר את המינוי.

ד. בחזרה לטקס. יושב הקהל באולם (ובבית) וצופה בעוזי דיין, איש צבא לשעבר וכיום מנהל קזינו, מעניק את הפרס החשוב ביותר- פרס הסרט הטוב ביותר. לפניו עלתה שרת התרבות והעניקה את פרס הבימאי הטוב ביותר, לא לפני שפצחה בנאום פוליטי ארוך. לפניה עלה ראש עיריית אשדוד ועשה לעצמו פרסומת. למה מאשרים להם לעשות את זה? מה פשר ההתרפסות וההתבטלות בפני פוליטיקאים ופקידים?

צריך להגיד לדיין, יו"ר מפעל הפיס, ולשרה רגב: חברים יקרים, אתם מבזים אותנו ואת הטקס שלנו. לא לשם כך התכנסנו. הטקס איננו תירוץ ליחסי הציבור שלכם. רוצים לנאום? בבקשה, אך בתחילת הטקס, ובמגבלת זמן של 3 דקות לנאום. לא ייתכן שאת רגעי השיא של הטקס (שהיה השנה מייגע וחסר חן אף יותר מבדרך כלל, ונכתב בחובבנות מעליבה – למעט הקטע המושקע והמוצלח של דודו ארז), ינצלו השניים לגריפת הון פוליטי, בעוד שחלק מהזכיות האחרות כלל לא שודרו בטלוויזיה – שכן שמו פרסומות במקומן.

ה. עם היבחרה, הבינה מירי רגב כי תפקיד שרת התרבות הוא מקפצה פוליטית אדירה עבורה- אין משרד עם כמות טקסים גדולה מזה של משרד התרבות. מה עוד שהטקסים, רובם ככולם, מסוקרים על ידי ערוצי הטלוויזיה. דבר נוסף ודאי הבינה רגב בליל אמש (אך בהחלט ייתכן שלימור לבנת, השרה הקודמת, סיפרה לה בחפיפה): אנשי תרבות שומעים את המילה "תוספת תקציב", ומיד באים לחבק. כן צ'כוב, לא צ'כוב, כן צנזורה, לא צנזורה. יש ג'ובות, יש מחיאות כפיים.

ו. בתום הטקס של שנה שעברה, זכו חברי האקדמיה ליהנות מארוחת ערב נחמדה. השנה לא נשאר לזה תקציב. אם רוצים לבנות מסורת ולקיימה, צריך להחליט גם לגבי עניין זה- או שעושים או שלא.

ז. חבל שהצופים בבית לא זכו לשמוע עד הסוף את נאומו של הבימאי הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, יובל דלשד (השידור נקטע לטובת התוכנית הבאה). עושה רושם שמדובר באיש חכם, צנוע ומעניין, ויש לקוות כי הוא בימאי של יותר מסרט עלילתי אחד.

ח. למרות הכל, היה מרגש. ברכות לזוכים. 



יום ראשון, 20 בספטמבר 2015

כשבימאי גדול מביים תסריט נוסחה (ביקורת על הסרט "סיקאריו", והסבר על מעמדו הרעוע של התסריטאי)


לא מכבר פרסם עיתון "הארץ" קול קורא לתחרות "התסריט הקצר של הארץ"- כמקבילה לתחרות "הסיפור הקצר של הארץ" הוותיקה והמוערכת. לתחרות התסריט שותפים בית ספר לקולנוע סם שפיגל וקרן גשר לקולנוע, ודרישות הסף להשתתפות, כפי שמופיעות בתקנון ההרשמה, מחייבות את התסריטאי למצוא בימאי מנוסה לצדו – בעוד שבתחרות הסיפור הקצר של אותו עיתון, נבחנת האיכות הטקסטואלית באנונימיות מלאה. הווה אומר: תסריט מבריק לכשעצמו לא מספיק בכדי להשתתף בתחרות הקרויה "התסריט הטוב ביותר". אבל תסריט בינוני ומטה, שלצדו מופיע שם של בימאי? ראוי ועוד איך. עכשיו, שאלו את עצמכם, מדוע מדינת ישראל משופעת בסופרים גדולים, אך בכל הקשור בתסריטאים- כמעט ואינם כאלה הנחשבים לעילוי בתחום? התשובה נמצאת בדיוק כאן, בתקנון של התחרות הזו. אבל עזבו את ישראל, תראו מה קורה בענף הקולנוע כולו:
הבשורה הטובה היא שיש בעולם מחסור גדול בתסריטים טובים. הבשורה הרעה היא שתעשיית הקולנוע העולמית לא מכירה בחשיבותו של תסריט טוב כמפתח להצלחה של סרט. ארחיב על כך בהזדמנות, ובינתיים- שאלו את עצמכם מדוע בתיאטרון ההצגה היא של המחזאי, ואילו בקולנוע, הסרט הוא של הבמאי.

אל תדאגי, בייבי, הכל יהיה בסדר

רואי חשבון ומנהלים באולפנים בהוליווד לא מוכנים להשקיע במה שעלול להסתבר כהימור. לכן הם משלמים עשרות מיליוני דולר לכוכבים, ומייעדים סכום ניכר מהתקציב עבור אפקטים ושיווק. התסריט, מבחינתם, שולי. בשביל זה, הם יודעים, יש שבלונה. נוסחה שעובדת. עובדה, הם חושבים, כל הלהיטים הגדולים של השנים האחרונות נכתבו על פי נוסחאות שהוכחו כאפקטיביות.
כתיבה על פי נוסחה לכתיבת תסריטים מבטיחה סיפור צפוי, ממוחזר, מלאכותי ושטחי, שאין בו ניסיון לחדש. המחשבה לפיה רצוי לתת לצופה טעם שהוא כבר מכיר, היא נטולת כל יושרה אמנותית, וככזו, היא שוללת מהצופה את ההזדמנות להתמודד עם סיטואציות מורכבות, להפעיל את הדמיון, ובעיקר מקבעת דפוסים כוזבים. ז'אק לאקאן, מהבולטים בפילוסופים של האמנות במאה ה-20, הגדיר מצב זה, בהקשר דומה, כ"שלב המראה" – הזדהות התינוק עם מה שהוא מזהה בבבואתו. ההנאה שתינוק חש היא הנאה ראשונית, לא מודעת, רגרסיבית. פרופ' יגאל בורשטיין כותב בספרו "מבטי קרבה" כותב כי "הסרט מעצב את העולם לפי צרכיו של הצופה (הסובייקט), ובנוסף מעצב את הצופה לפי צרכיו של אותו עולם". על כן אין להתפלא שברבים מהסרטים המסחריים, הגיבור הוא גבר לבן, יפה תואר, מנומס, שמנצח את הרעים. בת זוגתו הכנועה וחסרת האישיות מעריצה אותו, והיא מצפה ממנו לתשובות הרגעה חיוביות על שאלות כמו "מה יהיה"/ "מה נעשה?", ובכך מנציחה את התשובה הגברית הידועה מראש, המעורפלת: "אל תדאגי, בייבי, הכל יהיה בסדר".

סיקאריו- אוסקריו 


בשבוע שעבר צפיתי בסרט "סיקאריו"- דרמת אקשן מהסוג שחברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע אוהבים להעמיד לזכייה באוסקר. מדוע? כי היא גורמת להם להרגיש טוב עם עצמם מבחינה פוליטית: יש בסרט ערך מוסף (הדרמה נכחדה כז'אנר, אך בשילוב עם אקשן, נשמרת לכאורה האיכות של פעם), יש דמות ראשית שהיא אישה (אמילי בלאנט), ולא סתם אישה, אלא שוטרת מיוחדת שיורה טוב באקדח. ולא רק יורה טוב באקדח – היא גם ישרה ומוסרית, והתסריטאי דואג להסביר לנו זאת כבר בפתיחה (בסוף אירוע קטלני, שוטר שואל אותה "מה לדווח?" והיא עונה "את האמת", למרות שלא הייתה כל סיבה לשקר). ויש שוטר שחור, שלמרות שהוא מחזיק בתעודת עורך דין, הוא קורבן השיטה (הלבנה והמאצ'ואיסטית, המיוצגת בסרט על ידי ג'וש ברולין, שוטר-על שמזלזל בנשים ובשחורים). יש גם נושא עלילתי אקטואלי- מאבק בקרטלי הסמים במקסיקו, ולשם כך צורף בניסיו דל טורו, שדמותו היא סטריאוטיפ של איש חוק מקסיקני (חמום מוח, חסר עכבות, לא ברור איזה צד הוא משרת, אך ברור שמדובר באותו זן), שהוא הגיבור האמיתי של הסרט: תובע כללי לשעבר של מחוז במקסיקו, שנעזר בכוחות אמריקניים כדי לנקום בראש קרטל סמים, שרצח באכזריות את אשתו ואת בתו. הדמות שלו היא הדמות היחידה אשר מניעה את העלילה הנדושה והממוחזרת הזו- כל שאר הדמויות הן, כאמור, לצרכיי אוסקר בלבד (התסריטאי יודע נפש בהמותיו), והסרט יכול היה להתפתח גם בלעדיהן, ואולי עדיף אם כך היה. אפילו קשר אנושי אישי לא נרקם בין הדמויות הללו. מעל לכל דבר אחר, הסרט הוא דוגמה למה שקורה כשבימאי גדול (דניס וילנב) מביים תסריט נוסחה חסר נשמה. לא יעזרו סצנות האקשן המרהיבות, הצילום המרהיב, והמשחק הנפלא של בלאנט, דל טורו וברולין (שהפכו דמויות קרטון שטוחות לדמויות קרטון שטוחות אך אמינות): כשהסיפור לא טוב, או כשיש סיפור שאין כל סיבה לספר אותו, שום קסם לא יציל את הסרט. 



יום שבת, 5 בספטמבר 2015

איך כותבים אהבה?

מדוע אנחנו מתקשים להגדיר מהי אהבה במובנה הרומנטי? שהרי כולנו חווינו אהבה רומנטית לפחות פעם אחת בחיינו. רוב הסיפורים הם סיפורי אהבה, ובכלל- אנחנו מרבים להשתמש במילה הזו – אהבה- כמעט מדי יום. הסיבה לכך היא שמשמעות ההגדרה משתנה מאדם לאדם. אצל אדם אחד, לצורך העניין, אהבה היא משיכה מינית, הערצה וחיבה (המינון כמובן משתנה בשלבים שונים של היחסים, כמו גם העוצמות של תחושות ושל רגשות, המשתנות ללא הרף), בעוד אצל אדם אחר, אהבה היא חברות, אופוריה רומנטית, שותפות גורל. אדם שלישי עשוי לתאר אהבה כתחושת סיפוק מעצם התממשות של רעיון (ואז הסובייקט הוא אובייקט), אדם רביעי יכול לחוש תחושה רבת עוצמה של שייכות ואפקטיביות, אדם חמישי עשוי לחוות רגשות אמביוולנטיים ולתאר אותם כאהבה ללא תנאי.
אותו דבר לגבי ההתאהבות- כפי שהתאהבות היא החלטה מודעת עבור אדם אחד, עבור אדם אחר זוהי בחירה לא מודעת (אהבה ממבט ראשון, למשל). עבור אדם שלישי התאהבות הנה ריגוש, והוא מסוגל להתאהב במקביל בנשים רבות. כך שמשמעות הביטוי 'אהבה רומנטית'- במידה ויש סיפור אהבה בתסריט (ובדרך כלל יש), מוכרחה להיות שונה מדמות לדמות. כפי שקיים שוני בין דמויות בסגנון הדיבור שלהן, בהתנהגותן, וביחסן למיניות, לאוכל, לכסף, לסביבה, וכן בחוויות שצברו במהלך חייהן ובזיכרונות של אותן חוויות – שהשפעותיהם על עיצוב האישיות ועל עיצוב ההתנהגות של כל אחד ואחת, הנן מובהקות.
לכן, כשאנחנו ניגשים לאפיין את הדמויות בתסריט, חשוב שנכיר לעומק את המערכת הרגשית של כל דמות ודמות. כדי לעשות זאת, בראש ובראשונה עלינו לחקור ולפתח את מערכת הזיכרון החווייתית של כל דמות, על מנת לפשפש בה מאוחר יותר- כשננסה להבין מהן הכוונות והמטרות של הדמות, מהם המניעים הפנימיים שלה, מה היא רוצה, ולמה היא רוצה את מה שהיא רוצה, ולמה עכשיו.

הזיכרון הוא 'לב הארטישוק' של המערכת הרגשית שלנו. לא ניתן לבחון עוצמת רגש של דמות כלפי אדם, חפץ או מקום, מבלי לדעת מה אותו אדם, חפץ או מקום, מייצגים בזיכרון של הדמות, ומבלי לדעת היכן כל אחד מאלה ממוקם ברשת הסבוכה והאסוציאטיבית של הזיכרון החווייתי האישי. בידיעה כי לא ניתן למחוק זיכרון ספציפי (אי אפשר למחוק אהבה, כפי שאי אפשר למחוק טראומה), המוח עוזר לנו להתמודד עם כאב, והלכה למעשה לשרוד בעולם, באמצעות לימוד המערכת הרגשית את רזי הסחת הדעת והטשטוש – קרי, השכחה זמנית של זרזים רגשיים. ההשכחה הזמנית תתבטא בהשתנות קשרים בין תאי עצב במעגלי הזיכרון (מדעני מוח מכנים זאת כ"חומר אפור משתנה") באמצעות חוויה חושית מתלווה, או באמצעות חוויית ההמשך. בפועל, בני אדם יוצרים את הסחת הדעת בין אם באמצעות עיסוק תרפויטי בחוויה (יצירת סרטים, כתיבת שירים, יומנים וספרים, המחזה ומשחק), בין אם באמצעות הנכחה (כמו למשל, ניצולי שואה שבחרו לחזור לאזור בו חיו לפני המלחמה, או להישאר ולהתגורר בסמוך למחנות, כפי הנראה מתוך צורך לחלץ חוויות חדשות), הכחשה (הזדהות של הקורבן עם התוקף, ופיתוח רגשות כלפיו- ראו "תסמונת שטוקהולם"), או הדחקה מודעת- ריחוק מהחוויה על-ידי הימנעות מעיסוק בה, כתהליך של ניתוק רגשי. לעתים הניסיון להדחיק מוביל להתנהגות רגשית קיצונית המתבטאת ביצירת חוויה מידית מתקנת (מצב שכיח במקרים של פרידה ושל אבל).

שאלות
אז מיהו או מיהי הדמות שלכם? מה היחס שלכם כלפי הדמות הזו? למה חשבתם לכתוב דווקא עליה? עם מה הדמות צריכה להתמודד בחיים? איך היא חושבת שהחיים שלה נראים כרגע? מה היא רוצה שיחשבו עליה? מה היא מסתירה מהעולם? במידה והיא עדיין בחיים- באיזה מקום היא רוצה להיות בעוד חמש שנים מהיום? עם מי היא מרגישה בטוחה בשביל לפרוק את אשר על ליבה? על מה היא מתחרטת? ממה היא פוחדת? אלו הן שאלות חשובות שהכרחי לשאול ולענות עליהן לפני שמתיישבים לכתוב את הסיפור. כל סיפור.


יום שבת, 22 באוגוסט 2015

מדוע אנחנו כותבים?


העיסוק האינטנסיבי בכתיבה, על צורותיה האמנותיות, בקרב אלו אשר רואים בה מרכיב מהותי בחייהם, כזה שמאפיין ואף מהווה במידה רבה את זהותם, מביא אותי לא פעם לתהות על קנקנה של אותה כמיהה. ג'ורג' אורוול נתן את הדעת על כך במסה "מדוע אני כותב" (1946), אך המניעים אותם הוא מנה (ראו מסגרת) הנם מניעים חיצוניים ברובם, וההיתלות בהם מותירה את השאלה ללא מענה הולם - כיוון שמוכרח להימצא דחף רגשי שהנו מעבר לסיפוק אישי מתגמל עבור האגו.  
אני סבור שהכתיבה היא ניסיון של הכותב לעשות סדר בעולמו. להבין את עצמו, להבין למה בני אדם מתנהגים כפי שהם מתנהגים, ובאופן כללי לנסות ולהבין יותר טוב את העולם הזה, כדי להתמודד טוב יותר עם החיים. בעיניי, מעל לכל הסיבות שמושכות אותנו אל מלאכת הכתיבה, הסיבה הטהורה ביותר היא הצורך בתחושת הזדהות. אני בכוונה לא משתמש במילים 'צורך באהבה' או 'צורך בהכרה', כי הציפייה לזכות באהבה או בהכרה בזכות היצירה, היא ציפייה תלוית סביבה, אשר עלולה להשפיע לרעה על תהליך הכתיבה, בכך שהיא מעוררת את הרצון להרשים. פעמים רבות, הרצון או הצורך להרשים מוביל לאובדן היושר האמנותי. להבדיל, הצורך בהזדהות נובע מהרצון העמוק של הכותב שיקבלו אותו כמות שהוא - חרף, נניח, תנודות במצבו הרגשי ובערך העצמי שלו, כל מה שהוא תופש כפגמים באישיותו, ובנוסף לכך, תפישת עולמו הייחודית ועולם הדימויים הפנימי שלו. כלומר, במקום לנסות להרשים, הוא חושף את חולשותיו באופן הכי טבעי ואותנטי, ביודעו כי החשיפה עשויה להתפרש אחרת מהאופן שבו התכוון, ואף להוביל לתגובה שלילית ולחוסר הזדהות. הכותב עושה כן בכל זאת, היות ויותר מכל הוא זקוק לפורקן לשם הודאה וקבלה עצמית. כשהדחף לכתיבה מונע מתוך צורך פנימי כה עמוק, כזה אשר מביא אותנו לבטא את אשר בנפשנו ללא סייג, בראש ובראשונה עבורנו, אנחנו מאפשרים הזדמנות להביע את עצמנו באופן שייגע בנפש האחר.


אנו עושים זאת באמצעות בריאת דמויות אשר בחלק מהן משתקפים מאפיינים שונים באישיותנו, או בהלך המחשבה שלנו. לעתים, הדמיון מאפשר לנו ליצור תיקון לקשיים ולפחדים בהם אנו נתקלים ואשר עמם אנחנו מתמודדים, ללא הצלחה יתרה, במרחב חיינו האישיים. אם זה בזוגיות, ביחסים עם הורים, בני משפחה וחברים, אם מול מעסיקים או קולגות לעבודה. גם אם הכותב מספר את סיפורן של דמויות שנדמה כי מרחק רב מפריד בינו לבינן, הוא ינסה להבין את עצמו דרך אותן הדמויות. הוא יתחקה אחר דרכי החשיבה שלהן, ישאף להביע כלפיהן חמלה, להבין מדוע הן פועלות כפי שהן פועלות. לעתים הדבר אינו פשוט, שכן אלו לרוב השדים שבנו, שכמו קורמים עור וגידים לנגד עינינו.
בכדי לכתוב מתוך כנות מוחלטת, נדרשת תעוזה. אלו מבין הכותבים, בעבר ובהווה, שהשתחררו מהחרדה המשתקת, או מהנטייה הבסיסית, ההישרדותית, ליצור הרחקה, הכירו בכך (בסתר לבם, או בתת-מודעותם), שהם לא לבד במצוקות הללו של החיים. הלוא בכולנו חבויים עולמות פנימיים. וככל שחולפות השנים אנחנו ממלאים את חיינו בסודות, במחשבות כמוסות, בפחדים, בשאיפות לא ממומשות, בצרכים לא מסופקים וביחסים לא פתורים. לכולנו בעיות ביחסים שלנו עם הסביבה, כולנו חווים לחץ חברתי, כולנו באופן כזה או אחר חסרי ביטחון. רבים מאתנו מוצאים עצמם לא פעם נכשלים בעמידה על זכויותיהם הבסיסיות- כמו הזכות להיות המחליטים היחידים באשר לרצונותיהם, ובכך מאפשרים לאחרים לרמוס את הזכות הזו - דבר הגורר רגשות אשם, תסכול, רחמים עצמיים ואף דכאון. אחת הדרכים הטובות להשתחרר מאותה חרדה משתקת, היא להשתמש בהומור. הומור הוא אחד המרכיבים החשובים בחיינו. הוא מאפשר לנו לשרוד בעולם האכזר הזה, והוא במקרים רבים שומר על שפיותנו ועל שפיות חלק מהסובבים אותנו. לעתים הומור שומר אותנו מהסתבכות בצרות. כלומר- במידה אנחנו מסוגלים לשמור על קור רוח.
הומור מאפשר לנו להתבונן בחיים מנקודת מבט ייחודית. כך אפשר לתאר כל דבר החולף על פנינו באופן שישעשע, ובה בעת להעביר דרכו, באמצעותו, מסרים עמוקים, קשים לעיכול, מורכבים, ורציניים. הומור עצמי מאפשר לנו לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, כיוון שהוא מבטא השלמה, ולפעמים אף מאפשר לנו לפסוע בבטחה, בידיעה שאם אנו מרשים לעצמנו לצחוק על עצמנו, אנו נוטלים את העבודה המענגת הזו ממישהו אחר- היות שאנחנו מתייחסים לעצמנו בסלחנות ובמידה פחותה של חשיבות עצמית.





יום שבת, 12 באפריל 2014

גמילה (סיפור קצר)



ללכת על השביל שמימין למגדל המים, לחלוף על פני המחסן ששימש בעבר כאסם, ולהמשיך ישר עד שיבצבצו הדקלים אשר במרכזו של כיכר, כך עד שער היציאה. זהו, זה כל מה שנשאר. החופש.
"מבולבל?" שאלה המטפלת הראשית של המוסד, שלצורך מניעת זיהויים אקרא לה תמר, ומאותה סיבה אקרא למוסד "המכון לגמילה על שם אבנר מינץ", אף שבכך אפגע במטרתו העיקרית של התורם הנדיב, שביקש להנציח את עצמו אחרי מותו. "האם אני מבולבל? לא יודע. אני מרגיש כמי שלומד ללכת מחדש", אמרתי לה. תמר חייכה. "הרי זה בדיוק כך".
נפרדנו בלחיצת יד. מעין רשמיות מאופקת, כיוון שאסור מעבר לכך. תהיתי האם ניפגש מתישהו. "בשמחות", הפטירה, כאילו נכונו לנו שמחות בעולם הזה, ועוד כאלו המשותפות לשנינו. מה זה אומר, שניפגש בחתונה של מכר משותף? או שמא חשבה שאפקוד את המוסד הזה בשנית? הזכרתי לעצמי לא לייחס משמעות לכל דבר, וכי יש דברים שהמשמעות שלהם היא כמו של תמרור, או כמו דקלום אוטומטי של כרוז בתחנת רכבת, כזה המודיע: "התחנה הקרובה – חיפה בת גלים".
תמר. דמיינתי לא פעם, במהלך חודשי שהותי פה, שאחרי שאשתחרר מכאן, יתפתח בינינו קשר אשר ירחיב את ההגדרה של יחסי מטפלת-מטופל. כמה מהדמיונות הללו היו גראפיים, אם להתנסח בעדינות. מצד אחד, זוהי מחשבה שכיחה, אפילו נדושה, בקרב מטופלים במוסדות מן הסוג הזה, מצד שני- זה אומר שהטיפול הצליח, כיוון שחזרתי להרגיש - שזו המטרה העליונה לשמה אושפזתי. ואיך אפשר היה שלא להרגיש? תמר הייתה כל כך משוחררת במהלך האירוע הדמיוני בינינו, שהצלחתי לדמיין שהיא מסמיקה בכל פעם שנכנסה לחדר עם הקלסר השחור שלה, ואז ממהרת להתכנס בדפיו. תמיד הייתה פותחת את הקלסר בדיוק אחר החוצץ החמישי, שולפת עט מכיס הז'קט הלבן, כורעת מעט לפנים, במן התרסה לא מודעת, רושמת שעה ותאריך.
ניחשתי שהיא צעירה ממני בכמה שנים לא רעות, אך לא ידעתי לשים את האצבע ולומר בכמה שנים מדובר. הנחתי שתשע שנים מפרידות בינינו, מה שלימים התברר כניחוש מדויק למדי. ביומן – יומן שביקשה ממני ומשאר המטופלים לכתוב, החל מתום המפגש הראשון- הגדרתי אותה כ"מטפלת צעירה מבריקה, בעלת קול סמכותי ומבט רגיש ורציני. אני חושב שאני בדרך להיות מרוגש ממנה". בכל יום הרחבתי את התיאור. "הזיק בעיניה שובה לב. היא כמו מבקשת שאראה דרכו את המחשבות הכמוסות שלה. את התשוקות הנסתרות העמוקות. שאחלוק איתה בדיחות הומור שחורות, תובנות משותפות, רגשות, מילים גסות, שמפאת היחסים שבין מטפלת למטופל אנחנו מנועים מלנהל. והיא גם יפה נורא".
"היום ה...שלישי לחודש. טוב, עידו, אז איך אתה מרגיש היום?"
אז איך אני מרגיש היום? שאענה באמת? לא. לא אענה. למה זה טוב? זה לא. האמת היא שאני מרגיש בזרימת דם מוגברת בוורידים. מרגיש רעב למגע. חוש הריח חזר אלי, ויכולתי, כפעם, להתבשם מניחוחות פריחה. איך אני מרגיש? אני רוצה לשיר. לצרוח משמחה. לארח חברים – למרות שאסור להזמין אורחים. אני רוצה להתהלך בין האנשים בגב זקוף, כמו פעם. רוצה להשתטות, לשגות, למעוד, לבכות, לכעוס, לשנוא, לצחוק. אני מרגיש שאני רוצה לאהוב שוב את כל הנשים שפספסתי בחיי. ואת אלו שלא. רוצה לחוות שוב את אותן היקיצות מתוך כל בלהות הלילה. רוצה לכפות על החלומות הללו סוף טוב. רוצה להמשיך ולהמשיך להרגיש.
"את יודעת מה אני מרגיש, תמר, אני רוצה לנסות לצאת מפה, אני לא שייך לפה, זה כלא פה", שיקרתי במצח נחושה.
אפרת עצמה את עיניה למספר שניות. שזה, אני מוכרח לומר, הרבה יותר אלגנטי מאשר לפהק. האם זה משהו שמלמדים באקדמיה, או במדרשה בה מכשירים מטפלים, או שזוהי עצימת עיניים מנומסת שהיא שלה ורק שלה?
"לא. הכלא שחיית בו, זה מה שהביא אותך לפה. הכלא הטבעתי שהתהלכת בו והתמכרת אליו, שהפך אותך למסומם. אתה רוצה לצאת? אתה תצא. אבל בסוף התוכנית, לא רגע לפני. בסך הכל נשארו לך עוד ארבעה שבועות. סליחה- חודשיים וחצי".
החודשיים וחצי הפכו לחודש, שהפך לשלושה שבועות.
"היום ה..אחד עשר לפברואר", אמרה וכתבה, וחיכתה שאוציא הגה. שתקתי.
"מה שלומך, עידו?", לחשה.
"אה.. באמצע"
"מתגעגע לאשתך?"
"לפעמים", גיחכתי.
"אתה אוהב אותה?"
רציתי לומר שלפעמים, אבל העדפתי שלא לענות. זו הרי לא שיחה, זה כמו טופס של ראיון שצריך למלא.
"אהבה. אתה מאמין בה?", אפרת שאלה.
"אני מאמין שאהבה לא שונה מכל תחושה, ותחושה היא הוויה"
"אתה רואה, אתה שוב בורח. אתה צריך להתעמק בסיבות. במה גורם לך לשקוע במלכוד הזה. אני אהיה ישירה איתך ואגיד לך, שההתמכרות הזו, היא סוג של התאבדות איטית. אני אגיד לך את זה לא כרופאה מטפלת, ואני אגיד את זה בשפה עממית- אתה בחור מאוד מוצלח, למה אתה עושה לעצמך את זה?"
אני די מחבב את אשתי. אישה טובה, עם רגליים בקרקע. אמות המידה שלה פשוטות, וזו מעלה מאוד גדולה, כיוון שיש בכך חוסן. היא תהיה נאמנה בכל אחוז ואחוז. אם להזדקן, אז רק איתה. אבל אני לא מצליח להימנע מלפתח רגשות עזים כלפי נשים חדשות. ואני איש מכירות, כך שיוצא לי לפגוש, כי אנחנו, אנשי המכירות, מסתובבים כל היום בין משרדים, וחשופים לזה יותר. יש כאלה שאומרים שהמקצוע בחר בהם. אני לא יכול להגיד את זה על עצמי. אני גם לא בחרתי במקצוע, אני בחרתי בהכרה בכך שאין דרך שתרסן את הרצון של המוח שלי בגמול מיידי. אשתי, רונית, היא מודעת ל'כימיה של המוח שלי' – ככה היא קוראת לזה. לדבריה, היא מסוגלת להכיל את אותן 'חולשות כימיות', כי היא יודעת שבשלב מסוים אשתעמם ואז אשבע, והרומן המזדמן יסתיים. היא יודעת שלעולם לא אעזוב אותה. מכירה אותי, נו. לזכותי ייאמר, שאני משתף אותה. לא מחסיר ממנה דבר. והאמת- אני לא צריך אפילו לספר. היא מזהה בעצמה מתי אני חש ריקנות, חרדה, מן נואשות שכזו, שקיים לה פתרון אחד. או יותר מאחד. בדרך כלל יותר מאחת. רונית, יש לה היכולת להבחין. כמו שהיא יודעת היטב מתי אני מכושף רגשית, היא גם יודעת להוקיר אותי על האיפוק שאני אוצר בי תכופות, למרות כל ההסתייגויות המובנות. "למרות שאני מאוד רוצה, אני לא יכולה להגיד לך שאני אסירת תודה, כשאני רואה אותך סובל כל כך". הרעיון של האשפוז היה, מן הסתם, שלה. היא ראתה כמה אני מנסה לשלוט בעצמי, כמה אני סובל בזמן האחרון, עד כמה אני כבוי, ולראשונה הודתה שהיא מרגישה מתוסכלת מכל זה. "אני יודעת שאתה אוהב אותי, ושתלך למכון בשביל שנינו. בשביל שנוכל להמשיך לחיות ביחד", ככה היא אמרה. היא שמעה דברים טובים על המקום. היא שברה תוכנית חיסכון, והופ- הנה אני כאן.
סיפרתי לתמר על המצב בבית, ועל הספר שאני כותב. רומן ביכורים שאפתני שאני לא מצליח לסיים. "מועדון יום רביעי" קראתי לו, והוא כתוב- הזהרתי אותה- בשפה שהיא גבוהה וזולה כאחת, כמו נפשות הגיבורים בספר, החברים במועדון הזה. היא אמרה שהיא תשמח לקרוא ולחוות דעה. אפילו כמה פרקים, אם ארגיש בנוח לחלוק. ושהיא בטוחה שיש לספר קול ייחודי. ושאולי אחרי השהות פה במוסד, אצליח גם לסיים לכתוב אותו. אם דעתי לא תוסח ממה שבימים כסדרם מסיח אותה. שמחתי שהיא הביעה עניין, והבטחתי לשלוח. תמר נזכרה במטופל ששהה פה, שגם הוא, כמוני, סבל מאותה התמכרות לנשים, וגם הוא כתב ספר, וגם הוא, בתקופות שפל כפויות, סבל מאדישות כמעט מוחלטת לסביבה ולא חש צורך בתקשורת בין אישית. מה שהוביל אותו לניכור ולהתבודדות מרצון ולהזנחה רגשית. לצערי הוא כבר לא פה, ואני אומר 'לצערי', היות ואין לי מקור להשוואה. הרוב כאן- יש פה בזמן נתון בין שלושים לחמישים מטופלים- הם מכורים מסוג אחר. והם מחולקים לקבוצות, לפי סוג ההתמכרות. מכורים לריגושים, מכורים לקונספירציות- 'קונספירנואידים', בשפת המקום, מכורים לאוכל, מכורים להימורים, לאינטרנט, לקניות, קלפטומנים, מכורים לעבודה, מכורים לספורט. יש פה אנשים שמכורים לתלישת שיער, והאמינו לי, זה לא מחזה שאתם רוצים לראות. חלק מהמטפלים פה היו מכורים לשעבר. הטיפול פה, זה חלק מהתיקון שלהם. הם לא יודו בכך, אבל הם לעולם מכורים. הם רק בלי הסם שלהם. מעניין, שאלתי את עצמי - ואם אני לא טועה אפילו כתבתי את זה ביומן, לפחות פעמיים אם לא יותר- מעניין למה תמר מכורה?
לילה ירד על המוסד על שם אבנר מינץ. סליחה- על המכון לגמילה מהתמכרויות התנהגותיות על שם אבנר מינץ, שכנראה היה מכור בעצמו, אחרת- מדוע לתרום דווקא למוסד השיקומי העלום הזה, ולא, נניח, למקום של מחלות פופולאריות יותר, כמו למשל- כזה המטפל בסרטן, או בחקר המוח? בכל אופן, הלילה הזה הוא לילה שקט. למעשה, כל לילה כאן הוא לילה שקט יחסית, אף שאין זה שקט אמיתי. אפשר להשוות את זה להר געש שקט, שעשן אפור רוחש בצמרתו. מתישהו, שכן איש אינו יודע מתי, הר הגעש על שם אבנר מינץ עלול להתפרץ. האם בכל רגע? האם יש רמיזות לכך, או שזהו שוב הדמיון הפרוע שלי, או, כמו שתמר מגדירה אותו: 'רשת אסוציאציות סבוכה ורחבת תאים שמקיימת אינטראקציה בין הפעילות היוצאת והנכנסת למוח'?
הדמיון הפרוע שלי, אין לו מעצורים, תודה לאל. הדמיון הפרוע, הוא הנכס החשוב ואולי היחיד שלי. הוא מעצים את העולם שלי, מעשיר אותו, מגדיל את הרצונות, נוטע בי תקוות להגשים, וצרכים מקודשים, ואת הדרכים המופלאות לספק אותם. הדמיון שלי משוחרר ממושגים של סדר, קיבעון, זמן או צורה. הוא לא כפות למאום. הדמיון משכיח ממני את העולם שנגזר עליי להיוולד לתוכו, עולם שבו הדמיון הנו שריר מתנוון, שתכליתו הינה הגשמה רעיונית שכבר מומשה בעבר. עולם אשר שולל את קיומה של זהות מבוססת דמיון. עולם המונע על פי צו מלאכותי הכופה עליך ייאוש שקט וטורדני. ואני, אני רוצה לממש את צו הדמיון הצמא לחופש העונג ולחופש השפע, וכתוצאה מכך- לשפע של עונג. אני כמה לעולם בו השקיקה אינה נאסרת באמצעות משמעת זוגית אכזרית ופרימיטיבית המתכחשת לתשוקה. אני משתוקק לחיים בעולם בו אדם אינו ישות אומללה המתבוססת בחסכיה. לא! אני רוצה שאישה צעירה תתאפר לכבודי, שחיילת תפשוט מדיה בפניי, שבחורה תבחר שמלה בחנות ותחשוב האם היא יפה בעיניי, שרופאה בכירה במוסד על שם אבנר מינץ, שבעלה וילדיה בבית, תשיל את חלוקה ותלחש באוזניי מילים ואנחות, כמו הייתי האחד המושיע, ותעניק לחיי שכרון חושים ותחושת חשיבות ועליונות.
*
טיפול ללא כדורים. זהו המוטו של המוסד הזה. לא בשל זלזול בעולם המדיצינה, חלילה, אלא משום שהוא פועל לבסס מחקר פסיכולוגי מעמיק, מה שאומר, אם להיות בוטה לרגע, שבקרב המטופלים במכורים למין, החלוקה לקבוצות נשים וגברים לא בהכרח עוזרת. אבל זה רק בשלב הראשון של הטיפול. בשלב השני, של אחרי ההתנזרות הכפויה, מלמדים את אותם מכורים ליהנות מהאינטימיות של יחסי המין. מהחום, מהמחוות הלא טכניות. אני חושב שדרכי הטיפול בכל צורת התמכרות לא שונות בהרבה זו מזו. אולי כי הצרכים הפסיכולוגיים ופיזיים דומים- לפחות כך אני חווה את זה, בשיעורי המדיטציה והיוגה היומיים, להם שותפים כל החוסים, ללא יוצא מן הכלל.
המכורים לריגושים והמכורים לאינטרנט והקלפטומנים משתכנים יחדיו, באותו מבנה, יחד עם חוסים בעלי הפרעות שטיבן הימנעות. ואילו אני נאלצתי לסבול את חברתם של המכורים להימורים, לאוכל, לעבודה ולספורט.
"בוא נתערב על משהו", הצעתי למכור להימורים בשם צפריר, לכאורה רק כדי להפיג את שעמום הפסקת הבוקר. "על מה?", השיב זה בעיניים בורקות.
"אני אומר שבמחסן הגדול, ליד מגדל המים, כל לילה מתקיימים שם ניאופים".
"לא נכון! תישבע"
"על מה מתערבים?", חייכתי, וחיוך- אם יצא לכם לשחק פוקר מדי פעם, אתם בוודאי יודעים: חיוך נתפש על ידי השחקנים בשולחן כביטוי למהלך בטוח. וכמכור להימורים, צפריר אמור היה לדעת את הכלל מספר אחת בפוקר: אם בתוך רבע שעה אתה לא מצליח לגלות מי הפראייר, כנראה שהפראייר הוא אתה.
"אתה ראית משהו?"
"לא", אמרתי, "אבל יש לי הרגשה. מן תחושת בטן".
"טוב, על כמה?"
"חמשת אלפים שקל".
"חמשת אלפים שקל. סגור. נלך הלילה לבדוק?"
"כן. ניפגש פה בחצות".
בהליכה שפופה, כמו חיילים מעבר לקו האויב, התגנבנו אל הדלת האחורית של המחסן. דלת הברזל לא הייתה נעולה, אך נדמה כי הצירים לא שומנו יובלות, כך שרעשי חריקה צורמניים עלו כשמשכנו בעמל רב את הידית. הדלת נפתחה וצעדנו חרש פנימה, ונשכבנו בין ערימת עצים משויפים, בחושך מוחלט, וחיכינו.
"אנחנו כבר שעה פה וכלב לא נכנס", לחש צפריר והוסיף בלחש תרועת ניצחון. "יאללה, חמשת'לפים קלילים, קדימה. ניצחתי"
"חכה, צפריר, עוד חצי שעה. אם אף אחד לא יבוא בחצי השעה הקרובה, אז ניצחת. אבל חכה"
הדלת הראשית של המחסן נפתחה בחריקה, ותמר נכנסה. נשענה על הסולם שהיה שעון על הקיר, והדליקה סיגריה. את התיק הניחה על הרצפה. התיק, שבו התרופות שהבטיחה, שיעזרו לי להיגמל.
אבל בשביל להיגמל, אמרה, אין צורך להתנזר. התנזרות היא השלב הראשון, בעוד שאני כבר בשלב מתקדם אחר. ניתקתי מערימת העצים וקמתי. הדלקתי נר וצעדתי לעבר תמר. הנחתי את הנר לא הרחק מהתיק שלה. התקרבתי אליה, בעוד היא טיפסה שלב בסולם והסתובבה. הפשלתי את תחתוניה ואת החצאית הצהובה הצמודה שלה, והסתחררתי רק מלשמוע את מילות הפיתוי שלחשה לאוזני, שמיהרו להחיש אותי אל גופה. יכולתי לראות את פיו הפעור של צפריר, שמצד אחד הפסיד, אך מצד שני הפסיד שעות שינה, שזה אומר שהוא הרוויח. תמר התנצלה על האיחור, אמרה שהילדים לא רצו להירדם. סיפרה להם שוב את הסיפור "לילה טוב של שובי הדוב", אבל זה לא עזר. היא שאלה מי שם, מי מסתכל ושומע. הידיעה שמישהו מהמטופלים מסתכל, הפך אותה למרוגשת עוד יותר, ואני סומרתי מליטוף עור שדיה וישבנה הרך. היא פיסקה רגליה ואני, באיטיות, נישקתי אותה מטה-מטה, עד בקעת ירכיה.
השחר הפציע במכון על שם התורם, נו, ועל רצפת המחסן היינו שנינו שרועים. תמר התנשפה בכבדות, כמי שכוחותיה כלו. "שני כדורים", אמרה בשארית כוחותיה, "שני כדורים, בבוקר ובערב, כל פעם אחרי האוכל, אל תשכח. רק ככה תיגמל", אמרה, בעוד ידה מגששת אחר החצאית.