יום שבת, 16 במאי 2009

ראיון בלעדי עם מת'יו ויינר, תסריטאי "הסופראנוס" ויוצר "הגברים של מחוז מדיסון"

על הסט של "הגברים של מחוז מדיסון".


מצא את האור. מת'יו ויינר



טוב, לא לגמרי בלעדי, מסתבר ש"הארץ" הפרו התחייבות לאמברגו (במשמעו התקשורתי, כמובן) ופרסמו ראיון עם ויינר לפני איזה חודש, וזו הסיבה שהכתבה לא תתפרסם בסופו של דבר ב"גלובס". אז הנה הראיון הגנוז, ולמטה: "מאחורי הקלעים: הראיון עם מת'יו ויינר".


עד לפני עשר שנים היה מת'יו ויינר תסריטאי ממורמר ונטול קרדיט בסדרות סוג ב' בטלוויזיה האמריקנית. בראיון חגיגי לקראת עליית העונה השנייה של הסדרה בישראל, הוא משחזר כיצד מצא השראה דווקא בין רגעי התסכול, עד שהפך ליוצר מוערך ביותר בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית, כתסריטאי ראשי ב"הסופראנוס" וכיוצר הסדרה "הגברים של שדרות מדיסון".

תסריטאי צללים, קוראים להם, לתסריטאים בעלי המעמד הנמוך ביותר בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית. הם כותבים סצנות, סיקוונסים (רצף סצנות היוצרות מיני נרטיב), דיאלוגים, מפתחים מאפייני אישיות של דמויות, ואין להם אפילו את האפשרות להתגאות בקרדיט- כבוד לו זוכה אף אחרון עוזרי התאורנים. עד לפני כעשור, התסריטאי מת'יו ויינר נמנה עליהם. כיום, אחרי שלוש שנים ככותב ראשי בסדרת הפולחן "הסופראנוס", ואחרי שתי עונות כיוצר סדרת המופת "הגברים של שדרות מדיסון" (במקור: "MAD MEN"), ויינר הוא אחד היוצרים המוערכים ביותר בתעשיית הטלוויזיה האמריקנית. בראיון לבלוג "פנס רחוב" שהתקיים השבוע (בעצם, לא בדיוק השבוע, אבל זה נשמע הרבה יותר טוב. בעצם, הוא גם לא בדיוק התראיין לבלוג), במהלך הפוגה שלקח ויינר מהשחזת אחד הפרקים האחרונים של העונה השלישית (שתעלה בארצות הברית באוגוסט הקרוב) הוא משחזר את אותם רגעי תסכול שביניהם מצא השראה. ויינר: "היתה לי עבודה שלא אהבתי והייתי מאוד מתוסכל. לקחתי פנקס וכתבתי עליו שתי מילים: "הפרויקט שלי". הטמנתי אותו בכיס האחורי של המכנסיים ועבדתי עליו כל אימת שהייתי אומלל בעבודה. לפרויקט קראו "מד מאן", והוא עסק במשרד פרסום ניו יורקי בשנות ה-50 של המאה ה-20. כשסיימתי אותו, לפני כתשע שנים, שלחתי אותו לסוכן שלי, לכמה כותבים ולחברים. שלוש שנים אחרי כן, ב-2004, התסריט התגלגל איכשהו לידיו של דיוויד צ'ייס, יוצר "הסופראנוס", והוא לקח אותי ככותב ראשי בסדרה. ב-2007, כש"הסופרנוס" ירדה, "מד מאן" עלתה על המסך".

אשליה של חיים טובים

"הגברים של מחוז מדיסון", שהעונה השניה שלה תחל בשבוע הבא ב"הוט 3"), מביאה בפני הצופים את עולם הפרסום הניו יורקי של שנות ה-50. הרחק שנות דור מעידן האינטרנט, וזמן רב לפני שלפרסומת סמויה קראו "תוכן שיווקי" - מושג נפסד שהוחדר לז'רגון הישראלי ולכלי התקשורת בהצלחה יתרה. יחד עם זאת, הארכיטיפ של הפרסומאי המרפקן והנרקיסיסט לא השתנה בהרבה מאז, ובצדק.
$ויינר, מה הביא אותך לכתוב דווקא על תקופה זו? מה מיוחד ברוח התקופה?
"מה שבאמת ניסיתי לכתוב זה סדרה אמריקאית של שנות ה-50, את המציאות של אותה תקופה. רציתי להראות שיש לנו תפישה לא נכונה של אותה תקופה".
$מהי אותה תפישה לא נכונה?
"שבעבר הלא רחוק הייתה איזושהי תמימות. וזה לא היה כך. הסדרה עוסקת במורכבות של גיבור שחי בסביבה שלא מאפשרת מוסר, כמו טוני סופרנו".
$אבל בימינו ההשחתה המוסרית של ענף הפרסום נמצאת בשיאה. הפרסום חדר לתסריט, לתקשורת, פעמים רבות הוא מעצב את התוכן ואף יוזם אותו. איזו חשיבות טמונה במבט טלוויזיוני אל העבר?
"כשאתה מסתכל על ההיסטוריה, העולם מאז ומתמיד היה מעגל של שיווק- צריכה. לא הרבה השתנה. לכן אנחנו לא צריכים להתנשא על העבר שלנו. גם לא בתקופה הנוכחית.
$ובכל זאת, הרגלי הקניה השתנו. תרבות הצריכה השתנתה
"תרבות הצריכה האמריקנית השתנתה בזכות- או בגלל-שיטות מכירה חדשות. זה התחיל עוד בשנות ה-20, אז הרבה מעצבים הגיעו לארה"ב מאירופה, והעיצובים החדשים גרמו לאנשים לרצות דגמים חדשים. אם עד אז היית קונה מזווה פעם בשמונה שנים, כשהיית מוכרח להחליף, פתאום היו שקנו חדש מוקדם הרבה יותר, כי הציעו להם מזווה בצבע אחר. אנשים רצו דגם חדש של רכב, טלפון, לא בגלל פיתוח טכנולוגי, אלא בגלל אסתטיקה. נוצרה אשליה של חיים טובים יותר, כי אמריקה הפכה עשירה יותר".
$בעיקר משום שהפרסומאים מוכרים לנו דברים שאנחנו לא צריכים.
"זה נכון. יש בעסק הזה השפעה ושכנוע, אבל אף אחד לא יכול לגרום לך להרגיש יותר חסר ביטחון ממה שאתה. אתה לא יכול להאשים את הפרסומאים בכך שהם גורמים לנו להרגיש חסרי ביטחון".
$זה בדיוק מה שהם עושים. לגרום לאנשים לחוש חוסר ביטחון משום שאין ברשותם מותגים, מה שהופך אותם במידה רבה לשטחיים.
"בוודאי שאנחנו שטחיים. אנחנו צורכים מוצרי תרבות חומריים. לכן אני אומר שאנחנו מתנשאים על הפשטות של העבר, ולמרות שאנחנו מתקדמים מבחינה טכנולוגית, ויש קפוצ'ינו וטיפולים כימותראפיים, והגענו להישגים גדולים, הצרכים הבסיסיים שלנו לא השתנו: להתאהב, ללדת ילדים, להשיג קורת גג מעל לראש, וככל שיש יותר שפע וקדמה טכנולוגית, אנשים הופכים יותר חסרי ביטחון".
"יש לי עכשיו מערכת יחסים מוזרה עם המושג 'מותרות'. פסיכולוגים וסוציולוגים כותבים על זה, על אי היכולת לעמוד בפני זה, ברגע שאתה מתחיל לשפר את רמת החיים שלך. אתה קונה דבר אחד, ומתחיל להוסיף. יש לך עבודה יותר טובה, נולדים לך ילדים- אתה צורך עוד ועוד דברים. אחר כך רוכש לילדים השכלה. אבל יש דברים שאני עדיין מחשיב כמותרות, כמו טלפון נייד. באופן כללי אתה משיג יותר ממה שאתה צריך. אני חושב שזה משחית".

"אני אוהב בני אדם"

ויינר מספר כי במשך שנים תהה על קנקנו של בן האנוש, וכדי להגיע לעומקם של רבדים נפשיים, קרא ספרים על תנועות היסטוריות לאיכות הסביבה, ספרים על גלובליזציה, סוציולוגיה, פילוסופיה ופסיכולוגיה. וכי האג'נדה שלו בתחום התנהגות צרכנים מבוססת לדבריו על מחקר שערך, לדבריו, בעצמו.
ידע אישי וספרים אלו הטביעו עליו את חותמם, דבר שסייע לו בבניית דמויות עגולות, מורכבות, בעלות תחושות סותרות (אכזריות לצד חמלה, למשל) ועקרונות רופפים. במילים אחרות: מעט שחור, מעט לבן, הרבה גוונים אפורים. דין טוני סופראנו כדין דון דרייפר, הדמות הראשית ב"הגברים של שדרות מאדיסון", אותו מגלם בכישרון רב השחקן ג'ון האם, עד אז אלמוני בתעשייה. "אני אוהב בני אדם" ויינר מסביר, ומוסיף כי "לכל אחד יש סיבה למה הוא פועל כך וכך. זה מעניין אותי, לא מרחיק".
ואף על פי כן, ויינר לא עושה חסד רב עם הדמויות אותן הוא בודה. הגברים במשרד הפרסום "סטרלינג-קופר" השוכן בשדרות מדיסון במנהטן (מחוז משכנם של משרד פרסום רבים בניו יורק של אותה תקופה) מונעים על ידי עוררות רגשית גבוהה, קצרת מועד, כזו המובילה לתחושות כמו תשוקה, אהבה, חסך, שנאה, חסר נאמנות, והם גם מונעים לא פחות על ידי תאוות בצע ותיעוב השונה. הנשים במשרד מושפלות על ידי הגברים, והמניפולטיביות הטבועה בהן באה לידי ביטוי בעיקר אחת כלפי השנייה. ברוב מערכות היחסים הן כנועות. את היחס של הלבנים המעונבים אל האפרו-אמריקאיים, אפשר בקלות לנחש. ולמרות חיבתו של ויינר לבני התמותה, קשה שלא להבחין בעננת הציניות המרחפת מעל פני פרקי הסדרה. ציניות כלפי הדמויות, ענף הפרסום, הצרכן הסופי, כלפי עצמו.
ויינר: "אני לא בטוח שאני יודע לענות. אנחנו אנשים ציניים, זה נכון, ויחד עם זה, באותו זמן, יש את הניסיון האנושי הבסיסי, של כל אחד מאיתנו, לעבור שינוי בחיים. צורך בשינוי, שהוא אחד הדברים החשובים בעיני וזה אחד הדברים שהכי מעניינים אותי".
$שינוי או שיפור?
"שינוי. בסופו של דבר, גם כשאנשים מקיימים יחסי מין הם עוברים סוג של שינוי. זה מה שמעניין אותי בטבע האנושי. אפילו לקחתי קורס בקולג' על מיניות והשפעתה על בני אדם. חשבתי שזה היה נחוץ. אבל אז, באחד השיעורים הראשונים, איזה סטודנט צעיר הרים את היד ושאל את המרצה: מי גילה את הסקס האוראלי? והמרצה ענה: בערך חמש עשרה שניות אחרי שגילה את שיש לו איבר מין".

מסר חמקמק

לא מן הנמנע שאת דון דרייפר, הדמות הראשית בסדרה, יצר ויינר בדמותו: פרפקציוניסט, אינטליגנט, בעל חוש הומור מתוחכם. דרייפר הוא המוסרי מבין הלא מוסריים, היצירתי מבין היצירתיים ביותר עד אחרון חסרי הדמיון. דרייפר נד באי נוחות בין יצר ההישרדות לבין יושרה פנימית. ואילו ויינר מפלרטט עם מידת הצורך בחומר. מגדיר את עצמו כאחד האדם השבוי בעולם המוקף מותרות נגישה, אך מנגד, סולד מההשלכות של תרבות הצריכה המודרנית. אם יש בסדרה מסר כלשהו, הריהו חמקמק. מאידך, ויינר מנסה יותר מכל לשקף מציאות, כך שמול כל צופה נוצרת השתקפות עגומה, בה בעת שהטלוויזיה אינה כבויה.



מאחורי הקלעים: הראיון עם מת'יו ויינר

לראיונות טלפוניים עם שחקנים ובמאים אמריקניים יש כמה מאפיינים משעשעים החוזרים על עצמם, כמיטב המסורת התקשורתית הטרנס-אטלנטית.
ראשית, מתקשרת אשת יחסי הציבור של המרואיין או המרואיינת. כמעט תמיד שמה קימברלי, או ג'ניפר, או מרת'ה. השיחה נפתחת בהשתפכות אובר דרמתית, בכללה חזרה בת שלוש פעמים על ההוקרה "ס'נק יו סווו מאץ'ץ'ץ'!". מאזין מהצד עשוי היה לשער שהצלתי את קימברלי מטביעה במצולות בריכת הכימיקלים של "מכתשים-אגן".

אחר כך מתחיל הראיון. הוא לעולם בן 25 דקות, לא שניה יותר. גם אם המרואיין לא נפתח על ההתחלה, גם אם יש הרבה מאוד מה לשאול, זה בכלל לא משנה. אלו הם הכללים, ואין כל אפשרות לשנותם. כשמנסים, בדרך כלל, קימברלי/ג'ניפר/מרתה הופכות קשוחות, כמו נזירות בבית ספר נוצרי-קתולי.

הראיון עם ויינר מתחיל. כהרגלי, אני מתנצל על האנגלית הלא מושלמת שלי ("בתיכון הייתה לי מורה גרועה לאנגלית"). כהרגלם של המרואיינים האמריקניים, הם אף פעם לא צוחקים. חוץ מרבקה הול, כוכבת "ויקי כריסטינה ברצלונה" של וודי אלן, שמעבר לכישרון משחק מדהים ולאינטליגנציה נדירה, יש לה חוש הומור מפותח. אבל היא בכלל בריטית, כך שזו לא באמת דוגמה טובה. אבל את ויינר זה שעשע, מה גם שהעובדה הזו גרמה לו להיות יותר קשוב. זו סודה של המניפולציה הקטנה: גם אם בדיחת הקרש, המבוססת על סיפור אמיתי, לא שוברת את המתח, היא מכניסה את המרואיין לדריכות. הרי אין לי מושג מה הוא עושה במקביל, אין לי אפשרות לראות אותו (שיחת וידאו? אסור), או לדעת עם מי הוא נמצא, שמסיט את תשומת ליבו. דבר אחד אני יודע: אני צריך אותו איתי במאת האחוזים. כעת הוא מחויב יותר להקשיב, הוא מבין שהוא צריך להתבטא בבהירות, בחדות ובדיוק.
ואני יכול להרשות לעצמי לנשום נשימות ארוכות.
ויינר שאל מה שלומי. אז עניתי. "תשמע, יש פה כל היום הפסקות חשמל. אני בחושך עכשיו, מתפלל שהנר לא ייכבה. יש לי פנס למקרה חירום, אבל אין בו הרבה בטריות. אבל זה לטובה, כי נוכל לנהל שיחה, ופחות להיצמד לשאלות".
ויינר: "וואוו! הפסקות חשמל כל היום? איפה אתה גר?"
"אה...זה.."דיר גארדנ'ס" (גני צבי) זאת שכונת מהגרים ענייה, בדאון טאון הוד השרון. כלום לא השתנה פה בשבעים השנים האחרונות. כל מיני חיות מסתובבות חופשי ברחוב. סוסים, טווסים, כלבים, ערסים. יו ניים איט".

ככל שהראיון נמשך, וויינר מתגלה כבחור צנוע. עושה רושם שהאחרון עדיין מחובר בחבל טבור דמיוני לעברו כתסריטאי זוטר ונטול קרדיט.
בניגוד גמור ליוצרים ילידי היבשת בה הוא פועל. הוא אינו מזכיר את פרסי ה"אמי" ו"גלובוס הזהב" בהם זכתה הסדרה האיכותית המוערכת אותה יצר (להבדיל מ"הסופראנוס", אותה הוא קיבל בעונתה החמישית, כשהיא מגובשת ומעוצבת), והוא אינו מהלל או מעיד ולו לרגע על עיסתו- או מצטט את מילותיהם של המבקרים בתקשורת האמריקנית, אשר שיבחו השכם וערב את הסדרה המבריקה והמוקפדת, ואת שונותה ממרבית הזבל שעל המסך.

ולפתע חזר החשמל, ואיתו השאלות שהכנתי מבעוד מועד. ואז קימברלי נדחפה לשיחה: "מיסטר שירם" (אני: "יו קן קול מי מתן"), ווי אר אאוט אוף טיים. פליז, יו'ב גוט וואן מור קואסצ'ן טו אסק".
האמת היא שהיו לי עוד שלוש שאלות. בכל זאת- ראיון בחושך, וכו'. אבל את קים, במקרה זה, זה לא ממש עניין. אם הייתי ממשיך בשלי, היא הייתה צווחת "ס'נק יו סו מאץ'" וטורקת. אני יודע, זה כבר קרה לי בעבר.
בחודש הבא אפגוש את ויינר ואת קים בלוס אנג'לס, על הסט של הסדרה (ואולי אצא לאפטר משפחתי בסן פרנסיסקו- הי נטע, מה את אומרת?). זה הפיצוי ש"הוט" הבטיחו לנו בעקבות המחטף הדוחה של "הארץ". אני רק מקווה שלא תהיה הפסקת חשמל באמצע.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה