מה עושים אחרי ההגשה לקרן הקולנוע?

האדרנלין מסחרר את הגוף, יש חוסר שקט פנימי, יש התלהבות. יש אלטר אגו שצריך להדוף אותו בנוקשות - כל פעם שהוא אומר "יצא תסריט בן זונה", והוא אומר את זה מלא, אני נוזף בו ומציין את הסטטיסטיקה האכזרית של העוברים לשלב השני (של הפרזנטציות). 

אז מה עושים אחרי ההגשה? ללכת לים אי אפשר, כי חורף והמים קפואים רצח ובחוץ קור פלצות. לכתוב אי אפשר כי האצבעות נפוחות מכמה שבועות של שכתובים בלתי פוסקים. וללכת לשתות בירה גם אי אפשר, כי לשתות בירה זה כמו לשתות פיתה, ופיתה, כידוע, זה משמין.

אז החלטתי להעלות על הכתב קצת תחושות ומחשבות של אחרי ההגשה, שבאה אחרי שלוש שנים של עבודה (לא רציפה אמנם, אבל הדמויות חיו בראשי כל העת הזו), במהלכן היו כמה הגשות שלא נשאו פרי, אבל הערות שקיבלתי מהלקטורים סייעו לי לשפר את הסיפור. בכלל, הערות זה טוב. אני יודע שעבור רבים קבלת ביקורת היא לא עניין פשוט, אבל אין ברירה, באמת שאין. בסופו של דבר, ביקורת תגיע מהרגולציה האמנותית (היועצים האמנותיים של קרנות הקולנוע). אבל גם אם התסריט יצלח את הרגולציה למרות שהוא לא טוב מספיק, והוא יצולם ויעלה על המסך, גזר הדין עלול להיות קולקטיבי. וזה הכי כואב.

לכן (וגם כי אני קצת חזיר פידבקים), אני אוהב להיעזר באחרים. בחברים, שחלקם מהתעשייה וחלקם פשוט בעלי יכולת ניתוח מופלאה. לשמחתי ולמזלי, הביקורות שלהם לעולם לא באות לנשוא חן. הן תמיד כנות, תמיד בונות, וגם כשהן כואבות הן מסייעות לי להשתפר. כל ביקורת כזו היא מתנה, וממתנות אסור לפחד.

מתי יודעים אם זה טוב? התשובה: בסוף. ידיעה בלתי מעורערת. יחד עם זאת, השאלה שאני שואל את עצמי תמיד היא באיזו מידה התת מודע של הקורא או הצופה משפיע על היכולת להזדהות עם הדמויות שעל הנייר או על המסך. כי אם נרצה או לא נרצה, נוצרת השתקפות של החיים האישיים שלנו במהלך חוויית הצפייה (או הקריאה). האופן שבו אנחנו מעבדים את הסיפור ברובד הרגשי, הוא לעולם שיפוטי. גם כלפי עצמנו.

אני מרגיש שהרצון שלי לגונן על הדמויות מפני השיפוטיות של הקהל העתידי, דחף אותי לוודא שהדמויות יסבירו את עצמן טוב יותר, גם עבור עצמן. הכי קשה היה עם הדמויות הנשיות, כי החברה שלנו לא סלחנית כלפי נשים שחורגות מהתכתיב. הרבה פעמים הייצוגיות המעושה, הסירוס העצמי כלפי חוץ, מקורו בדרישה חברתית לא כתובה לפעול על פי נורמה שהיא כוזבת. אנחנו הרבה פעמים פועלים על פי הנורמה הכוזבת, כי אנחנו עבדים של ציפיות חברתיות. כאילו שלמישהו באמת אכפת מאתנו. זה בכלל לא משנה אם אלו לא ציפיות אמיתיות. זה הפחד מפני בוז. ומפני ההוקעה החברתית והחדירה לפרטיות.

אני חושב שיותר משיש בי את הרצון לגונן על הדמויות, הייתי רוצה שיתאהבו בהן. לא מספיק לי שהקהל יזדהה איתן. בפנטזיה, הייתי רוצה לפתוח את הסרט עם כתובית נגטיב ששואלת את הצופות והצופים שתי שאלות: מה אתם מרגישים כשאתם מתאהבים? ומה אתם מרגישים כשאתם לא מצליחים להגיע ללב של מישהו או של מישהי? הנה דוגמה למישהי שעשתה את זה מושלם ולמרות זאת לא הצליח לה:

https://www.youtube.com/watch?v=Y_BY_YgEkNk

התמונה מתוך הסרט התיעודי "אל תיגע בי". איך זה קשור לפוסט? לא קשור, אבל משהו בתמונה נראה לי מתאים

הפחד לדמיין

אנחנו לא מדברים מספיק עם הדמויות שלנו. כשאני כותב "אנחנו", אני מתכוון גם אלי, כי אני מתקשה לתחזק קשרים עם הדמויות שלי לאורך זמן. עכשיו אני עומד לקראת הגשה לקרנות הקולנוע, אז יוצא שאני יותר מתעניין. אתמול, למשל, לקחתי את הדמות הראשית לשיחה, לא לפני ששאלתי אותה בנימוס אם זה זמן טוב לדבר, וכמובן שהתנצלתי על זה שלא הייתי כל כך בקשר בזמן האחרון. היא מכירה אותי, בכל זאת – כבר שלוש שנים שאני כותב את התסריט הזה, כך שהיא יודעת שאני נוטה להיות מרוכז בעצמי ושאין סיבה להיעלב. וגם אם יש סיבה להיעלב, אז מה? להיעלב אפשר תמיד אחר כך. אז כן, שוחחנו, וזה עזר.

*

אם הפסקה הזו נשמעת ביזארית, זה אומר אחד משלושה דברים: 1. הקורא או הקוראת אינם אנשים כותבים. 2. הקורא או הקוראת הם אנשים כותבים, אבל לא חשבו מעולם על האפשרות הזו, של לנהל דיאלוג עם דמות בדיונית. 3. הקוראים, שהם אנשים כותבים, חשבו על האפשרות הזו, אבל חששו לבצע אותה מסיבות שונות ולא רלוונטיות, היות שכולן כאחת חסרות ממשות. 

הפחד מלדמיין ולנהל דיאלוג עם דמות בדיונית, הוא הפחד שיחשבו שאנחנו משוגעים, או שאנחנו בעצמנו נחשוב שהשתגענו. הפחד הזה הוא חסם יצירתי, והוא אחד הגורמים לכך שתסריט שנכתב מגיע לשלב שבו הוא תקוע.

בדרך כלל התסריט תקוע כי יש בעיה עם הדמות - היא לא מעוצבת עד הסוף. בשביל שדמות תהיה מעוצבת עד הסוף, צריך להתייחס אליה כאל ישות ממשית.

תסריטאי שלא מתייחס לדמויות שלו כאל ישויות ממשיות, צריך לשאול את עצמו מאיזה מקום אמנותי הוא פועל. אם שחקן שנכנס לדמות חודשיים לפני הצילומים נחשב למקצוען, איך זה שתסריטאי לא רואה את הנחיצות שבדבר? ואם שחקן נדרש להיכנס לדמות, אז על אחת כמה וכמה התסריטאי. 

אם שיחה עם הדמויות היא לא אופציה עבורכם, ואתם תקועים עם התסריט ומרגישים שהדמיון שלכם שובק, סביר להניח שהוא לא באמת שובק. הוא פשוט מסורס.

הצעה שלי – קחו את הדמות לשיחה, דברו איתה פתוח, ובין היתר תשאלו אותה את השאלות הבאות:

*איך היא חושבת שהחיים שלה נראים כרגע?

*עם מי היא מרגישה בטוחה מספיק בשביל לפרוק את אשר על לבה?

*מהו המקום הבטוח עבורה? 

*מה גורם לה להיות גאה בעצמה? 

*מה היא מסתירה מהעולם? אילו דברים אף אחד לא יודע לגביה?

*

הדמיון הוא משאב נפשי ויצירתי חשוב, שאינו מנוצל דיו. חרף היותו מעורר עונג פעיל - לעתים עד כדי תחושת אופוריה, ואף שאין כל קושי בהפעלתו (או, כמו שג'ון לנון שר: "אם תנסו, תראו שזה קל") – רבים מאתנו ממעטים לעשות בו שימוש. למעשה, הדבר נכון גם לגבי העוסקים בכתיבה יצירתית.

מסיבה שאינה לגמרי ברורה, נדמה שחלקנו מתקשים לאפשר לעצמם להשתחרר מאחיזה במציאות, גם במחיר אובדן הישג אמנותי. שזה חבל, אם חושבים על זה, כיוון שכמו בכתיבה יצירתית, כך בשאר תחומי החיים - כשהדמיון פועל, נפתחות בפנינו אפשרויות חדשות. נוצר מגוון רחב יותר של דרכי פעולה, יותר שבילים לצעוד בהם.

"אדם מאושר לעולם אינו מדמיין. רק אדם בלתי מסופק עושה זאת", כותב פרויד בכרך "סופרים וחלומות בהקיץ", ומסביר: "הכוחות היוצרים פנטזיות הם משאלות שלא באו על סיפוקן, וכל פנטזיה היא מילוי משאלה - תיקון המציאות הבלתי מספקת".

טענה זו בבסיסה אינה רחוקה מן האמת, וניתן היה להסכים עמה, אלמלא התיאוריה שיצק פרויד על יסודות הטענה: על פי פרויד, תהליך היווצרותה של היצירה האמנותית היא ביטוי ליצרים מיניים מוכנעים של האמן היוצר - סובלימציה (עידון) של צרכים מיניים לא מסופקים, ולא מעבר לכך. כלומר, פרויד טוען שתכליתה של היצירה להוות פורקן מיני – כאילו שמעשה האמנות בהכרח מנותק מהתשוקה לברוא יש מאין, כמו גם מהצורך לגעת בקהל ולהעניק לו חוויה רגשית רבת עוצמה שבמרכזה אמירה אישית מובהקת.

פרויד, שהוסיף לעסוק באנליזה של האמן ויצירתו לאורך שנות חייו המקצועיים, הסביר את מניעיו של האמן באישיותו רבת הפנים – בעיקר בסתירה הפנימית שבין מופנמות לבין יצריות הנובעת מתחושת גדלות. על פי תאוריה זו, האמן הנוירוטי והמודע לעצמו בורח בעל כורחו מן המציאות המרה - חוסר יכולתו להשביע את תאוותו המינית המגלומנית - אל מחוזות הפנטזיה, כשהוא מנתב את דחפיו המיניים אל אובססיית היצירה.

ייתכן ותשתית תאורטית זו של פרויד מבטאת במידה מסוימת את תסכולו – גאון יצירתי וענק פורץ דרך, בעל איכות כתיבה פואטית, החסר את הכישרון האמנותי לברוא עלילה רגשית ודרמטית.

שכן בהניחו את פרשנותו, מבטל פרויד את היתכנותם של מניעים אותנטיים ליצירה. יתרה מזו, פרשנותו של פרויד מרחיקה לכת משהיא מרמזת כי היכולת הפנימית לפשט את הריאליזם, מקורה בפגמים אגוצנטריים, שאינם אלא אוסף של צרכים כוזבים. 

*התמונה מתוך הסרט "הסטודנט". במאי: קיריל סרברניקוב (רוסיה, 2016)

הזדהות עם דמויות

סיפורים שבהם מניע נסתר, חזק ובלתי נשלט, מוביל את הגיבור או את הגיבורה לפעולה שלילית קיצונית, לכאורה לא הגיונית, לעתים בלתי נתפסת, מרתקים אותי יותר מכל. 

דמויות כאלה קשה להבין, ולפיכך קשה ועד בלתי אפשרי להזדהות עמן, אבל שווה לספר את סיפוריהן גם במחיר אי ההזדהות (למרות שתמיד יש לשאוף לכך). 

לאחרונה נזכרתי בסיפור המטורף של האסטרונאוטית ליסה נובאק, סיפור שיום אחד – אין לי בכלל ספק – יעובד לסרט קולנוע. נובאק, אז בת 43, נשואה ואם לשלושה, ובשיא תהילתה, נעצרה על-ידי המשטרה בנמל-התעופה הבינלאומי של אורלנדו, כחשודה בניסיון לרצח בת זוגו של מאהבה לשעבר, אסטרונאוט אף הוא. זמן קצר לפני מעצרה, נובאק תקפה את בת הזוג, קולין שיפמן, שהצליחה להימלט ולהזעיק משטרה. האחרונה נותרה בהלם – כמו ארצות הברית כולה – כשהתבררה זהותה של התוקפת. ברכבה של נובאק נמצאו אקדח וסכין, וכן מפת דרכים לביתה של שיפמן, ומה שעוד הדהים היה סיכום החקירה של נובאק, ממנו עלה כי זו נהגה במשך 12 שעות רצופות מיוסטון לאורלנדו, כדי להגיע בזמן לנמל-התעופה במועד נחיתתה של שיפמן. על מנת שלא להותיר עקבות וגם כדי לא להתעכב, נובאק לבשה חיתולים (מהסוג שאסטרונאוטים עוטים בטיסות חלל) וחבשה פאה נוכרית בניסיון להסוות את זהותה. המניע, לדברי המשטרה, היה שילוב של קנאה ותחושת השפלה. נובאק נכנסה לכלא, פוטרה מנאס"א ומחיל האוויר האמריקני, ולאחר מכן התגרשה ונעלמה מעין הציבור. היא מעולם לא התראיינה על הפרשה.

יש שיגידו שקנאה הינה מניע תסריטאי בנאלי, ושנקמה הינה פעולה תסריטאית בנאלית לא פחות. אך אין שום דבר בנאלי בסיפור הקיצוני הזה. נובאק, אסטרונאוטית פעילה, אהובה ומוערכת, אשת משפחה שכל עתידה לפניה, נכנסה למערבולת רגשית שאת השלכותיה, על פניו, קשה להסביר. מה שבטוח הוא, שעל מנת לתווך את הסיפור לצופה, המפיק שביום מן הימים ירכוש את הזכויות לסיפור הזה (או ייזום סיפור דומה, בהשראתו) יחפש תסריטאי בעל יכולות מניפולטיביות מוכחות. כזה שיציג את נובאק כדמות חיובית ונוגעת ללב, אך בעלת חולשות אנושיות, וכך יגרום לצופה להזדהות עם המצוקה שלה ששיבשה את שיקול דעתה, או לפחות ינסה לעורר בצופה סימפטיה כלפיה. אולי אף יגדיל התסריטאי לעשות ויציג באופן משכנע את גרסתה של נובאק למשטרה, לפיה לא התכוונה לרצוח את שיפמן אלא רק לשוחח עמה בדיסקרטיות (גרסה שלא עולה בקנה אחד עם ההיגיון הסביר, ויותר לכך – עם הממצאים ברכבה).

מה באמת אמור לעשות תסריטאי על מנת לכתוב תסריט שישקף נאמנה את הסיפור יוצא הדופן הזה, מבלי לעשות לדמות הראשית הנחות כלשהן?

נכון הוא שככל שהדמות מעוצבת בצורה מעמיקה, אמינה ואינטליגנטית יותר, אנו, כצופים, נוכל להזדהות עמה, להאמין לה, להשליך באמצעותה על החיים שלנו, ואף להיות מושפעים ממנה (לטוב ולרע). אך מה לגבי דמות שניסתה ליטול חיים של אדם חף מפשע? האם עיצוב דמות בצורה מעמיקה יביא בהכרח להזדהות של הצופה עמה? התשובה הטובה ביותר לשאלה הזו היא שלא תמיד צריך להזדהות עם דמות ראשית. לפעמים מספיק להתעניין בה. הזדהות היא עניין סובייקטיבי, ולעתים צופה (בדומה לתסריטאי) יתקשה להזדהות עם דמות שפעלה באופן שלילי ולהיות סלחן כלפיה, ולו מחשש להתדרדרות מוסרית.

צריך לקחת בחשבון שהלקטורים בקרנות הקולנוע עלולים לגלות הסתייגות מדמויות כאלה, אבל אסור ששיקול זה יערער את האופן שבו הדמות תוצג בתסריט. מה שכן ניתן וצריך לעשות זה לפתח באותה העמקה ובאותה אמינות את דמויות המשנה.  

המאמר לקוח ממערך הלימוד של הסדנה לפיתוח דמויות, שתיפתח בתחילת ינואר 2020. הסדנה מיועדת לכותבות וכותבים המעוניינים ללמוד תסריטאות ברצינות, ואם אתם מכירים כאלה, או נמנים עמם, צרו איתי קשר בטלפון 054-6377965, או במייל shiramatan@gmail.com

התנהגות שקרית (מילולית ולא מילולית) של דמות

השקר הינו מרכיב שכיח ביותר בסרטים, אף שלחלק גדול מהתסריטאים והבמאים (וגם השחקנים) חסרה המיומנות הנדרשת לאבחן שקרים. לשם כך, בעיקר, נכתב מאמר זה.

מדוע אנחנו משקרים?

הסקרנות המחקרית-אקדמית סביב הנוכחות של השקר בחברה האנושית, הולידה זה מכבר ספרות מקצועית ענפה. מספר רב של מחקרים אשר עסקו בניתוח תופעת השקר (רבים מהמחקרים החלו להתפרסם רק בשנות ה- 70 של המאה הקודמת), תפשו את השקר כאיום על הסדר הקיים, אך גם כחלק בלתי נפרד ממנו. לעתים, המסקנה אליה הגיע חלק ניכר מהחוקרים היא שהשקר הוא נורמה שלילית החיונית להישרדותנו כיצורים חברתיים. אלה הבחינו בין שקרים שהחברה מוכנה לספוג (למשל: התנסחות בסגנון "פוליטיקלי קורקט" ושקרים מוסכמים נוספים, המכונים בשפת העם "שקרים לבנים"), לבין שקרים הנושאים עמם סנקציות חברתיות או פליליות (מטבע הדברים, חומרת השקר הינה תלוית נסיבות). ראוי לציין כי אחדות דעים כמן זו אינה שוררת סביב הסיבות להיווצרותם של שקרים, וזו מעסיקה את החוקרים גם כיום.

סיבה אפשרית אחת היא הצורך הנפשי הבסיסי ביותר של האדם להרגיש טוב יותר עם עצמו. מכיוון שכולנו סובלים ממידה זו או אחרת של ביטחון עצמי נמוך, ולא פחות מכך- מדימוי עצמי נמוך, חיזוק האמונה העצמית ושיפור האופן שבו אדם רואה את עצמו ביחס לאחרים, עומדים בבסיס סיפוק אותו צורך. השקר, על סוגיו השונים, מהווה אפוא זרז.

לצורך העניין, על פי תפישה זו, הסכמה פומבית עם דעה מוטעית רווחת (רלוונטי מאוד לתחום ביקורת קולנוע) – נורמה פיקטיבית שמקורה בחשש מפני דחייה חברתית, כמוה כשקר. החשש מפני דחייה מהווה, בהקשר זה של אימוץ דעה יד שנייה, קרקע להונאה עצמית, אך הוא בעיקר גורם מניע להיווצרותם של שקרים נוספים, שכל תכליתם לרצות את הזולת ולהימנע מנזק חברתי (למשל: שתיקה המונעת גילוי מידע מפליל נגד אדם מפורסם שתקף מינית נשים).

אף שהניסיונות (המתמשכים) לרומם את הדימוי העצמי באמצעות שימוש בשקרים נבדלים מאדם לאדם - שהרי לכל אדם מבנה אישיות שונה, ועל אותו משקל, הן תדירות השימוש בשקרים והן אופי השקרים משתנים מאדם לאדם - שיפוט מוסרי לקוי זה הנו המקור לכל שקר באשר הוא.

במהלך העבודה על פיתוח הדמות, על התסריטאי לבחון לא רק כיצד השקר משרת את הדמות המשקרת, אלא גם כיצד האישיות של הדמות המשקרת משפיעה על טיב העברת המסר השקרי.

למשל, אדם יהיר שהצורך להרשים הוא תכונה בולטת אצלו, עלול להתגלות כבעל נטייה להגזים ולהשוויץ, ואף להמציא סיפורי בדים שמטרתם להקנות לו, לכאורה, יתרון איכותי על אחרים.

אדם תחרותי המעוניין בהשגת יתרונות חומריים כבסיס השוואתי-מעמדי, לא יבחל באמצעים כמו חנופה, מניפולציה, ושקרים שיש בהם פוטנציאל לתועלת אישית. במקרי קיצון הוא עשוי אף לשלם או לקבל שוחד.

אדם שהוא תאב בצע, סביר שישקר וירמה בכל הזדמנות שתאפשר לו למקסם רווחים על חשבונם של אחרים. באותה מידה, ובהעדר נקיפות מצפון, הוא ישקר בניסיון לחמוק מעונש.

התנהגות שקרית לא מילולית

שקרן מתוחכם קרוב לוודאי מכיר את הסימנים שנהוג לייחס לדפוסי ההתנהגות של אדם שמשקר (כמו מצמוץ בעיניים, תשובה איטית מהוססת, התנהגות עצבנית, צחוק מלאכותי, בריחה מקשר עין – רובם שגויים, אגב), והוא יימנע מהצגת הסימנים הללו. הוא יקפיד להישיר מבט, לדבר באופן קצר, ענייני וקולח, וירבה לחייך.

כמו השחקן, המוציא מעצמו את הרגש אותו הוא מעוניין להביע, כך גם שקרן מיומן יודע לשלוט בהבעות הפנים שלו. בעוד ששקרן זה לא ייפול לסטריאוטיפים או לקלישאות התנהגותיות לא מילוליות, הוא עלול שלא להימנע מביטוי של סימנים מסגירים – כמו נוקשות באצבעות הידיים, עיניים פעורות ואישונים שמתרחבים, שפתיים מעוקמות או נוקשות. התבוננות ממושכת (כדקה עד שתי דקות) עשויה לחשוף אותנטיות או חוסר אותנטיות של רגש מובע. מבט חודר יקשה על השקרן להסתיר את רגשותיו האמתיים. הקלישאה לפיה העיניים הן "חלון הנפש" היא קלישאה נכונה. חיוך מתחיל בעיניים, ואם החיוך מלאכותי – העיניים יחשפו זאת.

הצופה הממוצע אינו מיומן דיו על מנת להבחין בהבלחות של הבעות שקריות. על התסריטאי לכתוב תיאור מדויק של אותו רגע (שתיים-שלוש שניות) שבו הוא מעוניין לאפשר לצופה לאבחן את ההבעה הרגעית הבלתי נשלטת, ובכך להסגיר את הכוונה השקרית של הדמות.

התסריטאי לרוב לא נמצא על הסט, ובוודאי שאין הוא מעורב בעבודה עם השחקנים (למעט כאשר התסריטאי הוא גם במאי הסרט). לכן, במידה ויש צורך, ואף שבמאים שונאים זאת, ובצדק – מומלץ לרשום הוראת מצלמה ספציפית, נניח: "קלוז אפ על כפות הידיים".

למרות האמור לעיל, חוקר מיומן ככל הנראה יעיד שאין להסתמך במאת האחוזים על סימנים מסגירים אלה, היות וגם סימנים שלכאורה מסגירים שקר, עשויים לנבוע ממצבים רגשיים אחרים, ולכן פעולה תסריטאית סטריאוטיפית תגרור בהכרח הנחיית בימוי שגויה. על מנת ליצוק אמינות, רצוי ליצור דיאלוג בין הדמות המשקרת לבין הדמות המולכת שולל.

התנהגות שקרית מילולית

התנהגות שקרית מילולית הינה בעלת חמישה אפיונים עיקריים:

1.התנסחות על דרך השלילה: ("אני לא גנבתי"), ("לא אני כתבתי את הצוואה"), ("לא היה כלום כי אין כלום"). אדם ישר אומר "אני אדם ישר", "תמיד אפעל בהגינות"

2.ערפול: תשובות לא הגיוניות ולא ענייניות (דוברי עיריות וגופים ממשלתיים מתמחים בזה)

3.דרמטיזציה: ("עשו לי רצח אופי") ("אתם תקעתם לי סכין בלב")

4.ניסוח מקוצר ומהודק (לרוב ניסוח מוכן מראש)

5. הרחקה עצמית מהאירוע.

עיתונאי מנוסה או חוקר מיומן ישאל יותר מפעם אחת את אותה שאלה (בניסוח מעט שונה, וכמובן לא ברצף), ירכך את המרואיין, ישלב מפעם לפעם שאלות אישיות, ויחתור לקבל פירוט כרונולוגי מיטבי של האירועים, מעצם הידיעה שקיים סיכוי שהמרואיין או הנחקר לא שמר על מבנה הגיוני של סיפור, או שלא זכר לפרטי פרטים את גרסתו הראשונית.

שיטת חקירה זו נהוגה גם במשא ומתן בין איש מכירות מקצועי לבין רוכש פוטנציאלי (בין שקרן לבין קורבן, אם תרצו). כשאיש המכירות יזהה נסיגה או מכשול, הוא ינהל מעין חקירה נגדית – יבקש מאותו הרוכש נימוק פרטני לחששותיו או לסירובו, ויחתור שוב ושוב אל האישי (אם אתם כעת בתהליך כתיבת תסריט, נסו להציב את הדמויות שלכם בסיטואציה מסוג זה, כאשר את מקום החוקר יחליף בן זוג, חבר במעגל החברים הקרוב, אב או בן או קרוב משפחה אחר).

במוסף השבועי של עיתון "הארץ" מתפרסם מזה מספר שנים מדור שבועי מרתק של העיתונאי ניר גונטז' בשם "על הקו". גישת המדור היא של חקירת פתע ספונטנית וגלויה (און רקורד) של מרואיינים, בחלקם הגדול משרתי ציבור, שהתבטאות יוצאת דופן שלהם או מעשה בעייתי שעשו, או שנטלו בו חלק, עלו לסדר היום הציבורי. העיקרון המנחה של המראיין הוא לפסוח על הנוהג של פנייה למתווך המייצג, שהוא הדובר (איש תקשורת מיומן שתפקידו העיקרי הוא להדוף ביקורת תקשורתית) ולטלפן ישירות אל המרואיין, ועל ידי כך לחשוף את הצביעות בהתנהלותו, או לתפוש אותו (בשנית) בקלקלתו. לרוב המראיין מצליח. מעטים הם המרואיינים שמשיבים בכנות. מרביתם, שאינם מתורגלים במצב לחץ לא נוח שכזה - ללא הכנה מוקדמת וללא סיוע מגונן של דובר - מתגוננים באמצעות התחמקות ממתן תשובה עניינית, הן מתוך חשש לפגיעה בתדמיתם הציבורית, והן מחשש לפגיעה בדימוי העצמי החיובי שיש להם על עצמם.

אף שאותם מרואיינים נאחזים בתשובות מעורפלות ומתחמקות, אין הדבר מקנה להם יתרון כלשהו. ההתחמקות מתשובה עניינית הינה שקר, שכן התחמקות היא למעשה שקר הגנתי, וככזה הוא מורכב מהתכחשות לאמת, הטעיה, העמדת פנים, הכשלה והסתרה. אחד הטקסטים המאלפים שניפק המדור הוא ראיון שערך גונטז' ב-6.7.2017 עם חברת הכנסת שירן השכל ממפלגת הליכוד.

השכל היא צמחונית מגיל צעיר מתוך אידאולוגיה, וגם פעילה, לדבריה, למען בעלי חיים. כשחברים מתוך האופוזיציה העלו הצעת חוק לאיסור מסחר בשנהב, שכידוע מתבסס על ציד פילים והריגתם, הצביעה השכל, שמפלגתה חברה בקואליציה, נגד החוק. הצבעתה זו העמידה את חברת הכנסת כבעלת מוסר כפול, והציגה אותה כאדם שאינו נאמן לעקרונותיו, בלשון המעטה. כשגונטז' התקשר להשכל על מנת שתפתור, לכל הפחות, את הסתירה הפנימית הזו, זכה האחרון לשורה ארוכה של התחמקויות מתמיהות.

להלן קטע מתוך הראיון, ובצדו, בסוגריים, חלוקה לאפיוני שקר מילולי:

נראה שהצבעת נגד הפילים רק כי ההצעה הגיעה מהאופוזיציה.

האופוזיציה מעלה כל שני וחמישי איזשהו חוק ועם החוק הזה מנסה לנגח את הקואליציה. אם הנושאים האלו היו כל כך חשובים לאופוזיציה — הנושאים של בעלי חיים וסביבה — הם היו נכנסים לקואליציה מזמן על מנת לקדם את הנושאים האלו, שאני מנסה לקדם.

(הרחקה עצמית מהאירוע, ערפול, דרמטיזציה)

אשכרה זנחת את הפילים בגלל שהם לא הצטרפו לממשלה?

תראה, אנחנו יכולים לחוקק 20 חוקים שונים שנשמעים כמו וריאציות לאותו דבר. אבל אנחנו מבינים שזה פופוליזם זול של כל מיני ח"כים, ליצור כותרת.

(הרחקה עצמית מהאירוע, ערפול)

מה הבעיה עם החוק? כרגע חוקי לסחור בשנהב בישראל.

אתה לא יכול לייבא שנהב.

(ערפול)

מצחיק. בכל חנויות האמנות כמעט יש את הדקורציות העדינות האלו משנהב.

יכול להיות שזה משהו שנעשה לפני שנים. יכול להיות שהבעיה היא האכיפה וצריך לכוון לשם את האצבע האשמה.

(הרחקה עצמית מהאירוע)

לא הבנתי מה כואב כל כך להצביע בעד חוק טוב ומיטיב של האופוזיציה.

כי אני יכולה להמציא לך עכשיו 50 חוקים… עם כל הכבוד אין בזה צורך. אם אתה חושב שהבעיה היא באכיפה... כרגע, כאילו, אסור. כחלק מהאמנה הזאת. אסור לסחור. אתה לא יכול לייבא ולייצא.

(הרחקה עצמית מהאירוע, ערפול)

אבל מותר לסחור במה שנמצא כאן. למה פרלמנטרית צעירה וחובבת חיות מצביעה נגד זה?

אתה יכול אולי ללכת לחנות ולמצוא שמה מוצרים מסוימים. אני לא יודעת איך הצליחו להכניס אותם למדינת ישראל. אולי פה הבעיה.

(ערפול)

הבעיה אחרת. עוררת מלא תקוות עם כניסתך. צעירה, אידיאליסטית ופעם אחר פעם את מצביעה נגד השקפת העולם שלך ומתרצת את זה בתירוצים מאוד מוזרים. למה?

אז בוא אני אסביר לך, ניר. אלף כל, גם כאשר יש נושאים חשובים שנאבקתי עליהם — כבר הוכחתי שהצבעתי בניגוד לעמדת הממשלה. למשל החוק לאי הפללה של צרכני קנאביס. הצבעתי בעד למרות שהקואליציה הצביעה נגד.

זוכר.

אני חלק מקבוצה שנקראת קואליציה, ואנחנו צריכים לפעול כקבוצה.

נגד איסור מסחר בשנהב.

אי אפשר לפעול כמחוקק בכנסת ולהעביר חוקים ובעצם לנהל אותה, אם אתה לא פועל במסגרת הקבוצה הזאת.

אז אכפת לך מחיות הבר עד שזה מגיע לקואליציה נגד אופוזיציה. סבבה, הבנתי.

גם מבחינת בעלי החיים אני מקדמת חקיקה בכלים שניתנים לי. האופוזיציה לא רצתה להיכנס, לא רצתה להיות חלק מהקבוצה הזאת. תפקידה באופוזיציה זה לבוא ולפקח.

(ערפול, הרחקה עצמית מהאירוע)

גם לחוקק. הם מחוקקים כמוך.

נכון גם מבחינת חקיקה לנסות להעלות את זה, וגם בהבנה שאין להם את הרוב ולכן מרבית החקיקות שלהם לא יעברו.

גם חוקים טובים שלהם לא יעברו בגלל אנשים כמוך.

אם החוק הזה היה בדמם, אני אומרת בואו תצטרפו לקואליציה.

אם הם היו מצטרפים ומעלים את החוק הזה בדיוק, היית מצביעה בעדו?

ניר, אני חלק מקבוצה. לפעמים צריך להתפשר.

היית מצביעה בעדו?

אני אומרת לך...

כן או לא?

שנייה, במידה שהם היו בקואליציה זה היה עובר גלגולים. הם היו מעבירים אותו בתנאים שלא סותרים איזושהי אמנה.

(ערפול)

מה? הצעת החוק לא סותרת את האמנה, היא מחזקת אותה.

הם לא עשו עבודה מול המשרדים. איך אנחנו אמורים לדעת?

(התנסחות על דרך השלילה, הרחקה עצמית מהאירוע)

את מאמינה לעצמך?

תקשיב, אני עוברת את התהליך הזה יום־יום עם חקיקות שאני מנסה לקדם. צריך לעבוד מול השרים. אתה לא מעלה הצעת חוק בלי להתייעץ עם המשרדים ולהגיע איתם להסכמה. צריך גוף שיאכוף את זה. מי מביא את הגוף? מה הנהלים?

(ערפול, הרחקה עצמית מהאירוע)

(...)

אז שוב, מה הבעיה הקונקרטית עם החוק הזה? למה הצבעת נגדו?

למה? כי אני חלק מהקואליציה. בקואליציה שלנו יש משחק קבוצתי. אנחנו לרוב מצביעים יחד על הדברים האלו.

*

אסכם בציטוט מפי איש הדת והרוח דווייט ל. מודי (Dwight L. Moody), שפעל בארצות הברית במאה ה-19, שאמר ש"דמות היא מי שאתה כשאתה בחושך". על ציטוט זה אוסיף את הציטוט הידוע מפי השופט לואיס ברנדייס, אמריקני אף הוא, שאמר שלפעמים, "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר"

קריאה נוספת:

איתן אלעד, "הפסיכולוגיה של השקר ושיטות לחשיפתו", הוצאת אונ' בר אילן, 2005.

דן אריאלי, "האמת על באמת", הוצאת כנרת-זמורה ביתן-דביר, 2013

אדוארד קאופמן, "פסיכותרפיה של מתמכרים", הוצאת אח, 2004

פמלה מאייר, "איך לגלות שקרים", הוצאת כנרת, 2014

המאמר לקוח ממערך הלימוד של "הסדנה לפיתוח דמויות". 

תרגילים לפיתוח דמויות (לא לתסריטאים בלבד)

        תרגיל 1 - פיתוח אישיות של דמות

"הנערה האלמונית", סרטם האחרון של האחים הבמאים לוק וז'אן פייר דארדן, הוא במידה מסוימת דוגמה  אקטואלית לסרט שנכשל בשל רשלנות תסריטאית בפיתוח הדמויות. הרשלנות הזו נחשפה ברגע השיא של הסרט, האפילה על הישגיו (הלא מבוטלים) עד לאותו רגע, פגמה באמינותו של הסרט כולו, והותירה בי תחושת אכזבה. בדמות הראשית האחים דווקא השקיעו, כאשר יצרו דמות ראשית מושלמת, כזו שקל להזדהות איתה באופן מיידי: ג'ני (אדל האנל, בתצוגת משחק פנטסטית) היא רופאה צעירה ויפה, המתגלה כבר בתחילת הסרט כמקצוענית, קרת רוח, אמיצה ובעלת עקרונות. תחושת אשמה שאינה מרפה ממנה, מובילה אותה לחקור את נסיבות הירצחה של מהגרת צעירה. באותה נקודת שיא, ניכר היה שהאחים התקשו להחליט על איזו דמות להפיל את מעשה הרצח. הבמאים ניסו לצאת מזה בשלום באמצעות הדרכת שחקנים מיומנת, אבל הסרט, שהיה עד אז במרחק נגיעה משלמות, נהרס כאמור (לא דבר שכיח בקריירה של הבמאים הנ"ל). אם דמויות המשנה היו יותר מאשר דמויות משורטטות, הדארדנים כלל לא היו צריכים להתלבט בסוגיית הרוצח, כיוון שהאישיות של הרוצח הייתה מתגלה עוד בשלב פיתוח התסריט.

המשימה:

אחת הדרכים המאתגרות והמהנות להתוודע כהלכה אל הדמויות שאנו כותבים, היא להציב אותן בסיטואציות מחיי היום יום. אפשר ללמוד הרבה על דמות באמצעות ההתמודדות שלה עם נציג מכירות (של סלקום, נניח), או עם מוכר במכולת שעשה טעות לרעתכם בחשבון, עם חבר שביקש טובה קטנה (לכאורה) ומעצבנת, ובמהלך מריבה בין הדמות לבין בת/בן זוגה.

נסו לשחזר דיאלוג יומיומי שכזה שקיימתם לאחרונה, שעל פניו נראה כמשא ומתן לגיטימי, וחישבו כיצד התנהגתם במהלכו. זכרו שהאמונות שלנו לגבי עצמנו מאפשרות לאנשים אחרים לשלוט בהתנהגות שלנו, בין היתר כדי לגרום לנו למלא את רצונותיהם. כעת רשמו כיצד תתנהגו בפעם הבאה שתיקלעו לדיאלוג דומה, ואיך הצד השני עשוי להגיב לכך, ולאחר מכן כתבו את הדיאלוג. הכלל החשוב ביותר הוא, שכל דמות צריכה להשתמש במיומנות האישיותית שלה באופן עקבי.

בהצלחה.

(בתמונה: מתוך הסרט "הנערה האלמונית". צילום: יח"צ)

            תרגיל 2- הסביבה האמורפית

אם נשאל את עצמנו מדוע לכולנו יש בעיות עם הסביבה, ככל הנראה נגיע ליותר מאשר מסקנה אחת, אולם סביר כי המסקנה אליה רובנו נגיע היא שהבעיות שלנו עם הסביבה נובעות בהכרח מהבעיות שלנו עם עצמנו. המסקנה הזו אינה נעימה, אך היא עשויה לסייע לנו (להתמודד עמה) בבואנו לברוא דמות בדיונית, כיוון שכמו בחיים, כך גם על המסך: כל דמות נושאת מנגנוני נפש שונים, והפער בין המנגנונים הללו מהווה תשתית ליצירת מתח (חיובי או שלילי).

תרגיל זה עשוי להימצא כיעיל גם עבור מי שאינם עוסקים בכתיבה. נקודת המוצא של התרגיל היא שמעבר לסביבתנו הקרובה או המורחבת, אנחנו מושפעים גם מסביבה נוספת, אותה אני מכנה "הסביבה האמורפית" - מין סביבה מדומה, עמה אנחנו מנהלים יחסים. הסביבה הזו פועלת בעולם הדימויים הפנימי שלנו, והשפעותיה משליכות באופן ישיר על יחסינו עם הסביבה הפיזית שלנו (הקרובה, כמו גם המורחבת). בשל היותנו יצורים חברתיים הסובלים מביטחון עצמי נמוך, לעתים קרובות הסביבה האמורפית שלנו מתעצבת על-פי ההשלכה מהפרט אל הכלל (זו, אגב, אחת הסיבות לכך שאנחנו כל כך חוששים מדחייה), וזו גם הסיבה לכך שחרף העובדה שיש סוגי אישיות רבים, יש הרבה פחות תבניות חברתיות (רובן שמרניות), ועוד פחות מכך נקודות התייחסות אותנטיות בין אדם לסביבתו (ובהקשר הזה אצטט את קורט וונגוט, שטען כי "אנחנו מה שאנחנו מעמידים פנים שאנחנו, כך שעלינו להיות זהירים מאוד לגבי מי שאנחנו מתיימרים להיות"). 

המשימה:

1. תארו במילים כיצד הסביבה האמורפית שלכם מיוצגת בדמיונכם. אם סביבה זו הייתה מיוצגת בדמות אנושית אחת, כיצד הדמות הזו הייתה נראית? כיצד היא הייתה נשמעת?

2. כעת נסחו עבור הדמות הזו מסמך המלמד אודותיכם. מי אתם בעיניה? מה היא חושבת עליכם? במה היא טועה לגביכם? במה היא לא טועה? מהו הפער בין מי שאתם בעיני עצמכם לבין ההשקפה של הדמות הזו עליכם?

3. כתבו דיאלוג בין הדמות הראשית בסיפור שלכם לבין הדמות המייצגת את הסביבה האמורפית שלה.

      תרגיל 3 – שעון הדמויות

תרגיל זה, בדומה לתרגילים הקודמים, מצריך מכם את מרב הכנות (אם אין לכם עדיין דמויות מוגדרות, נסו את התרגיל על עצמכם)

1. כוונו את מחוגי השעון על שתי הדמויות שהדמות הראשית שלכם (או אתם, אם תרצו), הכי מושפעת מהן. בחרו בדמות אחת שמייצגת דפוס שלילי ובדמות אחת המייצגת דפוס חיובי

2. רשמו מהו סוג היחסים בין הדמות הראשית/בינכם לבין שתי הדמויות הללו, ונסו להשיב: מדוע בחרתם דווקא בהן? אילו תחושות דמויות אלו מעוררות בדמות הראשית/בכם? איזו ציפייה הדמויות אינן ממלאות?

3. רשמו דוגמאות לחוויות מאכזבות עם כל אחת מהדמויות

4. רשמו דוגמאות לחוויות מספקות/מהנות עם כל אחת מהדמויות

5. נסחו כתב הגנה עבור הדמות שמייצגת דפוס שלילי, ביחס אליכם/לדמות הראשית בתסריט

6. כעת, כוונו את המחוגים על שתי דמויות שאתם מאמינים שיכולות להשתנות (זה יכול להיות הדמויות שבחרתן, כמו גם דמויות אחרות) ורשמו: במה הדמות הראשית הייתה רוצה שהן ישתנו? במה הן יכולות להשתנות? מה עשוי לעזור להן להשתנות?

7. שעון הפוך: כוונו את המחוגים על הדמויות שאתם חושבים שאתם (או הדמות הראשית) מייצגים עבור אדם אחר. בחרו דפוס אחד שלילי ואחד חיובי. כיתבו מכתב אישי אל האדם שאתם מייצגים עבורו דפוס שלילי, ומכתב נוסף אל האדם שאתם מייצגים עבורו דפוס חיובי.

בהצלחה.

התרגילים לקוחים ממערכי השיעור של "הסדנה לכתיבת דמויות".