חג פסטיבל שמח: יומיים לפתיחת פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017

אני מוכרח להודות שראיתי מעט מאוד סרטים השנה. גם ספרים בקושי קראתי. הייתי עסוק בגמר ההפקה של הסרט הקצר שלי ובשיווקו (בינתיים הסרט התקבל לפסטיבל קולנוע בפיטסבורג, ארה"ב) ובכתיבה של תסריט חדש, ולא נשאר כמעט זמן לכל דבר שהוא מעבר. מהמעט שצפיתי, יצא שלרוב התאכזבתי. פה, למשל.

אבל עכשיו זו מן תקופה כזו של תיקון, כלומר - תקופה שעיקרה צפייה רצופה בהמון-המון סרטים: עשרות הסרטים המועמדים לפרסי אופיר, שאני מחויב לצפות בכולם, מרתון פסטיבלי קולנוע שהתחיל בחודש שעבר בשדרות (פסטיבל קולנוע דרום), המשיך בתל אביב (הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים) וכעת זהו פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים, שייפתח בעוד יומיים (חמישי) והשנה תהיה זו השנה העשירית ברציפות שאני פוקד אותו ושוהה בו כמעט לכל אורכו. מדי שנה, למשך שבוע, הופך בניין הסינמטק הירושלמי לביתי השני (כולל שנ"צ בהקרנות של סרטים צרפתיים), ובתי הקפה ברחביה, בקעה, ובמושבה הגרמנית, הופכים לבתי הקפה השכונתיים שלי. זה לא זול, הסיפור הזה, ובאין עיתון המכסה חלק מהעלויות, השנה אאלץ לממן את התענוג מתקציב הדייטים הלא מנוצל שלי.

רשימת הסרטים שאני מתכנן לצפות בהם הולכת ומתארכת ככל שנוקפים הימים, ונכון לכתיבת שורות אלה, הרשימה כוללת בין היתר את "רוחות קרות" (כי אליזבת' אולסון, כוכבת הסרט, היא שחקנית מעולה שיודעת לבחור תפקידים מעניינים, ולא חוששת מלצאת להרפתקה עם במאים צעירים וחסרי ניסיון – ע"ע "מרתה מרסי מיי מרלן"), "מאהב כפול" (מצד אחד אני לא מחסידיו של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון. מצד שני, הבנאדם סובל מפיצול אישיות, כך שלא מן הנמנע שאופתע לטובה, מה גם שהטריילר מאוד מבטיח. הפסטיבל השנה מקרין שני סרטים של הבמאי, ואם אהנה מ"מאהב כפול", יש מצב שאלך לסרט השני, ששמו "פרנץ"), "הפיתוי" של סופיה קופולה (רוב המבקרים אהבו, בפסטיבל קאן היללו, מקווה שלא אתאכזב), "הדרך למנדליי", עליו שמעתי מפי הבמאי, צ'או טא-יין, המוכר כ-מידי זי (השם הקולנועי שאימץ), בביקורו אשתקד בפסטיבל קולנוע דרום. עד כה אהבתי את כל סרטיו, שאמנם אינם נעימים לצפייה (סיפוריו נעדרים כל תקווה), ו"הדרך למנדליי" הוא סיפור אהבה בין בני המעמד הנמוך במיניאמר, אשר לגיבוריו, להבדיל מגיבורי סרטיו הקודמים של הבימאי, יש מה להפסיד. ככל הנראה אלך גם ל-"גוד טיים" של צמד האחים הבמאים ג'וש ובני ספדי. "השד יודע מה", הסרט האחרון שלהם שראיתי, היה בבחינת יציאה ריאליסטית קשוחה ומעניינת. הסרט היה די חסר עלילה, ויותר תיאר תמונת מצב של ניו יורקית צעירה שבחיים לא הייתם מאמינים שהיא נרקומנית. בסך הכל נהניתי ממנו, ומעניין אותי לראות את ההתקדמות הקולנועית של האחים.

במידה ואהיה במצב רוח הנכון, אלך לראות את "יציאות זהב" של אלכס רוס פרי. הוא קצת זיין שכל, הבמאי הזה. הוא מעמיס כל כך הרבה מונולוגים מיותרים, שפשוט "חונקים" את העלילה. הסרט הקודם שלו בו צפיתי ("תקשיב, פיליפ") לא היה כל כך טוב, בעיקר בגלל הפטפטת, כאמור, שלא חיפתה על עלילה חלשה, וגם כי היה בלתי אפשרי לסבול את הדמות הראשית, של פיליפ, שהוא סופר יהודי צעיר, מתנשא וסוציופת. אבל היה בסרט יותר מאשר  ניצוץ של תשוקה קולנועית, והיה עיצוב אמנותי ראוי לשבח (השראה ברורה מסרטיו של קסאווטס) והליהוק היה מושלם. והיה לו, לרוס פרי, מה להגיד על האנשים שחיים בעולם הזה, בעיקר בסצנה הספרותית של העיר ניו יורק, וזה כבר יפה. הפסטיבל עורך השנה מחווה לבמאי הצרפתי הדגול ז'אן-פייר מלוויל, ויקרין רבים מסרטיו, וזו הזדמנות טובה עבור הדור הנוכחי, שלא הכיר את סרטיו של מלוויל (מרביתם פילם נוארים טהורים ובעלי עומק) להתוודע ליצירותיו של אמן נדיר, שהצורך (הנואש לעתים) ליצור סרטים הניע, ואולי אף קיצר, את חייו.

וכעת, לפינה הנשכחת "ראו הומלצתם": גם השנה טרחתי קצת קודם, וצפיתי מבעוד מועד בכמה סרטים מתוך תוכניית הפסטיבל:

"אנה אהובתי". במאי: קלין פטר נצר (רומניה, 2017)

בתוכניה נרשם כי הסרט זכה בפרס בינלאומי עבור חדשנות קולנועית, אך בסרט אין כל סממן לחדשנות שכזו, והאמת – לא הייתה נחוצה כל חדשנות שהיא. מספיק שהסרט הוא טוב, זה כבר הישג לא מבוטל בימינו, ו"אנה אהובתי" הוא סרט טוב מאוד. השחקנים בתפקידים הראשיים מעולים, ולרשותם עמד תסריט מצוין אודות זוג צעיר שסיפור אהבתו החל בהתאהבות גדולה, ובהדרגה הלך ודעך, כאשר הסרט נע בין העבר להווה – מעברים חדים, קיצוניים, בין ימי ההתאהבות לבין התפוררות היחסים. המבנה הלא לינארי של הסרט והמסגרת העלילתית הזכירו לי את "בלו וולנטיין", ולא מן הנמנע שהושפע ממנו, ואם כך היה, אז בצדק. אני אוהב את הסגנון הלא לינארי הזה כשהוא משרת את הסיפור; כשהמעברים יוצרים אפקט רגשי, ובנוסף חושפים את הצופים לעולמן הפנימי של הדמויות. לפעמים זהו הגורם המבדיל בין סרט בנאלי על מערכת יחסים שבאה אל סופה, לבין יצירה מורכבת וכנה על מערכת יחסים זוגית שנשחקת לאורך השנים. "אנה אהובתי" (כמו גם "בלו ולנטיין") משתייך לקבוצה השניה. יש לציין שלא חשתי הזדהות עם אף דמות ראשית בסרט, ושזה בסדר גמור. לא תמיד צריך להזדהות עם דמות ראשית, לפעמים מספיק להתעניין בה. ואותי עניין מה יקרה לזוג הזה, מה יעלה בגורל מערכת היחסים המתפוררת שלהם.

"אש חופשית". במאי: בן ויטלי (בריטניה, 2017)

קומדיית פשע מסוגננת, עתירת כוכבים, שעלילתה מתרחשת ברובה בלוקיישן אחד. על פניו: אתנחתא פסטיבלית מרעננת בין סרט כבד אחד למשנהו. בתכלס: זהו עוד סרט שטחי ולא אמין על קרב יריות בין גנגסטרים, קרב יריות בו כל המשתתפים נהנים. אפשר בהחלט לעשות סרט כזה, שיהיה כיף טהור, הן עבור היוצרים והן עבור הצופים, ועדיין – על הבמאי לנסות ולחשוב מה עובר בראשו של אדם שזה עתה ירו עליו. יכול להיות שלדמות אחת או שתיים יש תשוקת מוות, או צורך להתגרות במוות, או טיפשות יתרה, אבל לא יכול להיות שכולם כאלה. צרור כדורים שנורה לעבר אדם, או כדור שנפלט לעברו, אמור לעורר מידה מסוימת של אימה. גם בקרב המנוסים ביותר במצבים מסוג זה. כשאני חושב על זה, אני מתקשה להיזכר בסרט שיש בו ביטוי אמין לאספקט המבעית של ירי על אדם שירו בו.

"אדם של יושרה". במאי: מוחמד רסולוף (איראן, 2017)

סרט נהדר עם מסר עצוב: במציאות שבה השלטון מושחת, הדרך היחידה לשרוד היא להשחית את עצמך. גיבור הסרט, ראזה, הוא חקלאי שנלחם כדי לשרוד. פרנסתו נפגעת פעם אחר פעם על ידי תאגיד המנסה בכוח להשתלט על נחלתו. באיראן, בדומה למציאות אצלנו, בעלי הון מחוברים כמו בחבל טבור לגורמים בשלטון, וכל ניסיונותיו של ראזה להילחם בתאגיד בדרכים המקובלות בחסות החוק, לא רק נבלמים, אלא גם מערערים את ביטחונם האישי שלו ושל הדיס, רעייתו (מנהלת בית הספר המקומי), ומחמיר עוד יותר את מצבם הכלכלי.

כמה הערות לפני סיום:

*אני מנוע מלכתוב ביקורות על סרטים ישראלים, אבל אם אתם מגיעים לפסטיבל, אני מבקש שלא תחמיצו אותם. לא את הארוכים ולא את הקצרים. הפסטיבל הוא המקום שבו נחשפות יצירות חדשות של יוצרים ואנשי צוות ישראלים, וותיקים וחדשים, נחשפים בהם שחקניות ושחקנים מקומיים, והחגיגה הזו היא קודם כל שלהם ולכבודם. מעבר לכך, חלק מהסרטים ממש מעולים.

*אני מרגיש שכתבתי מעט, כי התוכניה מאוד עשירה ומגוונת, ויש עוד הרבה אירועים – חלקם בחינם, חלקם בזול – ברחבי העיר, שלא הספקתי להתייחס אליהם, ואשתדל לעשות זאת במהלך שהייתי בעיר הבירה היפה ונטולת הלחות. אז היכנסו לאתר הפסטיבל ושוטטו בו: www.jff.org.il

*התמונות: העליונה מתוך "רוחות קרות" של טיילור שרידן, התחתונה מתוך "הסמוראי" של מלוויל.

שיהיה חג פסטיבל שמח

"קומדיה מספרת את האמת על אנשים"

אחרי שנים שלא פקדתי את ספסל הלימודים, השתתפתי בשבוע שעבר בסדנת הקומדיה בת היומיים של סטיב קפלן, שהתקיימה בסינמטק הרצליה. קפלן הוא יועץ תסריט ומנטור ותיק ומנוסה בתחום הקומדיה, העובד עם האולפנים ההוליוודיים הגדולים, ביניהם דיסני, דרימוורקס, HBO, ופראמונט. והוא יהודי.

מיד כשחזרתי הביתה מהסדנה, עוד לפני המקלחת, שלפתי מהמחשב תסריט לקומדיה (רומנטית, כי אני רומנטיקן) שלא נגעתי בו במשך למעלה משנה, והתחלתי ליישם את העצות של קפלן, שהיו עבורי אוסף של מתנות קטנות וחכמות. הסיבה העיקרית שהתרחקתי מאותו תסריט היא שלא הייתי מסוגל למחוק חלקים ממנו, למרות שידעתי שאני חייב למחוק. אהבתי מאוד את הסצנות הללו, אף שידעתי שהן מסרבלות את העלילה, וקיוויתי שמתישהו בעתיד, כשאחזור לתסריט בעיניים רעננות, וכשאני מנוסה ומיומן יותר ו'נקי' יותר, אדע להפעיל כיאות את עורך התסריט שבתוכי (או את מבקר הקולנוע הקשוח שהייתי). הסיבה השניה שהצריכה התרחקות, הייתה מהותית לא פחות: היא נגעה בבחירת מהלכים. למשל, התלבטתי בלי סוף בסוגיית הבחירה של דמות לסלוח לדמות אחרת, בחירה שמהווה את שיאו של הסרט – האם להראות את רגע ההחלטה? האם המחילה היא תוצאה של פעולה של הדמות אשר מייחלת למחילה? או שמא שיא קטן עשוי להיות גם שיא חזק? קפלן נתן בהקשר אחר את הדוגמה של הסרט "דיברנו מספיק", סרטו האחרון של השחקן המנוח ג'יימס גנדולפיני, ושמחתי על כך, כיוון שזהו סרט מקסים שמאוד אהבתי, כך שניצלתי את ההזדמנות וביקשתי את דעתו על אותו רגע (השיא) בסרט שבו דמות אחת סולחת לשניה – מהלך מחילה שאותו פירשתי כקל מדי, או קטן מדי, כיוון שהמחילה ב"דיברנו מספיק" היא תוצאה של געגוע במרחק של זמן, ולא תוצאת פעולה יוצאת דופן (אותו דבר ב"דרכים צדדיות", עוד סרט שאהוב עלי מאוד). קפלן השיב שמה שנראה 'קטן', הוא כלל איננו כזה. "תחשוב על האומץ הדרוש לאדם שפגע לבוא אחרי פרק זמן מסוים ולבקש סליחה מהאדם בו פגע". התשובה הזו סיפקה אותי וסייעה לי לפתור את ההתלבטות, ובמידה רבה היא מדגימה את הגישה של קפלן: ללכת עם הפשטות, עם האנושיות.

קפלן מעביר נהדר את הסדנה. הוא חמוד, רהוט, משעשע ומקצועי. ההרצאה היא בחלקה עיונית ובחלקה מעשית, ולעתים מדמה צורת עבודה של חדר כותבים הוליוודי. קפלן הקרין קטעים מסרטים קומיים וסיטקומים שהוא אוהב (בין היתר מ"סיינפלד", ומהסרטים "לקום אתמול בבוקר", "משתגעים על מרי") וגם מסדרות כושלות שניתן ללמוד מהן הרבה, וניתח מה עובד ומה לא עובד, ומדוע. עוד תובנה שאפשרתי לעצמי לאמץ (ושקפלן מודה שאימץ מג'ון קליז): "קומדיה טובה היא כזו שבה הצופה מתבונן על מישהו שמתבונן במישהו שעושה משהו טיפשי". הוא מגדיר זאת כ"קו ישר, קו גלי", שמשמעו: סיטואציה קומית שנובעת משתי נקודות מבט: דמות שיוצרת לעצמה בעיה או מסתבכת (הקו הישר), ודמות אחרת שמתבוננת בה, משקפת את נקודות המבט של הצופה – שיודע יותר ממה שהדמות עצמה יודעת מה עלול להתרחש, ולמעשה מתווכת אותה לצופה, בגיבוי משפט מחץ קצר (הקו הגלי).

                                                *

כבר במהלך היום הראשון לסדנה היה די ברור שקפלן לא מלמד איך לכתוב תסריט או איך לכתוב קומדיה, אלא שהוא נותן למשתתפים כלים כיצד להיות תסריטאים קומיים טובים יותר, תוך שהוא פורש בפניהם את הפילוסופיה שלו על הקומדיה המוצגת (למשל, על ההבדלים בין דרמה לקומדיה: "דרמה עוזרת לנו לחלום על מי שאנחנו רוצים או יכולים להיות. קומדיה מראה לנו מי אנחנו ומאפשרת לנו להשלים עם מי שאנחנו". וגם: "דרמה היא שקר. שקר יפהפה, אבל שקר. קומדיה מספרת את האמת על אנשים"). מבחינת קפלן, צירוף מקרים או פנטזיה הם שקר (הכוונה היא לאירוע המחולל, שמתרחש לרוב במערכה הראשונה של הסרט), וזהו השקר היחיד המותר בסרט קומי. אחר כך אי אפשר לשקר יותר, הוא אומר, ויש הכרח להיות נאמן למאפייני האישיות של הדמויות, ולפתח את העלילה בהתאם לרעיון האורגני ולמנוע העלילתי, והלכה למעשה: לתת לדמויות להחליט. לדידו, "הדמויות אינן קורבנות. הן אחראיות למה שקורה להן. הן ה"מאסטר אוף ד'ייר אוון דיזאסטר", והן יוצרות אקשן בזכות מי שהן". קפלן ממליץ, בהקשר הזה, למחוק בדיחות מהתסריט, לא לחפש מה עשוי להצחיק יותר, לא ליצור פיתולים בעלילה, כיוון שזה עלול לפגוע באמינות הדמות. "אם אתם מכירים היטב את הדמות, ההומור יגיע".

שמחתי שקפלן מכוון כל הזמן למאפיינים האישיותיים העמוקים של הדמויות, כיוון שזה אמור להיות מובן מאליו, אבל זה לא. הוא אומר שלהבדיל מסרט או מסדרת דרמה, בקומדיה הדמות הראשית היא לעולם אנטי-גיבור או אנטי-גיבורה. "לדמות הראשית יש שאיפה להיות אדם טוב יותר", הוא מסכם, "היא פשוט עושה את הבחירה הנכונה מהסיבות הלא נכונות".

לפני שאשכח: הסדנה היא יוזמה של הבמאית והמפיקה רותי לב ארי ושל גיתית ויינר, מנכ"לית סינמטק הרצליה, ובתמיכת איגוד התסריטאים, איגוד המפיקים, וקרן הקולנוע הישראלי, שהשקיעו בטיפוח מצוינות.

ועכשיו זוהי תקופה של שליחה, המתנה, ציפייה לפריחה

אני שוב מסביר לעצמי שלפעמים, כשהרבה דברים מתרחשים במקביל, קשה לעמוד בקצב ולכתוב. בשנה האחרונה דבר גרר דבר, ולא אחת קרה שכמעט בכל פעם שהתיישבתי לכתוב קצת בבלוג, לא הצלחתי להוציא תחת ידי אף מילה. זה כמו יומן אכילה שצריך למלא בשביל הדיאטנית – לפעמים אתה לא זוכר מה אכלת וכמה ובאיזו שעה ולמה, אז אתה פשוט לא רושם כלום.

בין הרבה דברים טובים וכמה פחות טובים שקרו ולא רשמתי, הדבר הטוב ביותר שקרה הוא השלמת הפקת הסרט "ליל ירח בהיר" והשקתו הצנועה. התגובות אליו היו בחלקן טובות מאוד ובחלקן מגוונות (שזו מילה יפה יותר מ'מעורבות'), וזה מעניין, ומחכים, ואולי ככה זה צריך להיות, במיוחד בסרט כה שאפתני. אבל מה שחשוב הוא שאני מבסוט מאיך שהסרט יצא ואני אוהב אותו מאוד. זה סוג של נס מבחינתי, שאחרי עשר שנים של חלומות ושנתיים של עבודה והשקעה מטורפת, ללא תמיכה ציבורית, הסרט יצא אל אוויר העולם. ויותר משהסרט הוא מתנה שלי לעצמי, הוא מתנה מכל האנשים הנהדרים שהיו שותפים ליצירתו. אני חושב שרק כשעברנו על רשימת הקרדיטים התחוור לי בכמה הרבה אנשים מדובר. עשרות אנשים שהטביעו חותמם על יצירה שהתחוללה בראשי, ושצבעיה וצליליה החלו להתהוות ולהיווצק בזמן שהייתי שרוי במצב נפשי לא מזהיר, כזה שבו העצב גורם לך להרגיש כמתארח בעולמו. ובינך לבין עצמך אתה תוהה האם אתה אכן אורח, או שמא משתכן קבע. ומהמקום הלא ברור הזה, שמקומך בו אינו ברור, הופיעו בבואות מטושטשות של דמויות, שרק את קולן אפשר היה לשמוע. לאט-לאט החלו החזיונות האלה להיאסף לכדי סיפור עלילתי. הסרט הוא במובן מסוים סיפור אחד מתוך העולם הבדיוני הזה, שלבטח אשוב אליו בעתיד.

בצהריי יום שישי גשום של אמצע דצמבר, יומיים אחרי שאור ירח הבהיר את שמי הלילה, הקרנו את הסרט, ומאז אותו רגע מופלא אני הולך ונחשף יותר ויותר ל'תעשיית ההורות הקולנועית', הידועה בשמה הענפי כ'שוק פסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים', שהיא, במידה מסוימת, לא שונה בהרבה מתעשיית החיתולים, ואנסה שלא אפשט את המטאפורה יתר על המידה, מחשש לאי התקבלות לאף פסטיבל קולנוע שווה. רק אומר שיש הרבה פסטיבלים שצריך להירשם אליהם, והם עולים הרבה כסף אבל אין לך ברירה, ואתה יודע שאתה הולך לספוג הרבה חרא עד שתקבל תשובה חיובית.

ברם, ולמרות המטאפורה הגרועה, אני מאוד אוהב לשלוח את הסרט לפסטיבלים, ואפילו מתרגש ממעמד השליחה. אני מרגיש שככה אני מטפח את הסרט שלי, ואני כמובן רוצה שיראו אותו כמה שיותר אנשים, ונהנה לדמיין שהוא מעורר שיח בשפות שונות שאני לא מבין. בינתיים עוד לא קיבלתי תשובה שלילית או חיובית מאף פסטיבל, אבל האביב בפתח, ויש להניח כי בקרוב אתוודע לפריחה וללבלובן של הודעות רשמיות מכל מיני פסטיבלים במקומות אקזוטיים ברחבי העולם (כולל ישראל) שאליהם שלחתי את הסרט.

הרצון המידי הוא לשלוח את הסרט לכל פסטיבל באשר הוא, אבל זה לא אפשרי וזה גם מטופש, וכן, גיליתי שהכי קשה זה לבחור לאן לשלוח. נכון לכתיבת שורות אלה, קיימים למעלה מ-5,000 פסטיבלי קולנוע בינלאומיים, ומתחקיר שערכתי עד שהתעייפתי, מסתבר ש-550 מתוכם ראויים, 200 מתוכם נחשבים למאוד מכובדים, למעלה מ-300 נחזים למכובדים, וכ-50 הנם פסטיבלים שהשתתפות בהם היא בבחינת נכס לקריירה של כל במאי מתחיל.

כך שעכשיו זוהי תקופה של שליחה, המתנה, ציפייה לפריחה, וגם של יצירה - קרנות הקולנוע הישראליות פתחו את מועדי ההגשה לבקשות מימון, ועתידם של כמה מהסרטים הבאים שלי תלוי במידה רבה בחוות הדעת של היועצים והלקטורים השונים בכל קרן. אני מנסה להיות רומנטי ולהגיד לעצמי שמועד הגשה הוא יום של חג ליצירה, אך למעשה זוהי תחרות שהיא קשה. יש הרבה יוצרים מוכשרים, ומנוסים, עם סיפורים טובים. ויש מאות כמוני, ששולחים. הבוקר, אחרי עוד לילה לבן של ליטוש תסריטים, אני מזכיר לעצמי שיש מדינות כמו ארצות הברית שבהן אין קרנות קולנוע, ולכן שם קשה יותר לעשות סרט (מצד שני, יש בארה"ב הרבה רופאי שיניים עם כסף שחור נזיל). השבוע צפיתי שוב ב"בלו ולנטיין" האהוב, כולל בתוספות מאחורי הקלעים. התסריטאי והבמאי דרק סיאנפרנס מספר שם שלקח לו 12 שנים להרים את הפקת הסרט. הוא אומר שהוא לא מתחרט על הזמן הרב שעבר, אלא להפך: התסריט, ששוכתב שוב ושוב, כמו התבגר יחד איתו, ואותו דבר חשו השחקנים, מישל ויליאמס וריאן גוסלינג המעולים, שלוהקו שש שנים לפני צילומי הסרט, ועבדו על דמויותיהם הרבה לפני שהיה ידוע מתי, או אם בכלל, ההפקה תצא לדרך. ויליאמס וגוסלינג, שבזמן שחלף מאז שלוהקו הפכו לכוכבים גדולים, מספרים שהדיאלוג המתמשך (והאינטנסיבי לפרקים) בינם לבין סיאנפרנס, שנפרש על פני כל אותן שנים, סייע להם רבות בהבנת הדמויות ובעיצובן. זה לקח מעניין, אמרתי לעצמי, ובדקתי עוד כמה פרטים לגבי הסרט: הוא הופק בתקציב של סרט קולנוע ישראלי ממוצע (מיליון דולר), הוא נכשל בקופות (כולל בישראל) אך זכה לעדנה דיוידית, וכהכנה לצילומים, במקום חזרות, השחקנים והבמאי גרו למשך חודש בבית ששימש כאתר הצילומים. למי שלא ראה את הסרט הנפלא הזה אני ממליץ לראות (אפשר למצוא אותו באוזן השלישית, החזרתי אותו שלשום). המבנה של הסרט נע בין הווה לעבר בחייהם של זוג צעיר, ושני הסיפורים מסופרים כרונולוגית והם שזורים זה בזה, או יותר נכון: קוטעים זה את זה. בעוד שבהווה הזוגיות שלהם חווה משבר קשה, העבר מוצג כרצף כרונולוגי קטוע של התאהבות (בעיניי זוהי ההתאהבות הכי יפה שנראתה על מסך הקולנוע). ההזדהות עם הדמויות והניגוד הקיצוני בין המעברים, אמור לעורר בקרב הרגישים שבצופים סערת רגשות, גם לאחר הצפייה הרביעית.

אני מאוד אוהב את המבנה הצורני-סגנוני הזה, כיוון שהוא מאפשר לסיפור לשמור על ספציפיות עלילתית, ולמעשה מדייק אותו. בעוד שהמסגרת עלילתית (הווה) קצובה בזמן, החיתוכים לתקופות שונות בעבר אינם מוגבלים לכרונולוגיה, אך עליהם להיות הכרחיים לקידום העלילה. ככל שהמעברים נעים על ציר הזמן באופן שהוא טבעי ותורם למסגרת העלילתית הכרונולוגית, כך הצופים מעמיקים את ההיכרות שלהם עם הדמויות, שהופכות עגולות, בעלות עומק, ומעניינות יותר.

מכיוון שאני אוהב את המבנה הזה, ומכיוון שהיה לי סיפור שהדרך הטובה והיפה ביותר לספר אותו היא במבנה הזה, כתבתי תסריט לסרט באורך 80 דקות בשם "יום שני, לפני הגשמים". הוא מספר על מישהי בשם תמר, שבאמצע הלילה, בזמן שבעלה ובנה בן ה-9 ישנים, עוזבת את הבית ונוסעת צפונה, אל מישהו שפעם אהב אותה. ציר הזמן העלילתי משתרע על פני יממה - החל מרגע עזיבתה של תמר את הבית ועד הגעתה למשק של עמוס, אהובה משכבר הימים, בקיבוץ געתון. במהלך הנסיעה ברכבת מתל-אביב לנהריה, העלילה נעה בין רגעים משמעותיים בחייה הבוגרים של תמר.

זה בעצם סיפור על אהבה ועל יחסים לא פתורים, ועל היכולת להתאהב במקביל בשני אנשים. הוא נכתב תחילה כסיפור קצר, בניסיון להסביר במילים את עוצמתה של נפילה חזקה, והסרט מגולל את סיפורן של שלוש דמויות אשר עולמן נכרך זו בזו – סיפור שמסגרתו משתרעת על פני שתים-עשרה שנים, אך אירועי העלילה הראשית שבו מתרחשים, כאמור, במהלך יממה אחת. יממה בה כל דמות חווה טלטלה נפשית עזה, ששיאה בהשתנות הרת גורל.

השאיפה שלי הייתה ליצור דרמה פסיכולוגית מורכבת על רקע נופה הנטוע של הארץ, כך שהתנהגות הדמויות מושפעות מהנוף, ולהפך. השפה הקולנועית של הסרט כוללת גירויים רגשיים כמו צבעים, ריחות, צלילים, חפצים ומקומות - כולם בעלי השפעות התנהגותיות- בין אם הנוף משתנה ובין אם לאו. לעתים, תחת עול תלאות הנפש, הנוף משמש כאנדרטה, ולפרקים כדימוי סמוי, מרומז, או אף גלוי. וזו הכרזה המושלמת שציירה ועיצבה האמנית דפנה בן עמי, שמהדהדת את עולמה הפנימי של תמר, גיבורת הסרט (תמר, מתוך סיקוונס הפתיחה: "האטבים, רואה? אלה היו עד לא מזמן ציפורים. כל ציפור שהייתה נחה על חבל, הפכה מיד לאטב כביסה. גם אני הייתי פעם ציפור צבעונית, ועכשיו אני כמו אחד האטבים האלה שתלויים").

למה הומור

הומור הוא אחד המרכיבים החשובים בחיינו. הוא מאפשר לנו לשרוד בעולם האכזר הזה, והוא במקרים רבים שומר על שפיותנו ועל שפיות חלק מהסובבים אותנו. לעתים הומור שומר אותנו מהסתבכות בצרות. כלומר- במידה ואנחנו מסוגלים לשמור על קור רוח.

הומור גם מאפשר לנו להתבונן בחיים מנקודת מבט ייחודית, ובאמצעותו אנחנו (הכותבים שבינינו) הופכים לכותבים טובים יותר, כיוון שאנחנו הופכים לא רק לרגישים יותר לפרטים הקטנים, אלא גם ליצירתיים יותר. מחפשים מה מצחיק בכל סיטואציה, או מה עשוי היה להפוך את הסיטואציה למצחיקה ולמשעשעת. אנחנו אוספים התנהגויות של אנשים שנתקלנו בהם או שהשפיעו על חיינו בדרך מסוימת, מוצאים את המגוחך כמעט בכל דבר, למשל- אנשים בעלי חשיבות עצמית גבוהה, שהם בדרך כלל חסרי מודעות עצמית. אני חלילה לא חושב שמותר לצחוק על כל דבר או על כל אחד או אחת. לצחוק על כל דבר, זה אומר לתת לעצמנו אישור לפגוע בחלש, ולעשות מעשה שכזה זה לא מצחיק. הרגישות, המאפשרת להתבונן באחרים כשווים, היא למרבה הצער נחלתם של מתי מעט, ועלינו לשאוף להימנות על המיעוט הזה.

הומור עצמי, להבדיל, מאפשר לנו לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, כיוון שהוא מבטא השלמה, ולפעמים אף מאפשר לנו לפסוע בבטחה, בידיעה שאם אנו מרשים לעצמנו לצחוק על עצמנו, אנו נוטלים את העבודה המענגת הזו ממישהו אחר- היות שאנחנו מתייחסים לעצמנו בסלחנות ובמידה פחותה של חשיבות עצמית. כך שהומור הוא גם נשק להגנה עצמית. בעיקר במלאכת הכתיבה, שם אנחנו נוקמים בכל אלו שבעבר מיררו לנו את החיים, פגעו בנו, ניסו להכשיל, העליבו. הכתיבה היא התיקון שלנו, התרפיה שלנו, האני מאשים הצודק שלנו, ואם יש לנו מזל, היא תביא ברכה לחיים הרגשיים של הצופים שלנו.

לחתור אל המגוחך

הומור מצריך סבלנות רבה והרבה מחשבה, כי להצחיק זה קשה. כן, זה עניין רציני, הומור, והומור טוב, מטרתו לא רק להצחיק, אלא גם לאפשר לנו להעביר באמצעותו מסרים רציניים, עמוקים, לעתים קשים לעיכול. וחשוב לא פחות- הומור מוכרח להיות אמין. לשם כך, כשאנחנו כותבים, עלינו להימצא בהלך רוח הומוריסטי. מכיוון שאין 'מוזת הומור' שצצה, ומפני שלא בכל רגע נצליח להיזכר באירוע מצחיק שחווינו בחיינו, מה שאנחנו צריכים לעשות זה קודם כל להצחיק את עצמנו. וככל שנשתטה, נהיה הרבה יותר משוחררים, והלכה למעשה - נהיה יותר שנונים. מסלפסטיק (העוויות פנים ותנועות) ועד נונסנס, דרך הומור שחור, או הומור המושתת על מבוכה (שקר שמתגלה, למשל, או- ע"ע "סיינפלד"), על אבסורד, על טעויות, על צירופי מקרים - הכול מתחיל מחשיבה מקורית, ומהצורך לדמיין על מנת להצחיק את עצמנו. לכן חשוב מאוד לגרות את המחשבה, לחתור אל המגוחך, אל המביך, אל הלא פוליטיקלי קורקט, וכאמור- להתענג על חוסר המודעות של חסרי המודעות העצמית, אבל עם חיבה ואמפתיה. לא להיות רעים- בסופו של דבר אנחנו רוצים להזדהות עם הדמויות שלנו.

כתסריטאים, אנחנו מבלים זמן רב בלחיות חיים של אחרים, כולל את של אלה שאישיותם שונה באופן קיצוני משלנו. ההזדמנות הזו - לאמץ לזמן מה את דפוסי ההתנהגות של הדמויות שאנחנו בוראים, ואף להיכנס אל מתחת לעור של כל אחת ואחת מהן, מאפשרת לנו לרכוש מיומנויות התנהגותיות וחברתיות מגוונות (כמו למשל: איך לנצח בוויכוח, איך ללמוד לומר "לא" בלי להרגיש אשמים, איך להיות יותר אסרטיביים, יותר אמפתיים, ובמיוחד איך לגלות שמשקרים לנו). גם הומור – למרות שכולנו משוכנעים שיש לנו - מצריך מיומנות שלא מזיק לרכוש. שהרי אם לא נדע להשתמש בהומור, הדמויות שלנו בוודאי שלא יעשו זאת במקומנו.    

הפוסט הזה הוא פוסט מחווה לסדנת הקומדיה הנ"ל של סטיב קפלן, והוא נכתב במטרה לשכנע כמה שיותר תסריטאים (וגם במאים ושחקנים) להוציא את הארנק ולהירשם. נשבע שאין לי אינטרס אישי (שילמתי מחיר מלא לחברי איגוד התסריטאים). בעצם, יש לי אינטרס - כצופה. אני רוצה שיצחיקו אותי. ככל שיהיו יותר תסריטאים בסדנה, כך יגדל הסיכוי שזה יקרה. 

יש דברים חשובים יותר מסרטים

פסטיבל הסרטים חיפה היה מעולה השנה. חבל שהוא נחתם באקורד צורם בשל הענקת פרס לשחקן משה איבגי. חבל שזה מה שבעיקר יזכרו מהפסטיבל השנה. חבל, והיה אפשר למנוע את זה. היה צריך למנוע את זה. יש עוד הרבה מה להגיד על איבגי, ועל התמונה הכעורה שבמרכזה שפל מוסרי עמוק- שפל שמשליך על תעשייה שלמה: גיבוי קולגיאלי חסר תקדים למי שתלויה נגדו ערכאה משפטית חמורה בגין הטרדות מיניות ואף יותר. קולנוענים, שמאלנים, ליברליים, אנשי רוח – מסתבר שבטבע כמו בטבע: החזק שולט. זה המסר העגום. אני נשבע שאם תיוולד לי בת, אני אקנה לה אקדח לבת-מצווה. עוד על איבגי, בפסקת הסיום. עכשיו לסרטים. אה, רגע- לפני כן, הקדמה קלה: אני חושש שאזדקק לעוד פוסט על מנת להקיף את חוויות הפסטיבל, כולל ראיון אמצע עם השחקן הרומני אדריאן טיטייני, ופוסט נפרד על בתי הקפה בחיפה, שיעלה ביום חמישי בבלוג הצעיר והבועט "המטחנה". כל זה יקרה בימים הקרובים. אני איטי השנה, אני יודע.

אמריקן האני

לבמאית הבריטית אנדראה ארנולד ("דרך אדומה"), אחת היוצרות המרתקות הפועלות כיום, יש חיבה לעוסקים במלאכות שוליים. האנשים האפורים, לכאורה, מה שאנו מכנים כ"האנשים  השקופים", ששגרתם נסתרת מעינינו, מסקרנים אותה. ארנולד מחפשת את האנושיות דווקא שם. את החיים בשולי החברה, את אחורי הקלעים של שוליים. קל יותר לכתוב סיפור על מחזאי, שחקן, כוכב רוק או במאי קולנוע – עולמות הקרובים לעולמו של התסריטאי-במאי, ולא בכדי הרבה במאים נוטים לעשות זאת. ארנולד הולכת הכי רחוק משם, אל מחוזות שהיא ככל הנראה לא מכירה במידה מספקת, וספק אם הקהל שלה מכיר. ב"דרך אדומה", הגיבורה היא פקידה עירונית הצופה במצלמות אבטחה הפזורות ברחבי עיר ומתבוננת לעומק בפיסות שגרה של אלמונים (בזמן שהצופים מתבוננים בה בשעות עבודתה ומחוצה להן, והופכים עדים למעבר של הגיבורה אל הצד השני של המסך). ב"אמריקן האני" החליף המסע את המסך.

חבורת צעירים אאוטסיידרים חיים על הכביש, תוך כדי נסיעה בדרכים צדדיות, מעיירה לעיירה, ומוכרים מנויים למגזינים שאף אחד לא צריך. טקטיקת המכירה שלהם, האסטרטגיה שמאחוריה, וסיפוריהם האישיים, מציירים תמונה כמו דוקומנטרית. ארנולד מפגינה את מלוא כישרונה בדרמה עצמאית מקורית ומהפנטת הזו, שיכולה הייתה להיות מושלמת, אלמלא ליהוק לא נכון לתפקיד הראשי. גיבורת "אמריקן האני" היא סטאר (סאשה ליין), נערה שברחה מביתה הלא מתפקד והצטרפה לחבורה בעידודו של ג'ייק (שיה לה באף, השחקן ההוליוודי המרשים ביותר בין בני דורו). סטאר היא דמות שקשה מאוד לחבב, והסיבה היא שסאשה ליין, השחקנית שמגלמת את סטאר, לא מצליחה להעביר רגש. גם בפעולות האציליות שסטאר עושה, כמו להציל יתוש, או לרכוש מזון עבור ילדים להורים נרקומנים, אין ביטוי רגשי ולכן כלום ממנה לא נוגע. להבדיל, קריסטל, מנהיגת החבורה, מצליחה להיראות מטורפת ואכזרית, ועם זאת לחדור ללב הצופה. השחקנית הצעירה ריילי קאהו עושה תפקיד שלכאורה כל שחקנית טובה יכולה לעשות, אך מעטות הן השחקניות אשר מסוגלות לעצב דמות כה ייחודית ומורכבת. קאהו עושה תפקיד כל כך מבריק, שיש לקוות שזה יזכה אותה במועמדות לאוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה. גם לארנולד מגיעה מועמדות עבור התסריט המעולה ועבור עבודת הבימוי - השליטה של ארנולד בצילום בחללים צפופים, והדרכת שחקנים, הן פנומנליות, ולפיכך מעוררות התפעלות.

בגרות

איזה במאי גדול כריסטיאן מונג'יו הזה. בצדק רב הוא נחשב לאחד הגדולים ברומניה ובעולם כולו. הוא לא רק יודע לספר סיפור- הסיפורים שלו מכושפים. לא בכדי טיטייני, המגלם את הדמות הראשית בסרט, מעריץ אותו. הוא מהלך קסם על הקהל כשם שהוא מהלך קסם על השחקנים, וב"בגרות" הוא היטיב ליצור דרמה בין הורים לילדיהם שמתפתחת לכדי סיפור מתח. רומיאו, הגיבור, רופא במקצועו, חווה בדידות גדולה וחוסר אונים בעת שהמשפחה שלו מתפרקת – תוצאה של בחירות שגויות שעשה: בגידה באשתו, והסתבכות מיותרת בניסיון לסייע לבתו, לאחר שהותקפה מינית. אף שחטא מבחינה מוסרית, הצופה כמה לגאולה של רומיאו, ונשאלת השאלה: האם עצם ההזדהות עם רומיאו הינה עדות לכך שהצופה עובר במהלך הסרט תהליך של התדרדרות מוסרית? לא מן הנמנע שכן. אני סבור שההזדהות העמוקה נובעת מהאנושיות שבחולשותיו של רומיאו, וגם מהבנת הרקע – הניסיון להבין יותר את רומניה של ימינו, ששחיתות קדומה מהעידן הקומוניסטי חלחלה בה, ונדמה כי יחלוף זמן רב עד שאבק הקומוניזם ישקע באדמתה.

אנונימית

הסרט שהכי ציפיתי לקראתו, והיחיד מכל סרטי הפסטיבל בהם צפיתי שאכזב אותי. אני אוהב סרטי מתח, אני אוהב קולנוע אמריקני עצמאי והרעיון של הסרט- מסיבת יומולדת בה מופיעה דמות מעברו של חתן השמחה, כשהיא מתלווה לחברו לעבודה ונושאת שם שונה וביוגרפיה שונה, ולכאורה לא מזהה אותו. משם הכל הולך מסתבך. איזה יופי של רעיון. איזה תענוג תסריטאי זה עבור התסריטאי. איך אפשר לקלקל את זה? מסתבר שאפשר. עד לרגע שבו נפתחת הדלת ואותה אישה זרה נכנסת- הסרט עובד מצוין. מאותו הרגע, הסרט נהרס, ומשתי סיבות פשוטות: א. לא אמין שגבר כבן 40 לא יזהה את בת הזוג שלו מלפני 15 שנה. ב. התסריטאי לא ידע איך להמשיך מעבר לרעיון הנהדר שהגה, וההפקה ירדה לטמיון. התסריטאי של הסרט הוא גם הבמאי: ג'ושוע מרסטון, שעושה עבודה יפה עם השחקנים (מייקל שאנון ורייצ'ל ווייז הנהדרים), אבל מה זה שווה כשהתסריט גרוע. גם קאתי בייטס ודני גלובר, בתפקידי משנה שלא מקדמים או מצילים את העלילה, וזאת בלשון המעטה, משחקים נפלא כהרגלם. חבל.

איבגי והפרס.

באיגוד המפיקים, אשר סרבו לחתום על האמנה נגד הטרדות מיניות בקולנוע, כנראה לא יסכימו איתי, אבל יש דברים חשובים יותר מסרטים. איזה ערך יש לעשיית סרט, אם מישהי הוטרדה או הותקפה במהלך הפקתו? אני באופן אישי לא אלהק לסרטים שלי את משה איבגי, או כל שחקן אחר שמטריד או כופה עצמו על נשים, אבל במאים ומפיקים שכן מתכוונים ללהק את איבגי, צריכים לכל הפחות להפעיל שיקול דעת. איבגי חרמן? שיעשה ביד לפני הצילומים. אפשר לבקש את אחד מעוזרי ההפקה שיתלווה אליו לשירותים ויפקח עליו, שיוודא שהוא מגיע רגוע לסט.

פסטיבל הסרטים חיפה. הערב הוא מתחיל

האמת שהתלבטתי אם לפרסם רשימת המלצות לפסטיבל חיפה השנה. מה הטעם להמליץ, אמרתי לעצמי, אם כמעט כל הכרטיסים לפסטיבל נמכרו מראש? ובטח שאין טעם להמליץ לשלילה – כי למה לבאס אנשים שכבר קנו כרטיסים.

אך לא חלפה דקה, וכבר חזרתי עם תשובות: א. עדיין נשארו כרטיסים לסרטים שאהבתי. ב. עדיין נשארו כרטיסים לסרטים שלא אהבתי. ג. מגיע לסרטים שיכתבו עליהם, ומגיע לפסטיבל סיקור הולם. ד. משנת 2008 לא פספסתי סיקור מקדים של אף פסטיבל, אז מה פתאום לקטוע מסורת שאני כה אוהב?

או אז, בעודי חותם את הדיון הפנימי המוזר ומסדר את הדפים מול המחשב, הציפה אותי התרגשות, כזו שמתעוררת בי סמוך לפתיחת כל פסטיבל סרטים, שקשה להסביר אותה. אולי זוהי תולדה של מצבור החוויות האישיות מפסטיבלים קודמים, אולי זו הציפייה לקראת, אולי גם וגם. ואז התחלתי לכתוב. לפיכך, הנה מה שיש לי לומר על הסרטים בהם צפיתי, למעט הסרטים הישראלים שעליהם אני מנוע מלכתוב. אבל תלכו לראות את הסרטים הישראלים, הארוכים וגם הקצרים. הפסטיבל הוא קודם כל החגיגה שלהם. ולהיות נוכחים בהקרנות הללו זה להיות שותפים לטקס הלידה של סרט, כי ההקרנות הן לרוב הקרנות בכורה והן במעמד היוצרים, שישמחו לקבל חיזוקים ולשמוע אם אהבתם ומה במיוחד נגע ללבכם. כן, זהו חלק מהקסם של פסטיבל קולנוע. והערב הוא מתחיל.

"הסטודנט". במאי: קיריל סרברניקוב (רוסיה, 2016)

ווניה, תלמיד תיכון ובן לאם חד הורית, מגלה את התנ"ך ומוצא בו מפלט מפני הבדידות, תחושת הריק, ומתחושת היגון על חסרונו של אביו שנטש. ככל שהוא מתעמק בקריאה מתחזקת אמונתו, והוא דורש מהסביבה הקרובה אליו – אמו, חבריו לבית הספר, המנהלת והמורים, לכבד את אמונתו ולהתאים עצמה אליה. באופן מפתיע, מנהלת בית הספר מתחברת לשמרנות שווניה דורש, והיא ממהרת לגבות אותו ולהכפיף את צוות המורים לדפוסי התנהגות חדשים. ווניה, בתגובה, מוסיף להטיף ולדרוש עוד ועוד, והמנהלת מוסיפה להתבטל בפניו. ככל שדרישותיו נענות על ידה, כך גדלה ומתעצמת בקרב ווניה תחושת עליונות, ועמה תשוקת השררה. ווניה ניזון מההשפעה המידית על חייהם של הסובבים אותו, ומתחיל להשליט טרור. מורה צעירה שמעזה למחות כנגד הגיבוי העיוור לו ווניה זוכה, היא הראשונה לשלם את המחיר.

"הסטודנט" הוא משל ריאליסטי לחברה מודרנית אשר נכנעת לכוחות דתיים הרואים בה איום, והוא גם שיקוף ראי של טבע האדם. הסרט עשוי מעולה. תסריט חכם, עם הומור, מבויים בעוצמה וביד בוטחת, עם משחק יוצא מן הכלל של כל השחקנים. השחקנית אלכסנדרה רבנקו, הפחות מוכרת מבין השחקנים בסרט, בדרך להפוך לכוכבת גדולה.

"מחוץ לחוק". במאי: אדריאן סיטארו (רומניה, 2016)

האיסור על הפלות במזרח אירופה בשלהי המאה ה-20, מעסיק לא מעט את במאי הקולנוע הרומני שלאחר פול המשטר הקומוניסטי. בפסטיבל השנה ישתתפו שני סרטים רומניים העוסקים בנושא -  "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים", שזכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן ב-2007, אשר יוקרן במסגרת המחווה לבמאי כריסטיאן מונג'יו, שסרטו החדש, "בגרות", זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון, ו"מחוץ לחוק", סרטו החדש של אדריאן סיטארו (יש לקוות כי יבוא יום וגם תסריטאים ובימאים פולניים יעזו לעסוק בנושא - אולי בעקבות הצעת החוק על איסור הפלות, שנפלה בשבוע שעבר בזכות הפגנות ענק בפולין, ישתחרר הפחד ויתעורר הרצון).

השחקן הוותיק אדריאן טיטייני, שמככב ב"בגרות", מככב גם ב"מחוץ לחוק", יתארח בפסטיבל ויהיה נוכח בהקרנות שני הסרטים, וראיון שאערוך עמו במהלך הפסטיבל יתפרסם בהמשך. ב"מחוץ לחוק" טיטייני מגלם את דמותו של ויקטור, רופא בגמלאות, אלמן ואב לארבעה. במהלך ארוחת ערב משפחתית, סשה, בתו בת ה-16, מספרת שבעת חיפוש מאמר באינטרנט, עלה שמו כמי שבעת המשטר הקומוניסטי הלשין לשלטונות על רופאים שמבצעים הפלות. היא שואלת אותו אם זה נכון, והוא משיב בחיוב. הוא נגד הפלות. סביב השולחן פורץ ויכוח, והוויכוח מתלהט והופך לאלים, והארוחה מסתיימת בפיצוץ, לא לפני שוויקטור מגלה שאלמלא עמדתו, סשה ואחיה התאום רומיאו לא היו נולדים. עמדתו של ויקטור מקשה על סשה לספר לו שהיא בהריון, אך כשהוא מגלה מי הכניס אותה להריון, העקרונות שלו עומדים בפני מבחן.

על אף שהצילום בחלקים מהסרט לא היה טוב – מצלמה רועדת בסרט עלילתי זה נורא, ולא ברור מדוע לא ניתן היה להעמיד חצובה קטנה, או להשתמש ב- RONIN (מייצב מצלמה בתנועה) -  "מחוץ לחוק" הוא בעיניי פסגת הקולנוע. תסריט אינטליגנטי, נועז, לא מתפשר, שהוביל לתצוגת משחק מעולה של כל השחקנים (חלקם שחקנים חובבים), ועריכה מחוספסת, הם שהובילו ליצירת דרמה חזקה וסוחפת, כזו שמדביקה את הצופה לכיסא, מחניקה את גרונו, ומטלטלת את נפשו. אני חושב שלקולנוע כזה צריך לשאוף. לא רק במזרח אירופה, אלא בכל העולם, ובישראל בפרט. קולנוע שנשען על תסריט מצוין ועל רמה גבוהה של משחק – ולא על ציוד צילום משוכלל ועל עיצוב אמנותי יקר. הפקת הסרט הזה עלתה 28,000 שקל – שווה ערך לתקציב המוניות של סרט ישראלי ממוצע. אני לא אומר שכל הסרטים בארץ צריכים להיות מופקים בתקציבים כאלה, אבל הקולנוע הישראלי כן צריך לחשוב במונחים של איכות תסריט ורמת משחק גבוהה, כבסיס ליצירת סרט, כתנאי להפקתו.

"אני, אולגה הפנארובה". במאים: תומש ויינרב, פטר קאזדה (צ'כיה, 2016)

סרט עכשווי שמצולם בשחור-לבן מצריך סיבה. למישל הזנוויציוס, יוצר הסרט הצרפתי זוכה האוסקר "הארטיסט" (2011), הייתה סיבה: רצון כן לשחזר את חוויית הצפייה בסרטים קלאסיים של שנות ה-40 של המאה ה-20. זו סיבה טובה, כיוון שיש בה היגיון קונספטואלי, אמנותי, ויש בה כנות. לשחור-לבן בסרט הפולני "אידה", שזכה באוסקר בקטגוריית הסרט הזר ב-2013, גם כן הייתה סיבה: הרצון לעורר את הגירוי הרגשי הזכיר כלפי סרטים תיעודיים וסרטים עלילתיים שעסקו בשואה והופקו באותן שנים מדממות. אפשר להתווכח על האותנטיות של הבחירה, אבל זוהי סיבה מוצקה. מה הייתה הסיבה לשחור-לבן בסרט "אני, אולגה הפנארובה"? בוודאי לא שחזור התקופה שבה מתרחשת עלילת הסרט (סוף שנות ה-60 עד אמצע שנות ה-70, אז הוקרנו סרטים בצבע מלא). לתחושתי, הייתה זו החלטה שכלתנית גרידא: פסטיבלי קולנוע תופשים סרטים בשחור-לבן כבעלי איכות אמנותית. זה גם עוזר באוסקר. ואם מוסיפים לכך את 'האיכויות הפסטיבליות' האחרות שכבר מוטמעות בסרט: שחקנית יפה ומוכשרת בתפקיד הראשי, סצנת אוננות שלא משרתת דבר (מלבד את הנאת הנוכחים בחדר העריכה), הרי שהמתכון הוכן לפי כללי הספר. זה היה מפריע פחות אם הסרט היה עובד. כשהסרט מסתמך על היופי של השחקנית (שוטים ארוכים מדי של התבוננות בפניה הקפואות) ועל המשחק המרשים שלה, במקום לאפיין את המורכבות של דמותה, מתעוררת השאלה: מדוע בחרו הבמאים לספר לנו על הדמות הזו? ומיד עולות עוד שאלות: מה מיוחד במסע שהדמות עוברת? מה מיוחד באישיות שלה ובאופן שבו היא פועלת? למרבה הצער, תשובות לכך אין. "אני פסיכופתית", מעידה על עצמה אולגה. אלמלא הייתה אומרת, ספק אם היינו מבחינים בכך. מה הופך את הדמות לפסיכופתית? בשלב זה (דקה 42) לא ברור. בסוף הסרט, ברור לחלוטין שהיוצרים לא הניחו הסבר פסיכולוגי מספק. ואם אין די בכך, בסיקוונס הסיום של הסרט, כשאולגה עומדת על דוכן העדים בבית המשפט, היא פוצחת במונולוג – מן אידיאולוגיה שאין לה שום סימנים או רמזים מקדימים.  

"חלומות מתוקים". במאי: מרקו בלוקיו (איטליה, 2016)

מה לעשות, אני מאבד סבלנות בסרטים שלא יודעים לספר סיפור. אני כן נהנה לתת לבימאים להוביל אותי בדרך לא ברורה, מסתורית, אפילו מהורהרת. אבל אני מוכרח להרגיש שהבימאי/ת שולט בדרך. ב"חלומות מתוקים" הבימאי לא ידע מהי הדרך, והצפייה הפכה לבלתי נסבלת. הסרט מתחיל יפה: איטליה של שנות ה-60, ילד בן 9 ואמו רוקדים בסלון ביתם לצלילי שיר רוקנרול אמריקני. בסצנה הבאה הילד ואמו נוסעים באוטובוס. במקום לרדת בתחנה, האם מבקשת לעשות עוד סיבוב. בסצנה הבאה נבין מדוע: הייתה זו נסיעת פרידה. מהנוף, מבנה הצעיר, מהחיים. אבל מבחינת הילד, אמו עזבה את העולם מבלי להיפרד ממנו, ועל כך הוא לא מתגבר, גם לא אחרי 30 שנה. הסרט מזגזג בין שתי התקופות, כאשר הוא מציג בפנינו שתי נקודות מבט: של הילד, ושל הילד שבגר (כבן 40). מבחינת מבנה עלילתי, המעבר בין הזמנים הוא לכאורה מבנה תסריטאי אפקטיבי, אך בפועל הוא מחבל בסרט. הסיפור, מנקודת מבטו של הילד, יכול היה להיות מעניין, אלמלא נועד לשרת כביכול את זיכרונו של הגיבור (הילד שבגר). הסיפור, מנקודת מבטו של הילד שבגר, יכול היה להיות מעניין אם היה מספר את סיפור חייו בהווה. במקום זאת, אנחנו חווים שני סרטים במקביל, והסיפור, בדרך המסורבלת שבו הוא מסופר, הולך לאיבוד די מהר. מספר סיפורים טוב, היה נצמד לאחד הסיפורים (סביר להניח שהיה מספר את סיפורה של האם, מנקודת מבטו של הילד, מהתחלה ועד הסוף).

סיכום פסטיבל קולנוע ירושלים 2016

אז איך היה פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים שהסתיים אמש? אם שואלים אותי: כמו מסיבה מתמשכת, כמו חופשה בחו"ל, כמו בפסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים הגדולים, כמו שמגיע לעיר חשובה ומיוחדת כמו ירושלים. יתרה מכך: הפסטיבל השנה היווה ציון דרך ביחסים אשר בין העיר לבינו, אך על כך בהמשך. תחילה אפתח בחוויה מן הערב הראשון, או במילים אחרות: אתחיל באיש שעקף אותי בתור ליין בקוקטייל הפתיחה. אני מיד סלחתי לו, גם כי הייתי במצב רוח טוב, וגם כי לאיש קוראים קוונטין טרנטינו (אני מקווה שיהיה לי משהו מעצים יותר לספר לנכדים, אבל בינתיים עוד אין לי ילדים, אז זה בסדר). טרנטינו הגדול. במאי שהפך לאגדה עוד בחייו, ובצדק. כמה תשוקה קולנועית יש באיש הזה, כמה חריפות מחשבה, ואומץ, והומור. וההתארחות שלו בפסטיבל, בו זכה בפרס על תרומתו לאמנות הקולנוע, היא שיחוק ענק. הישג אשר יתרום רבות למיצובו של הפסטיבל בשנים הקרובות. אילו יכולתי לשאול את טרנטינו שאלה אחת ויחידה, הייתי שואל אותו איך זה מרגיש שמצד אחד הקהל מעריץ אותו, בימאים מחקים אותו, התקשורת ברובה סוגדת לו, אבל מצד שני, עולה הרושם שכמעט אף אחד בתעשייה לא באמת מקשיב לו. שכן, בכל ראיון או נאום אפשרי, טרנטינו מקדש את אמנות התסריט, מסביר ומנמק כיצד תסריט טוב חיוני ליצירת סרט טוב, ועדיין- הוליווד של ימינו מייצרת סרטי נוסחה, הקולנוע האירופאי העכשווי מזלזל בחשיבות התסריט, או בנחיצותה של העלילה. מבקרי הקולנוע בכל העולם למעט ארצות הברית שומרים נאמנות ל"פוליטיקת האוטר" שנולדה בחטא. שלא יובן לא נכון – טרנטינו הוא אוטר, אבל – וזו הסיבה שאני מחבב את גישת הבימוי שלו, טרנטינו הוא לפני הכל תסריטאי ששומר על התסריט שלו. בכיתת אמן מול הקהל המקומי בפסטיבל הקולנוע ירושלים, בין היתר סיפר כי בצילומי הסרטים שלו השחקנים מוכרחים לשלוט בשורות הדיאלוגים באופן מדויק, באופן שיאפשר להם להתחבר בצורה טוטאלית לדמות. לדעת את הטקסט בדיוק כפי ששחקני תיאטרון שולטים בטקסט אחרי חודש של הצגות רצות. "מבחינתי", הסביר טרנטינו, "כל דבר שהוא פחות מזה, מהווה עבורי עילה לפטר שחקן. זהו חוסר כבוד כלפיי... אני מאוד אוהב את השחקנים שלי, אבל אני אוהב את הדמויות ואת הדיאלוגים שלי הרבה יותר".

קולנוח

לא הרחק ממתחם הסינמטק, בגן העצמאות (בכניסה לנחלת שבעה) המוריק, החלה השנה מסורת נפלאה של צפייה בסרטים תחת כיפת השמיים. אני קורא לזה "קולנוח"- כי הכי נוח לראות ככה קולנוע, במקומות ישיבה/רביצה מרווחים מול מסך ענק, עם כוס בירה ביד, חטיף רדיואקטיבי מתוצרת דוריטוס, ושמיכה וכרית למקרה שיהיה קר מדי. אבל לא קוראים לזה קולנוח, קוראים לזה הקרנות בגן העצמאות במתחם "וילף", על-שם יהודי יקר בשם וילף שתרם מכיסו עבור כל התענוג הזה. בשעות היום התקיימו במתחם וילף הקרנות של סרטי קולנוע לילדים, והקרנות חוצות התקיימו במחוזות נוספים בעיר, ביניהם מתחם התחנה הראשונה. למיטב זיכרוני זו הפעם הראשונה שהפסטיבל מחבק כך את העיר, מזמין את תושביה ותייריה לחוות את קסמו של הקולנוע, הן הקלאסי והן העכשווי. צפיתי בסרט בשם "11 דקות", מעין תרגיל קולנועי ניסיוני באורך 90 דקות, ניסיון שהצליח: פילם נואר אירי מותח בצבעים קרים, בסגנון שמחבר בין סיפורים שונים לקראת סופו. לא סרט גדול, אך יפה ומהנה לצפייה. חתום עליו הבמאי הפולני יז'י סקולימובסקי. באופן כללי סרטים רבים בהם צפיתי במהלך הפסטיבל יושבים תחת ההגדרה של יפים ומהנים לצפייה. חלקם מהנים במיוחד (למשל "מייפלתורפ: הביטו בתמונות"- סרטם התיעודי של פנטון ביילי ורנדי ברבאטו, המנסים – ומצליחים באופן מעורר התפעלות – לפצח את דמותו המסתורית והמורכבת של אמן הצילום המוחצן והפופולארי רוברט מייפלתורפ, שמת ב-1989 ממחלת האיידס, בגיל 42), חלקם פחות, כמו למשל "אבולוציה", סרט מדע בדיוני אמנותי המצולם נהדר, ובו מסופר על עיירת נמל בה מתגוררות נשים צעירות, שזמנן מוקדש לעשיית ניסויים ביולוגיים על ילדים ונערים צעירים. ללוסיל הדזיהלילוביץ', בימאית הסרט, היה רעיון נהדר, אך הרעיון לא פותח לכדי עלילה. הוא נשאר ברמת הרעיון והפנטזיה, וחבל, כי כבר היה צלם טוב ולוקיישן מוצלח ושחקנים טובים. מה עושים בדרך כלל בימאים שלא משקיעים בתסריט? מתמקדים בשפה הקולנועית. הרבה שתיקות, שוטים ארוכים, סצנות איטיות שלא מקדמות את העלילה, הרבה תקריבי נוף. את "אבולוציה" היה ניתן לצמצם ל-20 דקות נפלאות. אין שום סיבה שהשפה הקולנועית תבוא על חשבון הסיפור, אין סיבה להעדפה של הרחבת תמונת מצב על פני יצירת עלילה, ואין סיבה להחזיק את הקהל שעתיים מול מריחה של תמונות שמביאה לכך שסצנות בעלות עוצמה, עוצמתן מתפוגגת עם התמשכות מיותרת של השוט. "אבולוציה" הוא דוגמה טובה לשינוי שעוברת אמנות הקולנוע בשנים האחרונות. ואני תוהה האם גם בקולנוע, כמו במוזיקה ב-15 השנים האחרונות, הקהל עבר תהליך של וויסות הטעם. אם במוזיקה זהו צליל שמנותב לגוון סולידי, רגוע, חביב, בקולנוע הניתוב דומה: דמויות משוטטות לצורך שיטוט, עלילה חמקנית או לא מגובשת, אין דרמה, אין שיא, אין סוף סגור – הכל בסדר. הכל הולך. תהייה זו התעוררה בי שוב בעקבות צפייה בסרטו של ג'ים ג'רמוש, "פטרסון". הסרט הפך למן הקרנתו הראשונה לאחד הסרטים המדוברים בפסטיבל. קולגות שלי אף דיווחו כי צפו בו מספר רב של פעמים, בפסטיבלים אחרים (בקאן, שם זכה לתשואות ולהילולים, ובקרלובי וארי) ובכוונתם לצפות בו שוב. ההקרנה האחרונה של הסרט, בשבת האחרונה, בה נכחתי, הייתה מלאה עד אפס מקום. גיבור הסרט (שנקרא על שמו) הוא נהג אוטובוס שכותב שירים להנאתו – רעיון שיכול היה להיות בעל פוטנציאל, באם הגיבור היה אמן מיוסר, אבל הוא לא מיוסר כלל. וגם השירים שהוא כותב לא כל כך טובים. דמות מרכזית נוספת היא בת זוגו שעושה כל שביכולתה על מנת להיות רעיה מושלמת. הם לא רבים, לא מתווכחים, פשוט חיים את שגרתם. חוסר הכימיה בין שני השחקנים (אדם דרייבר וגולשיפטה פרחאני) הופך, עם התקדמות הסרט, לכמעט ניכור. הוא כותב במחברת השירים שלו שאם ייגזר עליו לחיות בלעדיה, הוא מעדיף את מוות, אבל הוא לא מביע כלפיה ולו קמצוץ מתחושותיו אלו. אפילו לא מקריא באוזניה את השיר. הוא לא רומיאו והיא לא יוליה, וגם לא הזוג שהוא פוגש בבר, אותם פטרסון מכנה בשמות הזוג השייקספירי הנודע.  כל כך הרבה רמזים לאותו מחזה של שייקספיר, וכל כך מעט השראה מצליח לספוג ממנו ג'רמוש בסרטו. יודעים מה- לא רק השראה, אפילו רצון בסיסי לספר סיפור בעל עוצמה רגשית.  

לפחות הכלב של בני הזוג מעורר איזשהו רגש, בעודו מספק לצופה אתנחתות קומיות החוזרות על עצמן. דומה כי תפקידו העיקרי הנו לגנוב את ההצגה (ברגע שאמור להיות השיא של הסרט, כשהכלב אוכל את מחברת השירים של פטרסון, חשבתי לעצמי שהיה יכול להיות נחמד אם הכלב הוא מטאפורה למבקר שירה), ואכן, הקהל צחק במקומות שככל הנראה היו המקומות הנכונים.

בסוף מחא הקהל כפיים סוערות, ובאמת שלא הבנתי מדוע. זהו סרט פרווה, חסר עלילה ולפיכך נטול דרמה, עם דמויות ראשיות פאסיביות ולא מעניינות. מעניין עד כמה גדולה הייתה ההתמסרות של הקהל ושל המבקרים, אלמלא היה זה ג'רמוש האחראי ליצירה.

השיא: קולנוע ישראלי קצר    

               

שיא הפסטיבל מבחינתי היה ביום רביעי, היום בו הוקרנו מקבצי הסרטים הישראלים הקצרים, היו טובים בפער ניכר משאר הסרטים בפסטיבל – וזה כולל גם את מרבית הסרטים שהוקרנו במסגרת התחרותית של הפיצ'רים הישראליים. ייתכן וההשוואה יכולה להישמע צורמת במידה מסוימת - הרי יצירת סרט עלילתי ארוך דורשת מיומנות יתרה בכתיבת תסריט ובניהול אתר צילומים גדול, והסט של סרט קצר מצומצם באופן משמעותי, מה גם שרוב הסרטים הקצרים מספרים סיפור נקודתי של דמות - אבל במבחן ההרגשה והתוצאה - תנו לי סרט מעולה באורך 8 דקות, ועשיתם לי את היום. אני מנוע מלנתח כל סרט ספציפית (לטעמי זה לא לעניין לבקר קולגות), אבל רשמתי לעצמי לעקוב אחר יוצרים צעירים שיצירותיהם עוררו בי עניין: "לבד" של ענת מלץ, "מושקי" של עליזה חנוביץ', "בית האילמת" של תמר קיי (שזכה בפרס הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר), "שבתון" של משה רוזנטל, "שן כריש" של אורן גרנר. לרשימה הזו מתווסף "מיומנו של צלם חתונות", סרט מצוין באורך 40 דקות של נדב לפיד, שהוקרן במסגרת ההקרנות המיוחדות.

בפרס הסרט הישראלי העלילתי (באורך מלא) הטוב ביותר, זכה הסרט "שבוע ויום" של אסף פולונסקי. הסרט זכה בנוסף בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר, בפרס התסריט הטוב ביותר, ופרס סרט הביכורים הישראלי הטוב ביותר מטעם פיפרסקי - איגוד מבקרי הקולנוע העולמי. הייתי מוסיף לפולונסקי עוד שלושה פרסים: פרס הבימוי, פרס עבור מקוריות, ופרס עבור אינטליגנציה רגשית גבוהה – תכונה שהפכה את הסרט למה שהוא.