יום חמישי, 7 בדצמבר 2023

כשהאמת מתגנבת מהפריפריה של התודעה אל מרכזה

 



דבר ידוע הוא, שאחת הטקטיקות של ראש הממשלה נתניהו להלך קסם על בני שיחו, היא לומר בטון שקט שהוא יודע דברים שאיש מלבדו אינו יודע ולא אמור לדעת. להבהיר כי אלו סודות השמורים לאישיות יוצאת דופן. דברים חשאיים עד כדי כך, שמתמצא בהם רק מי שנמצא שנים רבות בראש המערכת – ולא סתם בראש המערכת, אלא בתפקיד ראש ממשלה שהוא רמה בפני עצמה - "ליגה אחרת", כפי שהכריז על עצמו זה מכבר.

בעשותו כך, נתניהו נטע את הרושם כי בהיותו "ליגה אחרת", הדברים החשאיים שהוא יודע, אלו כשלעצמם מהווים יתרון מול כל אויב. הטקטיקה הזו הרשימה רבות לאורך השנים – החל במעריציו רפי השכל, מהסוג שמאכלס את אולפני ערוץ 14 משני צדדיו, ועד למנהיגים פוליטיים שונים, שבחרו לא לעשות עניין משלושה כתבי אישום ומהרס ממסדי ומדיני מתמשך. מעניין מה הם חושבים עכשיו, בשעות בהן הם לבד עם עצמם, בחושך. מפתה לחשוב כי חלקם עושים בדק בית. ייתכן שהם שואלים את עצמם כיצד סונוורו, ומה זה אומר עליהם, כמי שראו בנתניהו מנהיג בעל שיעור קומה? שהרי כושר השיפוט שלהם לקוי גם אם ראו בו מנהיג בעל אמות מידה סבירות. 

אם היה מולם מנהיג בעל אמות מידה סבירות, הוא היה מתמסר למטרות להן המידע הסודי נועד לשמש: שיקוף מציאות אובייקטיבית - תמונת מצב אותה ניתן להעריך בכלים מקצועיים, רציונליים, תבוניים, על מנת להוביל לקבלת החלטות שקולה ורצינית. אם נתניהו היה מכיר במטרות הללו, ובמקביל מתרברב ב'רכוש' החשאי המצוי בידיו, לא היה נגרם שום אסון. 

אלא שהמניעים האישיים של נתניהו, המואשם בפלילים, כלל לא מאפשרים לו לראות את המציאות בצורה אובייקטיבית. כפי הנראה, פה טמון שורש הבעיה - נתניהו ורעייתו אינם מוכנים לקבל מציאות שאינה נוחה להם, ולכן, החלטה שהייתה עשויה למנוע את אסון הנורא שפקד אותנו בשביעי באוקטובר, לא התקבלה.

המציאות הפוליטית העגומה, שהיא תולדה של הניסיון של נתניהו לחמוק מהגורל הצפוי לו במשפט הפלילי התלוי נגדו, מלמדת כי ההחלטה היחידה המתבקשת - למנוע סכנה ממשית לביטחונה של מדינת ישראל - כלל לא הייתה יכולה להתקבל. הפיטורים הזמניים של שר הביטחון יואב גלנט מהווים ראייה לכך. אלו אמנם בוטלו בשל לחץ ציבורי, אך הספיקו להיצרב בתודעתם של הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש השב"כ, וראש המוסד. היה ברור להם אז, כמו גם היום, כי במידה ולא ימעלו בתפקידם, סביר שלא יישארו בתפקידם.  

אין הכוונה לטעון שהנ"ל מעלו בתפקידם באופן אקטיבי ומודע, אבל טבעי להניח שכאשר חרב הפיטורים מרחפת סביב הצוואר, האמת המתגנבת מן הפריפריה של התודעה אל מרכזה, ממהרת לעשות את הדרך ההפוכה. 

אין ספק שהם כולם מתחרטים על התנהגותם הפחדנית. כולם - למעט נתניהו, שממשיך להרחיק עצמו מהאירוע. הם לכל הפחות לקחו אחריות. אמנם נטילת אחריות חסרת נימוק - הם, מן הסתם, לא יודו כי הסיבה שמילאו את פיהם מים הייתה הפחד לאבד את משרותיהם הבכירות, אבל הזמן שיחלוף לבטח יחשוף את האמת המצמררת. 

לראות את נתניהו הפחדן בורח מאחריות, זה בהחלט מחזה דוחה. הארטיסט מתנהג כאילו שהוא היה בגלות בסיביר בעשרים השנים האחרונות. איכשהו על הישראלים זה עובד, זה מצליח לו. הוא מכיר היטב את נפשותיהם, יודע היטב עד כמה בקלות הם מרדימים את מצפוניהם. הוא כאן בשביל להישאר, ואנחנו - אם יתמזל מזלנו, לא נחווה חורבן בזמן הקרוב. בכל יום שעובר, קל לנו יותר להסתגל למציאות הזו. 


יום ראשון, 5 בנובמבר 2023

חודש למלחמה

 



חודש למן פרוץ המלחמה. הירח סיים מהלכו, ונתניהו עדיין מבקש מאתנו להמתין עד שייווצרו התנאים המתאימים לדון באחריותו. עד שיבשילו פירות הניצחון המדומה. לתפיסתו הכמעט פילוסופית, מוטב מאוחר מדי מאשר עכשיו. לזכותו ייאמר, שהוא עובד שעות נוספות על מנת להקדים את המאוחר מדי. כמו באותו יום מכונן של מסיבת העיתונאים המשותפת עם גלנט וגנץ, שבו עבד עד אחרי אחת בלילה. בציוץ לילי מבעית בטוויטר, שעות לאחר שהרמטכ"ל נסך בחייליו את הביטחון ללכת אחריו באש ובמים, דאג נתניהו להזהיר את הציבור מפני אותו רמטכ"ל. הזהיר, ובכך גם עודד את החמאס וחיזבאללה. תפס שתי ציפורי נפש במכה.

במקום לומר לאזרחי ישראל – אנחנו, הקבינט, 'יחידת עילית' אחת – נתניהו הדגים את משמעות הצד השני של ה'אנחנו': אזרחי ישראל, אתם לא לבד. ראשי מערכת הביטחון שמנהלים עכשיו את המלחמה, הם גם לא מקצועיים וגם לא אמינים, אבל אני אתכם. המשימה שניצבת לפני ברורה. אנחנו נרסק את החמאס. ביחד ננצח.

על הציוץ הזה נתניהו התנצל התנצלות מעושה, וכעת, גורמים בסביבתו - אלו שזועקים שאין זה הזמן לחפש אשמים, לוחשים באוזניי התקשורת ש"הסרבנים אשמים". אז מה אם הם נלחמים עכשיו בעזה ומסכנים את חייהם. פעם בוגדים, תמיד בוגדים.   

דומה שהדבר היחיד שמשכנע בטיעון הצפוי הזה, הוא שרוחו של נתניהו לא נפלה. זה מסביר את הלך הרוח הכללי. את התחושה המעיקה הזו באוויר, של מציאות משונה שמתפשטת. מציאות שמאפשרת זלזול בחיי אדם ובכבודם. מציאות שבה החטופים, הנרצחים, ובני משפחותיהם, אינם שווים יריקה. האם, מבחינתו של נתניהו, זהו היחס הראוי למי שהעזו לסייע לכינונה של ממשלת בנט-לפיד? לא מן הנמנע שכן. הסב-טקסט ממש זועק לשמיים: כך ייעשה לבוגדים שסייעו להפלת ראש ממשלה מכהן.


פחות אדום

 


במוצאי השבת בה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, הייתי בפעילות מבצעית בדרום הר חברון, שם תפסה הפלוגה קו. אני זוכר את עצמי עומד שפוף על גג של בית במרכז העיר דאהרייה, כשלפתע עולים בקשר דיווחים על כך שרבין נרצח. הייתי בהלם. כולנו היינו בהלם. ותוך שאנחנו בהלם, הדהדו בקשר קרעי שידורים ממהדורות החדשות: הפזמון של "שיר לשלום" בגרסה החד-פעמית של כיכר מלכי ישראל. קולות הירי שנורה מאקדחו של יגאל עמיר. "מדינת ישראל מודיעה בתדהמה". המולת ההמון ברקע.

לאור החשש מהתפרעויות ספונטניות בגזרה, נקראנו לתגבר נוכחות בעיר היהודית השכנה קרית ארבע. בהגיענו לשם, לא האמנו למראה עינינו ולמשמע אזנינו. כלום לא הכין את הנפש לשמחת המקומיים באותם רגעים.

שמחה שהיא אקסטאזה - כמו נגלה אות משמיים, כמו נחווה שוב מעמד ההר. השמחה של אותם תושבים בקרית ארבע טלטלה את הווייתי. חייל בן 19, שפתאום מרגיש כמי שחי כל חייו בבועה. שגילה פתאום שהמציאות היא למעשה עולם לא מוכר.

זה לא נראה לי אפשרי שמישהו ישמח. המוכר בדוכן השווארמה במרכז העיר הציע לנו שווארמה וקולה בחינם, לרגל האירוע החגיגי והמשמח. "ותגידו לכל החבר'ה שלכם, שיבואו, כולם יקבלו בחינם, באהבה". אמרתי לאיש הדוחה שאף אחד מהפלוגה שלי לא יבוא לאכול אצלו באף יום. הוא הופתע. מביט בי כשואל "מה? איך זה שאתה לא שמח?".

גם עכשיו אני מתקשה להבין עוצמה כזו של שנאה וטירוף. שנאת האחר, מתוקף קיומו המאיים לכאורה - בין אם הוא ערבי ובין אם הוא שמאלני. פחד, טירוף ורוע. לא משנה הסדר.

הידיעה, ששניים מהמסיתים העיקריים לרצח רבין הם אלו שמנהלים כיום את המדינה, בוודאי שאינה מרגיעה. לא רק שראש הממשלה נתניהו והשר לביטחון פנים, איתמר בן גביר, מתעלמים מחוסר האונים של אזרחים שחוו לפני פחות מחודש את האסון הנורא מכל, הם אף מנצלים את המצב לטובתם. בעוד נתניהו קונה זמן יקר לריסוק סופי ומוחלט של הדמוקרטיה בישראל, בן גביר בונה את כוחו, מתחמש. בנוסף, אולי גם כדי להבטיח שאיש לא יעז להגיד בקול רם שהוא ניזון מגופותיהם של הנופלים, השושבין של רצח רבין ושל הטבח ביישובי העוטף מנסה להעביר בכנסת את הזכות החוקית לירות ולהרוג במתפרעים – ובמקביל, מחלק נשק בחופשיות יתרה. אין צורך בחושים נבואיים על מנת להבין את משמעות הדברים. נצטרך להתרגל לזה. הכל יהיה עכשיו קיצוני יותר. שהרי ביטול עילת הסבירות אינו בגדר מהלך משפטי-חוקתי – הוא מהווה תפיסת עולם, לפיה אין דבר שהוא בלתי סביר. למעט, אולי, חתימה על הסכם שלום.


יום ראשון, 29 באוקטובר 2023

הדמות הראשית בטרגדיה

 




בקומדיה, הדמות הראשית עושה את הדברים הנכונים, רק מהסיבות הלא נכונות.

בטרגדיה, הדמות הראשית עושה תמיד את הדברים הלא נכונים, ותמיד מהסיבות הלא נכונות.

בדרמה, ברגעי השיא, הדמות הראשית ניצבת בפני קונפליקט קיומי, והיא נאלצת לבחור בין צורך כוזב לבין צורך אותנטי.

בטרגדיה, הדמות הראשית אף פעם לא בקונפליקט.


יום שבת, 28 באוקטובר 2023

ספייס אידיוטי

 

 


בקונטרול יושב הטרול

בקונטרול יושב הטרול

נהדק ת'חגורות ואז ניפול

 

בקונטרול יושב הטרול

קולו הבוטח – בריטון

הוא ינווט כמו שמצביעיו קיוו

 

מציאות צורחת לקונטרול:

אנחנו תחת אש!

והטרול עונה:

הנוף כל כך יפה.

מי הים תכולים, החורש, השדה

 

אל תדאגו, אני רואה הכל

בחושך ובאור

אני אתן פה צרור, אם משהו ישתבש

ואת הקסדה תצמידו טוב, כך שתגן

 

אפודים...יישלחו אליכם בהקדם

וגם מימיות

בקרוב גם תגלו,

שבמנות הקרב אין לוף.

 

אך שדה הקרב הוא מאזן אימה:

להינצל או להציל?

והטרול קורא ליפול ולהפיל.

תל אביב כדין שדרות ונחל עוז

 

ובקונטרול יושב הטרול

לבו חרד

חרד ליפול

והאויב מכה בכל.

האויב מכה בכל


ותודה לדייויד בואי על Space Oddity


יום חמישי, 26 באוקטובר 2023

הותר לפרסום: עדות נתניהו בוועדת הבדיקה של אחרי המלחמה

 




הותר לפרסום: מתוך עדות נתניהו בוועדת הבדיקה של מלחמת שמחת תורה. סליחה, מלחמת אחרי סוכות. סליחה, מלחמת לפני אחרי החגים. סליחה, מלחמת ההפקרה. סליחה, מלחמת ההתשה השנייה. בעצם לא, סליחה...מלחמת סוף הסבבים. לא. מלחמת סוף ה...מלחמת הסוף. סליחה

 

"לגבי החטופים. אמרנו להם: "הקייטנה נגמרה", והם לא חזרו".

 

"אומרים לי: 'הסרבנים נלחמים', 'השמאל נלחם'. אז אני אומר לכם: בוודאי. בוודאי שעכשיו הם נלחמים. הם נלחמים כדי לנקות את מצפונם – הם הראשונים שצריכים לבקש סליחה מכל עם ישראל"

 

"המלחמה רק הסתיימה - זה לא הזמן עכשיו לחפש אשמים. זה לא הזמן להאשים אחד את השני. אנחנו עם אחד. אחים אנחנו. אנחנו נעבור את זה - ביחד!"

 

"אהרון ברק, אהוד ברק, יצחק בריק. זה נראה לכם מקרי? דיי וונט טו ברייק אס". אבל אנחנו נעמוד מולם כחזית אחת!"

 

"לבי עם תושבי העוטף והצפון המפונים. אני מבין מה זה לאבד בית. ב-99 סילקו אותנו מהמעון הרשמי, נאלצנו לעבור לשרתון פלאזה"


"זה נראה לכם אמיתי שיאיר גולן, איש מרצ, ממובילי המחאה, מחלץ משדה הקטל הנורא במסיבה ברעים דווקא את בנו של עיתונאי "הארץ"? תגידו לי, אתם באמת מאמינים לזה?" 

"אם הייתה זו ממשלת בנט-לפיד, היינו רואים 50 אלף הרוגים. לא 400 חיילים ו-200 חטופים וכמה מאות תושבים".

"הסמול - הם שהביאו עליהם את אנשי החמאס, במסיבה המיותרת וחסרת האחריות הזו. מטרים ספורים מהגבול עם עזה, אלפי צעירים - כולכם בוודאי ראיתם את התמונות. כמו פיתיון בקצה החכה. באכזריות שאין כמותה, בלשון העם: 'אכלו סטלות', ורצו אל מותם. ואותי אתם מאשימים. אתם מדברים איתי על אחריות? ממני אתם מבקשים תשובות? אני יכול למנוע מסיבה חסרת אחריות של השמאל? אני יכול למנוע הפגנות בקפלן? אומרים "דיקטטורה". רבותיי, תגידו לי אתם - ככה נראית דיקטטורה? הרי - הרי אם הייתה פה דיקטטורה, האם הייתם יכולים להפגין כל מוצאי שבת נגדי וכנגד רעייתי? תגידו לי אתם - ככה נראית דיקטטורה? תראו לי דיקטטורה אחת! אחת! שיש בה אלפי משתתפים במסיבה של סרבני גיוס. מסיבה שבדיעבד ובחוסר הגינות משווע מכנים אותה כ"מסיבה למען השלום". ידידיי, אני רוצה לומר לכם. בערב זה. השמאל - השמאל לא רק ששכח מה זה להיות יהודים, הוא גם שכח מהי המשמעות האמיתית של נטילת אחריות. אחי ואחיותיי, אזרחי ישראל. עתיד מ-ז-ה-י-ר לפנינו. אנחנו עם הנצח. עם סגולה. ואנחנו נשתקם. ומהר, כפי שאויבנו לא חלמו. מהר מכפי שניתן לדמיין. אנחנו נעבור את זה ב-י-ח-ד! אני, וממשלת ישראל, בראשותי, תבטיח. שלעולם לא עוד! לבי עם משפחותיהם של החטופות והחטופים, הנעדרות והנעדרים. וכמובן - משפחותיהם של הנרצחים הרבים. והפצועים. יום הזיכרון העצוב ביותר בתולדות מדינת ישראל לפנינו, ואני מבטיח לכם. אזרחות ואזרחי ישראל היקרים. שבמוצאי יום הזיכרון, יום העצמאות הזה, הקרוב - יהיה יום, שלעולם לא יישכח. אנחנו נראה לעולם מה זו תקומה של עם! אני מבטיח לכם - עין אחת בעולם הנאור לא תיוותר יבשה! ובל נשכח, כפי שנאמר, ואני מצטט: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". ומדוע, אתם שואלים, זה יקרה? אני אענה. כי זה נורא פשוט. כי עם-ישראל-חי!"



יום שלישי, 24 באוקטובר 2023

הסיגר והשמפניה של שש אחרי המלחמה

 


כותרת עיתון הארץ מערב יום כיפור האחרון וטורי הדעה שנלוו לה, הדהדו ביתר שאת את הכתובת שהייתה על הקיר כבר זמן רב למדי: מחדל מלחמת יום הכיפורים הבא קרוב – והוא ממש רובץ על פתחנו.

כנראה שבלשכת ראש הממשלה נתניהו, כמו גם בלשכת ראש המוסד וראש השב"כ, לא קוראים "הארץ". חבל. כמי שהצליחו לפספס גם את מלחמת ששת הימים, גם את מלחמת יום הכיפורים, גם את האינתיפאדה הראשונה וגם את זו השניה, כדאי היה לשב"כ ולמוסד להשקיע את מאמציהם הכבירים במשאב זמין העומד לרשותם, זה שאינו דורש תקציבי עתק: מנוי לעיתון הארץ. עוד לא מאוחר, אגב. אם רוצים להתייעל ולחסוך, אפשר לעשות מנוי דיגיטלי ללא מוסף דה מארקר. או מנוי רק לסוף השבוע. עדיין, יש בכך כדי להרחיב את הפרספקטיבה – או להשלים את חלקי התמונה החסרה (במקרה הטוב).

אגב, עיתון הארץ הוא זה שחזה את רצח רבין, שבועיים לפני שהתרחש (מאמר של אריה כספי ז"ל). חבל שגם אז, בלשכת ראש המוסד ובלשכת ראש השב"כ לא מצאו זמן לקרוא. אולי היו עסוקים בשושו, בפסאדה.

לזכותם של ראשי צה"ל, השב"כ והמוסד בהווה, ייאמר שהם לקחו אחריות והודו בכך שהם זרקו זין ענק על תושבי עוטף עזה – או, כפי שהגדירה זאת היטב ובעדינות החטופה המשוחררת יוכבד ליפשיץ: "היינו השעיר לעזאזאל של השלטון. הפקירו אותנו". מה לגבי ראש הממשלה נתניהו? עדיין ממשיך לזרוק זין. שבועיים וחצי לאחר האסון הכבד, והוא? כנראה שהוא מחכה לסיגר ולשמפניה של שש אחרי המלחמה.

*

אחרי שבועיים וחצי בשבי החמאס, יוכבד ליפשיץ בת ה-85 משתחררת אל הריסות חייה והריסות ביתה - ללא בעלה שנותר ברצועת עזה, ומספרת לתקשורת את האמת: המחבלים התייחסו אליה יפה.
האם האמת חשובה? תלוי את מי שואלים. מבחינת העיתונאים, היחצנים, והפרשנים המזדעקים באולפנים, האמת הזו היא לא פחות מאשר "פיגוע הסברתי" - כאילו שמדובר במחדל המתקרב בגודלו לזה שהתחולל בבוקר שבת ה-7 באוקטובר.
איך הגענו למצב שבו אנשי תקשורת מנוסים מאבדים את היכולת לתת אמון בכוונותיה של אישה מבוגרת, חבולה נפשית ופיזית, שזה עתה שוחררה מהשבי - ואף על פי כן התעקשה לומר למצלמות בביטחון את מה שהיה בעיניה חשוב לומר?
אם כבר מדברים על פיגוע, נעשה פיגוע למושג 'אמת'.

יש אנשים, ואני מרשה לעצמי להאמין שליפשיץ נמנית עליהם, שה'אמת' היא ערך חשוב מבחינתם - שהרי מהי האמת אם לא אבן יסוד ביחסים שבין אדם לסביבתו? להבדיל, בשביל אנשים מסוגו של ראש הממשלה נתניהו, אמירת אמת נתפשת כחולשה. בחייהם של אנשים כמו נתניהו, את מקומה של האמת תופסים החשדנות, ההונאה, השוחד, הספין.
האם התרבות שנוצרה בצלמו של נתניהו, זו שעיצבה את הרוח הביביסטית (לרבות מיצג תפאורת הגדר בגבול עם עזה, אך עוד הרבה לפני), השתרשה עד כדי כך שהיא מעוורת גם עיתונאים ופרשנים מן השורה?