מעבר לסף התודעה

 

אנחנו מדהימים בלהדחיק. כי באמת, איך חברה שעברה את ה-7 באוקטובר מסוגלת להמשיך הלאה כמעט כרגיל? אני סבור שהתשובה טמונה במה שמתרחש מעבר לסף התודעה. שכדי לשרוד את היומיום, הציבור הישראלי מפעיל מנגנון הדחקה יוצא דופן. אנחנו צורכים זבל טלוויזיוני, הולכים למסעדות, קונים מוצרים שלא צריך, ומאלחשים את עצמנו ש"יהיה בסדר" - אולי כי המשמעות האמיתית של מה שקרה (והמשמעות הנגזרת והמובלעת: האחריות של ההנהגה לאסון הבא) היא כואבת מדי. מאיימת מדי. לכן אנחנו דוחקים אותה אל מתחת לרדאר של החשיבה המודעת.

במילים אחרות: אנחנו מצמצמים את המודעות שלנו מתוך בחירה אקטיבית. חותרים ל'לא מודע קולקטיבי' ומתאדשים למציאות. ההדחקה הזו היא עיוורון עצמי מדבק, והיא מסוכנת - כיוון שזו לא אדישות ניטרלית. זו הסכמה שבשתיקה להפקרות הבאה.

מודעות, משמעה ערות מחשבתית ונפשית. אדם בעל מודעות הוא אדם חושב. הוא ער לעובדה שהרגשות שלו הם חלק חיוני מיכולת החשיבה שלו. הוא לא מתעלם מהרגשות השליליים שלו ולא מערפל את המחשבה שלו בניסיון להימלט מכאב. הוא מחפש את האמת. הוא ער לפעולות שלו, למניעים שלהן ולהשלכות שלהן.

לפני הבחירות, חובה עלינו להתעורר מהאילחוש התודעתי הזה, ולראות את המציאות בעיניים פקוחות.

זהירות מזחיחות

 

*כרגע נתניהו מוביל בענק: רק שתי מפלגות ("הדמוקרטים", "ישראל ביתנו") הצהירו שלא יישבו איתו בממשלה.

*מיתוס הגושים התרסק: אין "גוש איזנקוט מול גוש נתניהו". יש רק שתי מפלגות שלא יישבו עם נתניהו, ויש את שאר המפלגות, שהשאירו לנתניהו דלת פתוחה.

*האדישות היא הפקרה: אזרחים שלא מתכוונים להצביע, ומעדיפים להישאר בבית ביום הבחירות, או לבלות בקניון, או בים, מפקירים את החוב המוסרי שלנו לאלפי ההרוגים והנרצחים בטבח ה-7 באוקטובר.

*אחריות ישירה: אזרחים שמתכוונים להצביע לחברי הממשלה הנוכחית, כנראה לא שבעו מה-7 באוקטובר. הם למעשה מזמינים את טבח ה-7 באוקטובר הבא.

*השורה התחתונה: פחות מחודשיים לבחירות, ועושה רושם שהחברה הישראלית מוכנה לשלם את מחיר מותם של החיילים והאזרחים גם בשנים הבאות.