כחובב מושבע של סרטים
קצרים, אני משתדל שלא לפספס סרטים קצרים חדשים, ובפרט סרטים של בוגרי בתי הספר
לקולנוע. הידיעה שעבור חלקם המעמד הזה של סיום בית הספר הוא בית קברות לחלומות,
מביא אותי לנבור ולצפות בכמה שיותר מהם. לאורך השנים פרשו מעשייה קולנועית כל כך
הרבה בוגרים שהסרטים שלהם זהרו, שאני אומר לעצמי שאסור לי לפספס את ההזדמנות הזו, של
לצפות ולהרגיש, להקשיב לקול, אולי בפעם הראשונה והאחרונה. זה באמת מאוד קשה לעשות
את המעבר מבית הספר המגונן לתעשייה שמחוצה לו, זה אפילו לא מספיק לאהוב לעשות
סרטים בשביל להמשיך ליצור. מעבר לכישרון, צריך מזל ועצבים מברזל ונחישות וסבלנות אין
קץ ואמונה עצמית, ולפעמים, כשאין את אחד המרכיבים הללו, המציאות מכבה את התשוקה. לעתים
המציאות פשוט לא מאפשרת. אם יש סטודנטים או בוגרים לקולנוע שקוראים את הרשימה הזו,
ההמלצה שלי אליהם היא לראות את העשייה האמנותית הקולנועית כריצה למרחקים ארוכים. הראייה
הזו נכונה כשם שהיא משחררת, והיא מאפשרת את המשכה של התפתחות אמנותית, והיא גם
מאפשרת למצוא את הזמן והכוחות לעשות סרט קצר פעם בכמה שנים.
תמיד מפתיעה אותי הנטייה
המוזרה (מצד התעשייה, בעיקר) לזלזל בסרטים קצרים. כאילו שאיכות נמדדת במסה של זמן,
או של עמודים. או שסרט קצר בהכרח משויך למסגרת סטודנטיאלית. הנטייה הזו היא דעה
קדומה והיא לחלוטין מוטעית. פעמים רבות סרטים קצרים טובים הם סרטים חכמים ועמוקים בהרבה
מאלו הנמשכים שעה וחצי או יותר. לעתים תמצית עולמה או אישיותה של דמות משתקפת
במדויק בסיפור קצר העוסק ברגע בחיים, או בסיטואציה ייחודית, קצרת מועד, קיצונית, שמתפתחת
מהר. מן העבר השני, סרט קצר יכול לעסוק בפיסת מחשבה, בתחושה, בהצצה לעולמו הפנימי של
היוצר, באופן אשר מאפשר לצופה הבנה, הזדהות וסיפוק, או לחילופין – הזמנה להתעמקות.
חלק לא מבוטל מהסרטים
בתכניה הטרייה של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל אביב, שנפתח אמש (א'), ממחיש
עד כמה הסרט הקצר הוא ז'אנר קולנועי מופלא. השנה אני משמש כשופט בתחרות הישראלית
מטעם פורום מבקרי הקולנוע, כך שיצא לי לצפות בהמון סרטים קצרים. מהסיבה הזו אני לא
יכול לכתוב על הסרטים שבתחרות הישראלית, אלא רק לשכנע ללכת ולהבטיח שהסרטים ברובם
ברמה טובה. כמה מהם מבריקים ממש. כמעט כולם ריאליסטיים, ועל כולם כמעט שורה עננה כבדה
של בדידות. רשמתי לי במחברת כותרת חלופית לקטגוריה: "מועדון הלבבות השבורים".
גם הסרטים מהתחרות הבינלאומית בהם צפיתי ראויים להיכלל במועדון הזה, רק שלהבדיל
מהסרטים הישראליים, אלה הבינלאומיים הם די חסרי הומור.
מהסרטים הבינלאומיים
בהם צפיתי עד כה, הסרט שהכי הרשים אותי עד כה הוא הסרט ההולנדי "סמיך
ממים" (תסריט: רנדה פטרס. במאי: לאראס ריינסטאר). גם מבחינת הביטוי התסריטאי האינטליגנטי
של המורכבות הנפשית, גם מבחינת בימוי - יד בוטחת של במאי, שמורגשת היטב לא רק
בעיצוב התמונה ובעבודת השחקנים, אלא גם בעריכה מעולה ובצילום חכם ומוקפד. הסרט הוא
אודות קים, מתאגרפת בשנות העשרים המוקדמות לחייה, תחרותית ומלאה בזעם, אשר חייה סובבים
סביב אימונים אינטנסיביים מפרכים. כבר למן הפתיחה הסרט מרמז על פגיעה מינית שעברה,
וכשקים פוגשת בבחור שמוצא חן בעיניה, היא מתערערת רגשית. היא מתקשה באינטימיות,
אפילו שרוצה. מנסה שלא להביא את זירת האגרוף אל חייה האישיים, בטח שלא אל חדר
השינה שלה, אבל ההתנהגות הלא מודעת שלה כמו חזקה ממנה.
סרט מרשים נוסף הוא "בתי"
הפולני (תסריטאית ובמאית: מארה תמקוביץ'). הסרט הוא על התמודדות של אב עם אונס
שעברה בתו המתבגרת, אונס שממנו נכנסה להריון. קשר שתיקה אופף את הפרשה, גם מצד בית
הספר, והוא מגלה שלאיש אין עניין למצות את הדין עם האנס. גם לא רשויות החוק, שלא באמת
משתפות פעולה. כואב ושבור, הוא יוצא לרחובות לחפש צדק. סרט לא קל לצפייה. הסצנה
שבה הבת ניסתה להתאבד ביום הולדתה ה-16 מצמררת.
מבין הסרטים בתחרות
הבינלאומית משתתפים כמה סרטים ישראלים. אחד מהם הוא "דיינו", שכתבה וביימה
נעמי מרוז. סרט יפה ומרגש, עצוב ומשעשע, חכם ומקורי. במרכזו של הסרט, שמתרחש בערב
ליל הסדר, גיבורה קשה לעיכול: גבי, בחורה באמצע שנות העשרים לחייה, שהיא קצת
מבולבלת וקצת מעצבנת, אך ככל שהסרט מתקדם גוברת ההזדהות עמה (ואף רצון לחבק). היא
מרגישה שהיא לבד בעולם. לא מובנת, לא נאהבת. היא לא טיפוס קל – לא חושפת את
העדינות שבה. אוגרת בפנים הרבה. לא בכדי החבר שלה לא מצליח להכיל אותה. לא בכדי הם
נפרדים. והבדידות של החגים, נדמה שחודרת לעצמותיה. אימא שלה דואגת לה, כמו רק בשביל
להסיר מעצמה את ההרגשה. לא להיות מודאגת, זה הכי חשוב. לדעת שהכל בסדר. אבל זה לא
אהבה. וגבי? לא ברור מה יהיה איתה כשתגדל
לפני סיום, כמה מילים
על חוסר סולידריות
מה שעלול להעיב על אירועי
הפסטיבל הוא איום מצד ועד עובדי סינמטק תל אביב (בו הפסטיבל מתקיים) להשבית את
העבודה במהלכו, כחלק ממאבק שזה מנהל מול ההנהלה, על תנאי העסקה בעיקר. המאבק של
עובדי הסינמטק בהנהלה, מוצדק ככל שיהיה (והוא מוצדק), לא יכול לבוא על חשבון
פסטיבל סרטי הסטודנטים. אם וועד עובדי הסינמטק סבור שהוא יזכה לתמיכה מציבור
היוצרים בעודו רומס בכוחניות את החלשים – סטודנטים לקולנוע, הרי שהוא מנותק
מהמציאות. יתרה מכך: אם וועד העובדים מתנהל בכוחניות כלפי החלש, במה הוא שונה
מהמעסיקים שלו?
תמונות: העליונה מתוך "סמיך ממים", התחתונה מתוך "דיינו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה