‏הצגת רשומות עם תוויות הערכה עצמית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הערכה עצמית. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 3 במרץ 2021

עיצוב זהות של דמות


לפני שאנחנו רצים לכתוב את הסרט או את הסדרה שלנו, כדאי שנשאל את עצמנו שאלות לגבי הזהות של הדמויות שלנו – בעיקר זו של הדמות הראשית:

*האם בתחילת התסריט הזהות של הדמות כבר מעוצבת?

*האם הדמות חוותה, חווה, או עתידה לחוות משבר זהות?

*מה עלול לערער את הזהות של הדמות?

*מה עלול לגרום לה למשבר זהות?

אבל עוד לפני כן, כדאי להתעכב על מושג הזהות. אנחנו משתמשים בו ביומיום, וכביכול יודעים היטב את משמעותו, אבל ההגדרה שלו איננה פשוטה – היא לא הייתה פשוטה גם עבור אותם פסיכולוגים וסוציולוגים שחקרו אותה (בראשם הפסיכולוג היהודי-אמריקני אריק אריקסון). אני סבור שהסיבה לכך טמונה בפער שבין האפיון העצמי של אדם לבין בחירותיו והתנהגותו, ומאמר זה עוסק בכך בהרחבה.

ההגדרה הרווחת היא ש'זהות' הינה סך האמונות שלנו כלפי עצמנו, וכי הזהות מהווה את הבסיס לאופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו - התפישה העצמית שלנו: כיצד אנחנו תופשים את מקומנו בחברה, את משמעות חיינו, את כישורי החיים שלנו, ואת הערכים והעקרונות שלנו.

אפשר כמובן לאמץ פרשנות שונה, או לפרש זאת אחרת. אני מעדיף להגדיר זהות כתחושה הכרתית עמוקה, המושפעת מהיחס המוטה שלנו כלפי מרכיבים אובייקטיביים וסובייקטיביים בדמותנו. הכוונה ב'יחס מוטה' היא בכך שהזהות מתעצבת בהתאם למשקל השיקוף החיצוני – דהיינו: הסביבה, בין אם באופן מודע ובין אם לאו.

לפיכך, במידה ונבחר לאמץ פרשנות זו, נוכל לדבוק בהגדרה כי 'זהות' הינה תחושת אופי המשמשת לנו כמצפן אישיותי.  

ייתכן ויהיו שיטענו כי בהגדרה זו מובלעת סברה, לפיה תהליך של עיצוב זהות לעולם לא נשלם. על כך אענה, שאם וכאשר אדרש לכך, אתוודה כי יש בכך לא מעט מן הצדק.

 

עיצוב זהות על-פי המודל

בניסיון לפשט את ההגדרה ולפרוט את היבטיה, בחנתי את סוגיית הזהות באמצעות מודל שניסחתי. המודל, המונה ארבעה מרכיבי זהות, מאפשר בחינה מקפה של הקשרים שבין אותם מרכיבים, והוא משמש ככלי עבורי לאפיון ועיצוב זהותן של דמויות בתסריט.

על-פי המודל שאני מציע, על מנת ליצור דמות שזהותה מעוצבת כהלכה, בראש ובראשונה יש לפרוט את תכונותיה וקורותיה בהתאם למרכיבים שלהלן:  


מרכיבי זהות אובייקטיביים

*רקע ונסיבות

*מקורות ערך חיצוניים (מקצוע, מעמד, מקום מגורים, מצב משפחתי, קהילה, וכו')

 

מרכיבי זהות סובייקטיביים

 *תפיסה עצמית והערכה עצמית

*מקורות ערך פנימיים (שליליים או חיוביים)

 

אף שתהליכי גיבוש ועיצוב זהות הם בחלקם לא מודעים, הניסיון הפרסונלי לבחון את הזהות הוא בהווייתו תהליך מודע. רבים מאתנו מייחסים משקל רב - לעתים אף מכריע - לרקע ולנסיבות חיינו, או למקורות הערך החיצוניים, כעוגנים להגדרת הזהות העצמית. בעוד שהיאחזות זו נדמית לעתים כבלתי נמנעת, היא עשויה להתברר כחרב פיפיות – היות ומקורות ערך חיצוניים עלולים להתגלות כשרירותיים, או במקרה הפחות טוב - כזמניים. לכן, כאשר קיים איזון לא בריא בין המרכיבים הללו, הזהות עלולה להתערער ביתר קלות. וזה מסביר, על קצה המזלג, את הפער שהוזכר בפתח המאמר.  

הנקודה החיובית היא, שגם כאשר משבר זהות נחווה ככורח המציאות, אין זו בבחינת דרך ללא מוצא – שהרי זהות אינה מתעצבת מעצמה. לעתים משבר זהות מהווה עבורנו הזדמנות לבחון על בסיס אילו יסודות עיצבנו את הזהות שלנו, ומדוע הנחנו את אותם יסודות. הסתכלות זו עשויה לקרב אותנו להבנה שאין לנו שליטה על מה שאינו תלוי אך ורק בנו. הבנה זו היא בעיניי קריטית. היא מעמתת אותנו עם אמיתות החיים המודחקות, והלכה למעשה, מכינה אותנו להכיר באחריות שלנו על חיינו, ופועל יוצא מכך, להוביל אותנו לעיצוב מחודש של הזהות.

הגדיר זאת היטב ד"ר נתנאל ברנדן בספרו "הערכה עצמית – המדריך להערכה עצמית ובנייתה" (הוצאת כרתא, 1996): "הכרה באחריות האישית שלנו היא הכרה בכך שאף אחד לא אמור להציל אותנו מעצמנו. הרי אף אחד אחר לא יעשה את העבודה שלנו במקומנו. אף אחד לא יעשה סדר בחיים שלנו, אף אחד לא יבנה את הכבוד העצמי שלנו".

אחריות אישית מתאפשרת כאשר קיים איזון בריא בין מרכיבי הזהות. איזון בריא בין מרכיבי הזהות ייווצר בזכות ההכרה בחשיבותם של מקורות ערך פנימיים חיוביים, כמו אותנטיות, מודעות, יכולת התבוננות פנימית, יושרה, יציבות מוסרית, וקבלה עצמית, שהיא ערך מקיף הכולל היבטים של תפיסת האדם את עצמו, לרבות היכולת שלנו לקבל את ה'לבד' שלנו.

כמו האדם, כך גם הדמות שעל המסך: הבחירות של הדמות אינן אוסף מקרי של התנהגויות. הן תוצר של מערך הציפיות של הדמות מעצמה, המעוגנות בערכים ובעקרונות הספציפיים לה, כשם שהן תוצר של הערכתה העצמית.

אנחנו רואים זאת תכופות בסרטים ובסדרות, היות שכמעט כל סרט או סדרה עוסקים במשבר זהות - בניסיון המטלטל, המתמשך, לצמצם את הסתירה הפנימית, ולחתור לזהות בריאה.   

"שאיפת הנפש לאזן ולחבר את ניגודיה ולהגיע לזהות עצמית אחת, מתקיימת בסרטי תרפיה רבים שבהם הגיבור עובר מסע שייעודו לחבר את ניגודי נפשו המפוצלת (...) המגמה לחבר בין ניגודי הנפש קיימת בכל תהליכי התרפיה וכך אפשר לראותה גם בקולנוע" (רות נצר, "הקולנוע מטפל בנו", הוצאת רסלינג, 2013).

פעמים רבות קונפליקט קיומי (מרכזי) בסרט או בסדרה הנו משבר זהות שמעצב זהות, שכן מעמד ההכרעה בקונפליקט הוא רגע האמת: השלב שבו הדמות מגלה מה היא באמת צריכה: קבלת החלטה מוסרית אשר נובעת מתוך ההכרה הפנימית, האותנטית, לעשות את הבחירה הנכונה.

כך שגם אם הדמות חושבת שהיא יודעת מי היא (כשם שהיא חושבת שהיא יודעת מי היא לא), הבחירות שלה ישקפו עבור הצופה מי היא באמת.

  

תרגיל 1 – ניסוח מאפיין (לענות בשם הדמות)

*מי אני?

*מה המטרות שלי? לאן אני חותר/ת?

*מה אני אוהב/ת בעצמי ועם מה קשה לי?

*מה מקומי בחברה? איך אני מסתדר/ת עם אחרים?

*מה מקומי במשפחה?

*מהם העקרונות שלי?

*מהם תחומי העניין שלי?

*על מה אני גאה בעצמי?

 

תרגיל 2 – משבר זהות

לפניכם שלושה סרטים בהם הדמות הראשית מתמודדת עם משבר זהות. נסו לנחש מהו משבר הזהות בכל סרט:

 

גאולה (התמונה בראש הפוסט היא מתוך הטריילר של הסרט)

https://www.youtube.com/watch?v=BWd0IpDNQ0I

 

הפרעה בקצב הלב

https://www.youtube.com/watch?v=6zdvKq_B8jU

 

סיפורים שאנחנו מספרים

https://www.youtube.com/watch?v=1RzsWbMn_7g&feature=emb_title

 



יום שבת, 30 בינואר 2021

שינוי

 


שאלה: האם זה לא מוזר שבחיים האמיתיים לוקח לבנאדם שנים (במקרה הטוב) לעשות שינוי משמעותי, ואילו בסרטים ובסדרות השינוי מתרחש בן רגע, כבמטה קסם?

כל פסיכולוג טוב יגיד לכם ששינוי הוא תהליך אישי, פרטני, הדורש זמן ואורך רוח. שטרנספורמציה זקוקה למרחב הזה. למה זה לא ככה בחיי הדמויות? איך זה שאנחנו מוציאים עשרות (חלקנו מאות) אלפי שקלים על טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטרים בשביל למנוע התדרדרות ולחתור לשיפור המצב הנוכחי, ואילו הדמות - האסימון נופל לה ברגע הנכון, ומשנה את גורלה? אפילו בסרט שמלווה תהליך פסיכולוגי, כמו "סיפורו של וויל האנטינג" (התמונה של הפוסט היא משם), נוצר הרושם שהשינוי הוא ספונטני: ממצב שבו וויל נשלט על-ידי הפחדים שלו, שמכתיבים לו להישאר באזור הנוחות (אני אוהב אותה, אבל ללוס-אנג'לס? מה אם ניפרד? מה אם אני לא אמצא את עצמי שם? מה אם אכשל? מה אם אני אתמוטט? עדיף שאשאר פה עם החברים שלי, החברים מעל הכל), למצב שבו הוא מחליט להתמודד עם הפחדים העמוקים שלו, לקחת סיכון ולהבין שזה עכשיו או לעולם לא – שזה להיות או לחדול – ולהכריע בקונפליקט.

אז הנה התשובה לשאלה: כתסריטאים, אנחנו לא רק האלוהים של הדמויות שלנו, אנחנו גם הפסיכולוגים שלהן (ואנחנו לא גובים מהן שקל). אנחנו עוזרים להן לבחור נכון (או לא נכון, אם אנחנו בעניין של טרגדיות). איך נדע מה נכון? כשננסח את התמה (האמירה) של הסרט או הסדרה. מה שהדמות תגלה במעמד הכרעת הקונפליקט המרכזי הוא מה שאנחנו מאמינים שהדמות צריכה לגלות.

היא צריכה לגלות מה היא באמת צריכה.

הפסיכולוגיה של ההערכה העצמית גורסת שמי שלא מעריך את עצמו, מי שההערכה העצמית שלו נמוכה, הבחירות שלו יהיו תמיד גרועות והוא אף פעם לא יהיה מאושר. יתרה מכך, קיים קשר הדוק בין התנהגות שלילית לבין הערכה עצמית נמוכה, כשם שקיים קשר הדוק בין התנהגות חיובית לבין הערכה עצמית גבוהה. לא בכדי בעלי הערכה עצמית נמוכה פועלים בניגוד לטובתם – שהרי ההערכה העצמית שלנו משפיעה על הבחירות שלנו, כשם שהבחירות שלנו משפיעות על ההערכה העצמית שלנו.  

אם נהיה פסיכולוגים טובים עבור הדמויות שלנו, ונסייע להן להעלות את ההערכה העצמית שלהן בכך שנגרום להן להתגבר על החולשות שלהן, בין היתר על-ידי נטילת סיכון (כי שינוי מצריך פעולה), הטיפול יצליח – וכך גם הסוף של הסרט או הסדרה (או העונה הראשונה שלה) יהיה טוב.

*

זה המקום להזכיר שההרשמה לסדנת אפריל של "הסדנה לפיתוח דמויות" נפתחה. עדיף להקדים להירשם (הסדנה מוגבלת לשמונה משתתפים)



יום ראשון, 29 בדצמבר 2019

מכתב לעצמי





לרגל היומולדת שלי שחל היום, וגם כי זה תרגול פסיכולוגי טוב, חשבתי לכתוב מכתב לעצמי בן ה-16. איזה חצי יום התלבטתי מה לכתוב, ובסוף שלחתי לעצמי אימוג'י של סמיילי ופיה, והלכתי לעשות לייקים לברכות בפייסבוק.

כי באמת, מה הטעם בלכתוב לעצמי מכתב שיפרט את כל הטעויות שעשיתי? גם ככה לא קל. הרבה יותר פרקטי זה לשלוח מכתב לעצמי בן ה-70. ככה אפשר לעמוד על טעויות שעוד אפשר למנוע. אבל למה 70, למה להיות יומרני? נלך על 50. לא. 46. שנתיים. שנתיים זה סביר.

"תשמע", כתבתי. "הכי חשוב זה שתיהנה ממי שאתה. אל תילחם עם מי שאתה, אל תסתתר מפני עצמך. אבל גם אל תסתתר מפני קונפליקטים. אחרת הם רק יתרבו".  
"דבר שני - גם מאוד חשוב, וסליחה עם אני נשמע לעצמך קצת ניו אייג' - תזכור שמידת ההערכה העצמית שלך משפיעה על הבחירות שלך, ושהבחירות שלך משפיעות על מידת ההערכה העצמית שלך. תבחר נכון, תרגיש שאתה מוציא מעצמך את הטוב".

טוב, מספיק. זה מספיק. לאט-לאט. אי אפשר להפיל ככה על בנאדם כל כך הרבה.

"שלוש. תזכור מה הכי חשוב לשאול כל בוקר: מה אני רוצה? מה אני צריך? האם מה שאני רוצה הוא מה שאני צריך? האם מה שאני רוצה הוא מכשול? ותזכור שמה שאתה באמת צריך הוא אף פעם לא המכשול (צורך הוא לעולם אותנטי ועמוק יותר מהרצון. תזכור גם את זה)".
האמת היא שבדרך כלל יש פער מאוד גדול בין מה שאנחנו רוצים לבין מה שאנחנו צריכים. למעשה, ברוב המקרים אלו שני דברים שונים לחלוטין. ליתר דיוק, ארבעה: רצון מודע, רצון לא מודע, צורך לא מודע, צורך מודע. ככה בונים דמות ספרותית או קולנועית, אבל הבטחתי לעצמי שלא אשווק בפוסט הזה את הסדנא שלי לפיתוח דמויות שמתחילה בחודש הבא.

"ארבע. שזה כמו שלוש, רק יותר בפאסון: בשביל לצמצם את הפער בין הלא מודע למודע צריך ללמוד מתי להתרחק מהלא מודע. ולא, זו לא סתירה, כבר חפרנו על זה מספיק ב-2019".

"חמש: אל תחכה עד שתקרא את המכתב הזה. תתחיל עכשיו, בדיוק לפני שנתיים".
אז אני מתחיל. כלומר מתחיל להמשיך. להמשיך לנסות לפתח את המודעות שלי, ללכת עד הסוף עם רעיונות ומחשבות שאני מאמין בהם, להיזהר שלא לשקוע במדמנת התודעה, להמשיך לצלול עוד ועוד פנימה. לקוות לטוב.

ועכשיו תסלחו לי, יש לי עוגת יומולדת שצריך לטפל בה.