יום ראשון, 15 בדצמבר 2019

מה עושים אחרי ההגשה לקרן הקולנוע?




האדרנלין מסחרר את הגוף, יש חוסר שקט פנימי, יש התלהבות. יש אלטר אגו שצריך להדוף אותו בנוקשות - כל פעם שהוא אומר "יצא תסריט בן זונה", והוא אומר את זה מלא, אני נוזף בו ומציין את הסטטיסטיקה האכזרית של העוברים לשלב השני (של הפרזנטציות). 
אז מה עושים אחרי ההגשה? ללכת לים אי אפשר, כי חורף והמים קפואים רצח ובחוץ קור פלצות. לכתוב אי אפשר כי האצבעות נפוחות מכמה שבועות של שכתובים בלתי פוסקים. וללכת לשתות בירה גם אי אפשר, כי לשתות בירה זה כמו לשתות פיתה, ופיתה, כידוע, זה משמין.
אז החלטתי להעלות על הכתב קצת תחושות ומחשבות של אחרי ההגשה, שבאה אחרי שלוש שנים של עבודה (לא רציפה אמנם, אבל הדמויות חיו בראשי כל העת הזו), במהלכן היו כמה הגשות שלא נשאו פרי, אבל הערות שקיבלתי מהלקטורים סייעו לי לשפר את הסיפור. בכלל, הערות זה טוב. אני יודע שעבור רבים קבלת ביקורת היא לא עניין פשוט, אבל אין ברירה, באמת שאין. בסופו של דבר, ביקורת תגיע מהרגולציה האמנותית (היועצים האמנותיים של קרנות הקולנוע). אבל גם אם התסריט יצלח את הרגולציה למרות שהוא לא טוב מספיק, והוא יצולם ויעלה על המסך, גזר הדין עלול להיות קולקטיבי. וזה הכי כואב.
לכן (וגם כי אני קצת חזיר פידבקים), אני אוהב להיעזר באחרים. בחברים, שחלקם מהתעשייה וחלקם פשוט בעלי יכולת ניתוח מופלאה. לשמחתי ולמזלי, הביקורות שלהם לעולם לא באות לנשוא חן. הן תמיד כנות, תמיד בונות, וגם כשהן כואבות הן מסייעות לי להשתפר. כל ביקורת כזו היא מתנה, וממתנות אסור לפחד.

מתי יודעים אם זה טוב? התשובה: בסוף. ידיעה בלתי מעורערת. יחד עם זאת, השאלה שאני שואל את עצמי תמיד היא באיזו מידה התת מודע של הקורא או הצופה משפיע על היכולת להזדהות עם הדמויות שעל הנייר או על המסך. כי אם נרצה או לא נרצה, נוצרת השתקפות של החיים האישיים שלנו במהלך חוויית הצפייה (או הקריאה). האופן שבו אנחנו מעבדים את הסיפור ברובד הרגשי, הוא לעולם שיפוטי. גם כלפי עצמנו.

אני מרגיש שהרצון שלי לגונן על הדמויות מפני השיפוטיות של הקהל העתידי, דחף אותי לוודא שהדמויות יסבירו את עצמן טוב יותר, גם עבור עצמן. הכי קשה היה עם הדמויות הנשיות, כי החברה שלנו לא סלחנית כלפי נשים שחורגות מהתכתיב. הרבה פעמים הייצוגיות המעושה, הסירוס העצמי כלפי חוץ, מקורו בדרישה חברתית לא כתובה לפעול על פי נורמה שהיא כוזבת. אנחנו הרבה פעמים פועלים על פי הנורמה הכוזבת, כי אנחנו עבדים של ציפיות חברתיות. כאילו שלמישהו באמת אכפת מאתנו. זה בכלל לא משנה אם אלו לא ציפיות אמיתיות. זה הפחד מפני בוז. ומפני ההוקעה החברתית והחדירה לפרטיות.
אני חושב שיותר משיש בי את הרצון לגונן על הדמויות, הייתי רוצה שיתאהבו בהן. לא מספיק לי שהקהל יזדהה איתן. בפנטזיה, הייתי רוצה לפתוח את הסרט עם כתובית נגטיב ששואלת את הצופות והצופים שתי שאלות: מה אתם מרגישים כשאתם מתאהבים? ומה אתם מרגישים כשאתם לא מצליחים להגיע ללב של מישהו או של מישהי? הנה דוגמה למישהי שעשתה את זה מושלם ולמרות זאת לא הצליח לה:


התמונה מתוך הסרט התיעודי "אל תיגע בי". איך זה קשור לפוסט? לא קשור, אבל משהו בתמונה נראה לי מתאים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה