יום שלישי, 27 באוקטובר 2026

הבחירות היום הן לא ימין או שמאל – אלא בין פנטזיה משיחית לבין מציאות

 



מנהיגי הימין הקיצוני משלים את הציבור כשהם אומרים שלא תקום מדינה פלשתינית – בעוד שבפועל ישות כזו כבר קיימת.

אבל גם מנהיגי שאר המפלגות לא אומרים את מה שהוא ברור כשמש – בכלל, בשיח הישראלי נוהגים לדבר על הקמת מדינה פלסטינית כאילו מדובר באירוע עתידי שייתכן שיתרחש וייתכן שלא, בעוד שבפועל הישות הזו כבר קיימת בחלקה הגדול.

זה שיח שנצטרך לנהל גם אחרי הבחירות, כי רוב הציבור מצוי בעיוורון מול המציאות. גם אחרי הבחירות נשמע ממנהיגי הימין הקיצוני אמירות כמו "לא תקום מדינה פלסטינית", שמשמשת כבר שנים כסיסמה פוליטית שנועדה למכור אשליה נוחה. כאילו שאפשר להעלים 5 מיליון פלסטינים. כאילו שאפשר לבטל את הזיקה הלאומית, הזהות, המוסדות, המנגנונים וההכרה הבינלאומית העמוקה שכבר קיימים בשטח.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מדינה פלסטינית?

נכון שהישות הפלסטינית מנותקת מהמאפיין המרכזי של מדינה מודרנית, שהוא עצמאות וריבונות מלאה. אבל הישות הזו קיימת בשטח, כי יש לה את כל המנגנונים הפוליטיים, הדיפלומטיים והחברתיים.

מנהיגי הימין הקיצוני (בן גביר, סמוטריץ') וכמובן נתניהו, מוכרים לציבור תפיסה שלפיה אפשר להמשיך לנהל את המצב לנצח - ללא מחיר וללא תוצאות.

הם מתעלמים מכך שרוב מדינות העולם לא יאפשרו זאת. ושכל ניסיון לממש אשליות כאלו יוביל למצור בינלאומי, סנקציות משתקות, ניתוק הברית האסטרטגית והחימוש מארה"ב, ואפילו ביטול הסכמי שלום קיימים (כמו עם מצרים וירדן).

האמונה בטרנספר או בהגירה מרצון של מיליוני בני אדם היא פנטזיה משיחית. זו לא אסטרטגיה ביטחונית או מדינית - זו התחמקות מוחלטת מהמציאות.

השורה התחתונה בקלפי

לפני ששמים את הפתק בקלפי, כדאי שנשאל את עצמנו: האם אנחנו בוחרים בהנהגה שרואה את המציאות ושומרת על הקיום השברירי שלנו -  או בהנהגה שלוקחת אותנו להימור משיחי מסוכן?


יום שישי, 9 באוקטובר 2026

יום רביעי, 7 באוקטובר 2026

ישראל 2026: מי שמתאבל על יקיריו הוא אויב

 


כשזיכרון הופך לאיום פוליטי, השלטון מפתח מנגנון הגנה.

ההבנה בלשכת נתניהו שיותר מדי ישראלים עדיין זוכרים וכואבים את הטבח, את ההפקרה ואת מחיר הדמים של ה-7 באוקטובר - היא כנראה זו שהולידה את הקמפיין הנוכחי: קמפיין הדה-הומניזציה של הנרצחים ובני משפחותיהם. כי כשאי אפשר למחוק את הזיכרון, הדרך היחידה להילחם בו היא לשחוק את הלגיטימציה של ההנצחה.

מכאן נולד שטף השנאה כלפי אזרחים שאיבדו את היקר להם מכל, שחוו את הנורא מכל, שעולמם נחרב.

זה לא קורה במקרה, זו טקטיקה מחושבת: להפוך את אבל המשפחות לפוליטי, את הזעקה קורעת הלב שלהן לעלילת דם מרושעת נגד ראש הממשלה נתניהו, ואת היקירים שלהן שנרצחו – למכשול בדרך לבחירות.

כשערוץ התעמולה השלטוני משתלח בשורדי שבי החמאס ובמשפחות האבלות, כשקובעים שהם צריכים להתנצל בפני ראש הממשלה, וכשעושים הפנינג על האדמה הספוגה בכאב של אתר הנובה, המסר שמועבר הוא אחד: הזיכרון שלכם מפריע לנו, ולכן אנחנו ננטרל אותו.

כשמשטר משדר את המסר שמי שמתאבל על יקיריו הוא אויב, והזיכרון של הנרצחים הוא סכנה –  הוא מוכיח שאין לו יותר גבולות מוסריים. שהוא איבד צלם אנוש. כל מי שמשתף פעולה עם הקמפיין הדוחה הזה, הוא שותף מלא לפשע.