כשזיכרון הופך לאיום פוליטי, השלטון מפתח
מנגנון הגנה.
ההבנה בלשכת נתניהו שיותר מדי ישראלים
עדיין זוכרים וכואבים את הטבח, את ההפקרה ואת מחיר הדמים של ה-7 באוקטובר - היא
כנראה זו שהולידה את הקמפיין הנוכחי: קמפיין הדה-הומניזציה של הנרצחים ובני
משפחותיהם. כי כשאי אפשר למחוק את הזיכרון, הדרך היחידה להילחם בו היא לשחוק את
הלגיטימציה של ההנצחה.
מכאן נולד שטף השנאה כלפי אזרחים שאיבדו
את היקר להם מכל, שחוו את הנורא מכל, שעולם נחרב.
זה לא קורה במקרה, זו טקטיקה מחושבת:
להפוך את אבל המשפחות לפוליטי, את הזעקה קורעת הלב שלהן לעלילת דם מרושעת נגד ראש
הממשלה נתניהו, ואת היקירים שלהן שנרצחו – למכשול בדרך לבחירות.
כשערוץ התעמולה השלטוני משתלח בשורדי שבי
החמאס ובמשפחות האבלות, כשקובעים שהם צריכים להתנצל בפני ראש הממשלה, וכשעושים
הפנינג על האדמה הספוגה בכאב של אתר הנובה, המסר שמועבר הוא אחד: הזיכרון שלכם
מפריע לנו, ולכן אנחנו ננטרל אותו.
כשמשטר משדר את המסר שמי שמתאבל על יקיריו
הוא אויב, והזיכרון של הנרצחים הוא סכנה – הוא מוכיח שאין לו יותר גבולות מוסריים. שהוא
איבד צלם אנוש. כל מי שמשתף פעולה עם הקמפיין הדוחה הזה, הוא שותף מלא לפשע.
