כשבימאי גדול מביים תסריט נוסחה (ביקורת על הסרט "סיקאריו", והסבר על מעמדו הרעוע של התסריטאי)

לא מכבר פרסם עיתון "הארץ" קול קורא לתחרות "התסריט הקצר של הארץ"- כמקבילה לתחרות "הסיפור הקצר של הארץ" הוותיקה והמוערכת. לתחרות התסריט שותפים בית ספר לקולנוע סם שפיגל וקרן גשר לקולנוע, ודרישות הסף להשתתפות, כפי שמופיעות בתקנון ההרשמה, מחייבות את התסריטאי למצוא בימאי מנוסה לצדו – בעוד שבתחרות הסיפור הקצר של אותו עיתון, נבחנת האיכות הטקסטואלית באנונימיות מלאה. הווה אומר: תסריט מבריק לכשעצמו לא מספיק בכדי להשתתף בתחרות הקרויה "התסריט הטוב ביותר". אבל תסריט בינוני ומטה, שלצדו מופיע שם של בימאי? ראוי ועוד איך. עכשיו, שאלו את עצמכם, מדוע מדינת ישראל משופעת בסופרים גדולים, אך בכל הקשור בתסריטאים- כמעט ואינם כאלה הנחשבים לעילוי בתחום? התשובה נמצאת בדיוק כאן, בתקנון של התחרות הזו. אבל עזבו את ישראל, תראו מה קורה בענף הקולנוע כולו:

הבשורה הטובה היא שיש בעולם מחסור גדול בתסריטים טובים. הבשורה הרעה היא שתעשיית הקולנוע העולמית לא מכירה בחשיבותו של תסריט טוב כמפתח להצלחה של סרט. ארחיב על כך בהזדמנות, ובינתיים- שאלו את עצמכם מדוע בתיאטרון ההצגה היא של המחזאי, ואילו בקולנוע, הסרט הוא של הבמאי.

אל תדאגי, בייבי, הכל יהיה בסדר

רואי חשבון ומנהלים באולפנים בהוליווד לא מוכנים להשקיע במה שעלול להסתבר כהימור. לכן הם משלמים עשרות מיליוני דולר לכוכבים, ומייעדים סכום ניכר מהתקציב עבור אפקטים ושיווק. התסריט, מבחינתם, שולי. בשביל זה, הם יודעים, יש שבלונה. נוסחה שעובדת. עובדה, הם חושבים, כל הלהיטים הגדולים של השנים האחרונות נכתבו על פי נוסחאות שהוכחו כאפקטיביות.

כתיבה על פי נוסחה לכתיבת תסריטים מבטיחה סיפור צפוי, ממוחזר, מלאכותי ושטחי, שאין בו ניסיון לחדש. המחשבה לפיה רצוי לתת לצופה טעם שהוא כבר מכיר, היא נטולת כל יושרה אמנותית, וככזו, היא שוללת מהצופה את ההזדמנות להתמודד עם סיטואציות מורכבות, להפעיל את הדמיון, ובעיקר מקבעת דפוסים כוזבים. ז'אק לאקאן, מהבולטים בפילוסופים של האמנות במאה ה-20, הגדיר מצב זה, בהקשר דומה, כ"שלב המראה" – הזדהות התינוק עם מה שהוא מזהה בבבואתו. ההנאה שתינוק חש היא הנאה ראשונית, לא מודעת, רגרסיבית. פרופ' יגאל בורשטיין כותב בספרו "מבטי קרבה" כותב כי "הסרט מעצב את העולם לפי צרכיו של הצופה (הסובייקט), ובנוסף מעצב את הצופה לפי צרכיו של אותו עולם". על כן אין להתפלא שברבים מהסרטים המסחריים, הגיבור הוא גבר לבן, יפה תואר, מנומס, שמנצח את הרעים. בת זוגתו הכנועה וחסרת האישיות מעריצה אותו, והיא מצפה ממנו לתשובות הרגעה חיוביות על שאלות כמו "מה יהיה"/ "מה נעשה?", ובכך מנציחה את התשובה הגברית הידועה מראש, המעורפלת: "אל תדאגי, בייבי, הכל יהיה בסדר".

סיקאריו- אוסקריו 

בשבוע שעבר צפיתי בסרט "סיקאריו"- דרמת אקשן מהסוג שחברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע אוהבים להעמיד לזכייה באוסקר. מדוע? כי היא גורמת להם להרגיש טוב עם עצמם מבחינה פוליטית: יש בסרט ערך מוסף (הדרמה נכחדה כז'אנר, אך בשילוב עם אקשן, נשמרת לכאורה האיכות של פעם), יש דמות ראשית שהיא אישה (אמילי בלאנט), ולא סתם אישה, אלא שוטרת מיוחדת שיורה טוב באקדח. ולא רק יורה טוב באקדח – היא גם ישרה ומוסרית, והתסריטאי דואג להסביר לנו זאת כבר בפתיחה (בסוף אירוע קטלני, שוטר שואל אותה "מה לדווח?" והיא עונה "את האמת", למרות שלא הייתה כל סיבה לשקר). ויש שוטר שחור, שלמרות שהוא מחזיק בתעודת עורך דין, הוא קורבן השיטה (הלבנה והמאצ'ואיסטית, המיוצגת בסרט על ידי ג'וש ברולין, שוטר-על שמזלזל בנשים ובשחורים). יש גם נושא עלילתי אקטואלי- מאבק בקרטלי הסמים במקסיקו, ולשם כך צורף בניסיו דל טורו, שדמותו היא סטריאוטיפ של איש חוק מקסיקני (חמום מוח, חסר עכבות, לא ברור איזה צד הוא משרת, אך ברור שמדובר באותו זן), שהוא הגיבור האמיתי של הסרט: תובע כללי לשעבר של מחוז במקסיקו, שנעזר בכוחות אמריקניים כדי לנקום בראש קרטל סמים, שרצח באכזריות את אשתו ואת בתו. הדמות שלו היא הדמות היחידה אשר מניעה את העלילה הנדושה והממוחזרת הזו- כל שאר הדמויות הן, כאמור, לצרכיי אוסקר בלבד (התסריטאי יודע נפש בהמותיו), והסרט יכול היה להתפתח גם בלעדיהן, ואולי עדיף אם כך היה. אפילו קשר אנושי אישי לא נרקם בין הדמויות הללו. מעל לכל דבר אחר, הסרט הוא דוגמה למה שקורה כשבימאי גדול (דניס וילנב) מביים תסריט נוסחה חסר נשמה. לא יעזרו סצנות האקשן המרהיבות, הצילום המרהיב, והמשחק הנפלא של בלאנט, דל טורו וברולין (שהפכו דמויות קרטון שטוחות לדמויות קרטון שטוחות אך אמינות): כשהסיפור לא טוב, או כשיש סיפור שאין כל סיבה לספר אותו, שום קסם לא יציל את הסרט. 

איך כותבים אהבה?

מדוע אנחנו מתקשים להגדיר מהי אהבה במובנה הרומנטי? שהרי כולנו חווינו אהבה רומנטית לפחות פעם אחת בחיינו. רוב הסיפורים הם סיפורי אהבה, ובכלל- אנחנו מרבים להשתמש במילה הזו – אהבה- כמעט מדי יום. הסיבה לכך היא שמשמעות ההגדרה משתנה מאדם לאדם. אצל אדם אחד, לצורך העניין, אהבה היא משיכה מינית, הערצה וחיבה (המינון כמובן משתנה בשלבים שונים של היחסים, כמו גם העוצמות של תחושות ושל רגשות, המשתנות ללא הרף), בעוד אצל אדם אחר, אהבה היא חברות, אופוריה רומנטית, שותפות גורל. אדם שלישי עשוי לתאר אהבה כתחושת סיפוק מעצם התממשות של רעיון (ואז הסובייקט הוא אובייקט), אדם רביעי יכול לחוש תחושה רבת עוצמה של שייכות ואפקטיביות, אדם חמישי עשוי לחוות רגשות אמביוולנטיים ולתאר אותם כאהבה ללא תנאי.

אותו דבר לגבי ההתאהבות- כפי שהתאהבות היא החלטה מודעת עבור אדם אחד, עבור אדם אחר זוהי בחירה לא מודעת (אהבה ממבט ראשון, למשל). עבור אדם שלישי התאהבות הנה ריגוש, והוא מסוגל להתאהב במקביל בנשים רבות. כך שמשמעות הביטוי 'אהבה רומנטית'- במידה ויש סיפור אהבה בתסריט (ובדרך כלל יש), מוכרחה להיות שונה מדמות לדמות. כפי שקיים שוני בין דמויות בסגנון הדיבור שלהן, בהתנהגותן, וביחסן למיניות, לאוכל, לכסף, לסביבה, וכן בחוויות שצברו במהלך חייהן ובזיכרונות של אותן חוויות – שהשפעותיהם על עיצוב האישיות ועל עיצוב ההתנהגות של כל אחד ואחת, הנן מובהקות.

לכן, כשאנחנו ניגשים לאפיין את הדמויות בתסריט, חשוב שנכיר לעומק את המערכת הרגשית של כל דמות ודמות. כדי לעשות זאת, בראש ובראשונה עלינו לחקור ולפתח את מערכת הזיכרון החווייתית של כל דמות, על מנת לפשפש בה מאוחר יותר- כשננסה להבין מהן הכוונות והמטרות של הדמות, מהם המניעים הפנימיים שלה, מה היא רוצה, ולמה היא רוצה את מה שהיא רוצה, ולמה עכשיו.

הזיכרון הוא 'לב הארטישוק' של המערכת הרגשית שלנו. לא ניתן לבחון עוצמת רגש של דמות כלפי אדם, חפץ או מקום, מבלי לדעת מה אותו אדם, חפץ או מקום, מייצגים בזיכרון של הדמות, ומבלי לדעת היכן כל אחד מאלה ממוקם ברשת הסבוכה והאסוציאטיבית של הזיכרון החווייתי האישי. בידיעה כי לא ניתן למחוק זיכרון ספציפי (אי אפשר למחוק אהבה, כפי שאי אפשר למחוק טראומה), המוח עוזר לנו להתמודד עם כאב, והלכה למעשה לשרוד בעולם, באמצעות לימוד המערכת הרגשית את רזי הסחת הדעת והטשטוש – קרי, השכחה זמנית של זרזים רגשיים. ההשכחה הזמנית תתבטא בהשתנות קשרים בין תאי עצב במעגלי הזיכרון (מדעני מוח מכנים זאת כ"חומר אפור משתנה") באמצעות חוויה חושית מתלווה, או באמצעות חוויית ההמשך. בפועל, בני אדם יוצרים את הסחת הדעת בין אם באמצעות עיסוק תרפויטי בחוויה (יצירת סרטים, כתיבת שירים, יומנים וספרים, המחזה ומשחק), בין אם באמצעות הנכחה (כמו למשל, ניצולי שואה שבחרו לחזור לאזור בו חיו לפני המלחמה, או להישאר ולהתגורר בסמוך למחנות, כפי הנראה מתוך צורך לחלץ חוויות חדשות), הכחשה (הזדהות של הקורבן עם התוקף, ופיתוח רגשות כלפיו- ראו "תסמונת שטוקהולם"), או הדחקה מודעת- ריחוק מהחוויה על-ידי הימנעות מעיסוק בה, כתהליך של ניתוק רגשי. לעתים הניסיון להדחיק מוביל להתנהגות רגשית קיצונית המתבטאת ביצירת חוויה מידית מתקנת (מצב שכיח במקרים של פרידה ושל אבל).

שאלות

אז מיהו או מיהי הדמות שלכם? מה היחס שלכם כלפי הדמות הזו? למה חשבתם לכתוב דווקא עליה? עם מה הדמות צריכה להתמודד בחיים? איך היא חושבת שהחיים שלה נראים כרגע? מה היא רוצה שיחשבו עליה? מה היא מסתירה מהעולם? במידה והיא עדיין בחיים- באיזה מקום היא רוצה להיות בעוד חמש שנים מהיום? עם מי היא מרגישה בטוחה בשביל לפרוק את אשר על ליבה? על מה היא מתחרטת? ממה היא פוחדת? אלו הן שאלות חשובות שהכרחי לשאול ולענות עליהן לפני שמתיישבים לכתוב את הסיפור. כל סיפור.

מדוע אנחנו כותבים?

העיסוק האינטנסיבי בכתיבה, על צורותיה האמנותיות, בקרב אלו אשר רואים בה מרכיב מהותי בחייהם, כזה שמאפיין ואף מהווה במידה רבה את זהותם, מביא אותי לא פעם לתהות על קנקנה של אותה כמיהה. ג'ורג' אורוול נתן את הדעת על כך במסה "מדוע אני כותב" (1946), אך המניעים אותם הוא מנה (ראו מסגרת) הנם מניעים חיצוניים ברובם, וההיתלות בהם מותירה את השאלה ללא מענה הולם - כיוון שמוכרח להימצא דחף רגשי שהנו מעבר לסיפוק אישי מתגמל עבור האגו.  

אני סבור שהכתיבה היא ניסיון של הכותב לעשות סדר בעולמו. להבין את עצמו, להבין למה בני אדם מתנהגים כפי שהם מתנהגים, ובאופן כללי לנסות ולהבין יותר טוב את העולם הזה, כדי להתמודד טוב יותר עם החיים. בעיניי, מעל לכל הסיבות שמושכות אותנו אל מלאכת הכתיבה, הסיבה הטהורה ביותר היא הצורך בתחושת הזדהות. אני בכוונה לא משתמש במילים 'צורך באהבה' או 'צורך בהכרה', כי הציפייה לזכות באהבה או בהכרה בזכות היצירה, היא ציפייה תלוית סביבה, אשר עלולה להשפיע לרעה על תהליך הכתיבה, בכך שהיא מעוררת את הרצון להרשים. פעמים רבות, הרצון או הצורך להרשים מוביל לאובדן היושר האמנותי. להבדיל, הצורך בהזדהות נובע מהרצון העמוק של הכותב שיקבלו אותו כמות שהוא - חרף, נניח, תנודות במצבו הרגשי ובערך העצמי שלו, כל מה שהוא תופש כפגמים באישיותו, ובנוסף לכך, תפישת עולמו הייחודית ועולם הדימויים הפנימי שלו. כלומר, במקום לנסות להרשים, הוא חושף את חולשותיו באופן הכי טבעי ואותנטי, ביודעו כי החשיפה עשויה להתפרש אחרת מהאופן שבו התכוון, ואף להוביל לתגובה שלילית ולחוסר הזדהות. הכותב עושה כן בכל זאת, היות ויותר מכל הוא זקוק לפורקן לשם הודאה וקבלה עצמית. כשהדחף לכתיבה מונע מתוך צורך פנימי כה עמוק, כזה אשר מביא אותנו לבטא את אשר בנפשנו ללא סייג, בראש ובראשונה עבורנו, אנחנו מאפשרים הזדמנות להביע את עצמנו באופן שייגע בנפש האחר.

אנו עושים זאת באמצעות בריאת דמויות אשר בחלק מהן משתקפים מאפיינים שונים באישיותנו, או בהלך המחשבה שלנו. לעתים, הדמיון מאפשר לנו ליצור תיקון לקשיים ולפחדים בהם אנו נתקלים ואשר עמם אנחנו מתמודדים, ללא הצלחה יתרה, במרחב חיינו האישיים. אם זה בזוגיות, ביחסים עם הורים, בני משפחה וחברים, אם מול מעסיקים או קולגות לעבודה. גם אם הכותב מספר את סיפורן של דמויות שנדמה כי מרחק רב מפריד בינו לבינן, הוא ינסה להבין את עצמו דרך אותן הדמויות. הוא יתחקה אחר דרכי החשיבה שלהן, ישאף להביע כלפיהן חמלה, להבין מדוע הן פועלות כפי שהן פועלות. לעתים הדבר אינו פשוט, שכן אלו לרוב השדים שבנו, שכמו קורמים עור וגידים לנגד עינינו.

בכדי לכתוב מתוך כנות מוחלטת, נדרשת תעוזה. אלו מבין הכותבים, בעבר ובהווה, שהשתחררו מהחרדה המשתקת, או מהנטייה הבסיסית, ההישרדותית, ליצור הרחקה, הכירו בכך (בסתר לבם, או בתת-מודעותם), שהם לא לבד במצוקות הללו של החיים. הלוא בכולנו חבויים עולמות פנימיים. וככל שחולפות השנים אנחנו ממלאים את חיינו בסודות, במחשבות כמוסות, בפחדים, בשאיפות לא ממומשות, בצרכים לא מסופקים וביחסים לא פתורים. לכולנו בעיות ביחסים שלנו עם הסביבה, כולנו חווים לחץ חברתי, כולנו באופן כזה או אחר חסרי ביטחון. רבים מאתנו מוצאים עצמם לא פעם נכשלים בעמידה על זכויותיהם הבסיסיות- כמו הזכות להיות המחליטים היחידים באשר לרצונותיהם, ובכך מאפשרים לאחרים לרמוס את הזכות הזו - דבר הגורר רגשות אשם, תסכול, רחמים עצמיים ואף דכאון. אחת הדרכים הטובות להשתחרר מאותה חרדה משתקת, היא להשתמש בהומור. הומור הוא אחד המרכיבים החשובים בחיינו. הוא מאפשר לנו לשרוד בעולם האכזר הזה, והוא במקרים רבים שומר על שפיותנו ועל שפיות חלק מהסובבים אותנו. לעתים הומור שומר אותנו מהסתבכות בצרות. כלומר- במידה אנחנו מסוגלים לשמור על קור רוח.

הומור מאפשר לנו להתבונן בחיים מנקודת מבט ייחודית. כך אפשר לתאר כל דבר החולף על פנינו באופן שישעשע, ובה בעת להעביר דרכו, באמצעותו, מסרים עמוקים, קשים לעיכול, מורכבים, ורציניים. הומור עצמי מאפשר לנו לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, כיוון שהוא מבטא השלמה, ולפעמים אף מאפשר לנו לפסוע בבטחה, בידיעה שאם אנו מרשים לעצמנו לצחוק על עצמנו, אנו נוטלים את העבודה המענגת הזו ממישהו אחר- היות שאנחנו מתייחסים לעצמנו בסלחנות ובמידה פחותה של חשיבות עצמית.

לוח מודעות (עצמית)

פוליצר
"רכילאי גאון ששינה את פני הכתיבה בישראל"
הדס בשן על גיל ריבה, שבלעדיו כל זה לא היה קורה (פנאי פלוס)

ורסטיליות
"נירו לוי הוא המון אנשים. הוא הרבה תכונות של אופי"
נירו לוי מפרגן לנירו לוי, שזה לא מעט ("תרבות", מעריב)

פיתרון
"ככל שתבוא יותר מהר לישראל כך אולי יהיה שלום"
הנשיא פרס מפציר ברונאלדו שיסיים כבר את הסכסוך הזה (ידיעות אחרונות)

אוטוגמיה
"אם היו יוצרים כפילה שלי, הייתי מתחרמנת איתה מיד"
רומי אבולעפיה מפנטזת ("7 לילות", ידיעות אחרונות)

גלובליזציה
"הקהל שבא להופעות שלי הוא האנושות בכבודה ובעצמה"
גלי עטרי רומזת כנראה שלהופיע בקיסריה זה קטן עליה (עכבר העיר)

דואליות
"מצד אחד, עוד לא בן חמישים. מצד שני, כבר מזמן לא בן 40"
בן כספית, הפרשן המדיני של מעריב, מגדיר (הבלוג של בן כספית,NRG )

בידול
"עיתון שתמיד זוכר שאנחנו ישראלים"
עמוס רגב, עורך "ישראל היום", מתעלה מעל המתחרים ("דה מרקר", הארץ)

יש אלוהים
"תודה לאל, יש לה לא מעט פלטינות"
השר פואד בן אליעזר, שנכדתו נדרסה על ידי פיל, מוקיר תודה ליושב במרומים ("סופשבוע", מעריב)

קנה מידה
"הדברים שאני עושה הרבה יותר גדולים מאורך החצאית שלי"
הדוגמנית מורן אטיאס מודדת את הגודל של האורך (ישראל היום)

נבואה
"כאבי ראש עלולים להציק למי שיש לו נטייה לסבול מהם"
האסטרולוגית מרים בנימיני לא לוקחת סיכונים מיותרים ("7 ימים", ידיעות אחרונות)

פלירטוט
"אפילו הפסנתר, הכלי הכי חברותי ומלטף, לא מצליח להציל את צביקה הדר"
יהודה שוחט מדווח על יחסים לא הדדיים בפסטיבל הפסנתר ("7 לילות", ידיעות אחרונות)

לוח מודעות (עצמית)

טרום עידן קרולינה. פופאי

פניני תקשורת. פורסם ב"גלובסטודנט" ב-9 בנובמבר

פרדוקס
"היא בת 59, ולמרות האבל הכבד נראית מצוין"
אמיר שואן מחמיא לשרון פנאן, אלמנתו של מוני ("7 ימים", ידיעות אחרונות)

האנשה
"היא די קופה ואני חושבת שאני לא הכי קופה בעולם"
אילנה ברקוביץ' על הדמיון בינה לבין שרה נתניהו ("7 לילות", ידיעות אחרונות)

אפליה מתקנת
"גם טריפוליטאיות מבטן ומחריימה יודעות לאמץ את הלוק של אמא אווזה"
הסופרת והעיתונאית סמדר שיר מחזירה עטרה ליושנה ("24 שעות", ידיעות אחרונות)

מתלוצץ עם קוראיו
"הז'אנר הפיננסי בפואטיקה של הפסטרמה מספק אינספור אפשרויות יצירתיות"
שגיא כהן ממליץ להשקיע בחומר טוב ("גלריה", הארץ)

חזרה לשורשים
"אני בנאדם של עומק. לדבר על בלונד נראה לי שטחי"
פנינה רוזנבלום בהתבוננות פנימית מורכבת ("העיר")

אלגוריה
"אין אף אחד שיכול לחזק בחורף יותר מקרולינה. היא כמו התרד של פופאי"
קליה מור בביקורת מוזיקה מנומקת ("עכבר העיר")

לוח מודעות (עצמית)

חשיש-קבב. "אחלה רעיון מקורי"

פניני תקשורת. פורסם ב"גלובסטודנט" ב-3 בנובמבר 2009.

קסם אישי
"התחתנתי שלוש פעמים, וכל הפעמים התחילו בהטרדה מינית"
הצייר אורי ליפשיץ מסביר על כימיה כהשקפת עולם ("7 לילות", ידיעות אחרונות)

ביקורת בונה
"אחלה רעיון מקורי, אבל לא עזר"
כתבת הפלילים הדס שטייף מדווחת על צעיר שהחביא חשיש בחבילת קבבים ("זמן השרון")

פוזיציה
"כשאני כותב שיר אני מתאהב בעולם ומזיין אותו"
הזמר מוקי מפרש ("7 ימים", ידיעות אחרונות)

תובנה
"מי שאשם זה לא הפושעים מהעולם התחתון"
איציק זוהר מאשים את השיטה בהשתלטות עבריינים על מועדוני כדורגל
(כנס דימונה לתקשורת)

גושפנקא
"דניאלה אומרת שהוא מוכשר בצורה בלתי רגילה"
צביקה פיק מתגאה בפוטנציאל הגלום בקוונטין טרנטינו, ה"חבר" החדש של בתו
(פנאי פלוס)

דיאגנוזה
"בעולם התקשורת העכשווי הוא בעצם מגלם אנומליה"
הכתבת גילי איזיקוביץ' על תפקיד חייו של רזי ברקאי (גלריה, "הארץ")

על תבונה ורגישות
"על הגובה: רויטל שואפת למעלה"
כיתוב לתמונת הילדה רויטל אושרנקו ז"ל, בצהובון שלא מפספס הזדמנות לייצר רגש זול (ידיעות אחרונות)

אדריאן שלי (1966-2006)

כרזת "האמת שלא תיאמן"

פולינג אין לאב שוקולד מוס פאי. שלי (מימין) עם קארי ראסל

אני תוהה, בעודי כותב שורות אלו, האם גם בשמי העיר ניו יורק, לפני שלוש שנים, השמיים קדרו כך, כמו עכשיו בשמי ישראל. האם גם אז ושם רעמו השמיים והרעישו, והמטירו על הרחובות גשמי זלעפות? או שמא היה זה יום סתיו שליו במנהטן- כלום שיכין מראש את התחושה שמשהו נורא עומד לקרות.
ב-1 בנובמבר 2006, כבימים שקדמו, אדריאן שלי עבדה על שיפוץ חדר העבודה שלה, אותו ביקשה להפוך למשרד הפקות קטן לסרטים עצמאיים. חדר בו תכננה להפוך את שלל דמיונותיה למילים ולתמונות, לסיפורים עזי מבע וצבע- כפי שנהגה לעשות מזה שנים שנימה, כשליהטה בקולות, בצלילים ובצבעים, מהם יצרה פרשנות חזותית רבגונית לעולמה הפנימי המורכב. המצלמה הייתה לה למכחול, הדמויות לבשו את שפתה, ופעמים רבות, תוך כדי צפייה בסרטיה היפים והמרגשים, יכולתי לדמיין אותה אומרת: "עכשיו, אצבע את העולם האפור-קר- גס - מלוכלך הזה בוורוד".
באותו ראשון לנובמבר, העולם לא לבש ורוד. אף לא ורוד מהוה. אדריאן נמצאה תלויה בביתה על חבל מאולתר, כשהיא חסרת רוח חיים. רק בת 40. ימים אחדים אחר כך נתפס הרוצח – פורץ שניסה לשדוד את ביתה.
אדריאן שיחקה בסרטים רבים ובסדרות, אך היא זכורה בעיקר בזכות הופעותיה בתפקידים ראשיים מצוינים בסרטים "אמון" ו"האמת שלא תיאמן" של האל הארטלי, במאי אמריקני עצמאי בעל טביעת אצבע ייחודית. הארטלי היה אאוט-סיידר שהפך כה פופולארי, עד כי איבד את יכולת הביטוי שייחדה את סרטיו בראשית הדרך. אדריאן המשיכה את דרכו, ואף שיכללה אותה: במקביל לקריירת המשחק שלה, היא כתבה וביימה סרטים דלי תקציב, ביניהם "סאדן מנהטן", ו"אגדה אורבאנית", ששיקפו את הדרך בה חוותה את העיר הגדולה - כמרפאת בדידות אשר מרקחותיה שווא.
יותר מכל היא רצתה להיות נאהבת, ובעולם שבו נשים הן חסרות ביטחון וגברים הם זייפני רגשות, נותרה בה כמיהה מפוכחת, שאותה הותירה על המסך. אהבה, על פי אדריאן שלי, היא עניין של הסתכלות. בסרטים שלה, כמו בחיים, מוצגות דמויות רבות שעבורן אהבה היא בסך הכל תחושה מיני תחושות.
את התסריט של "מלצרית", סרטה האחרון, כתבה כשהייתה בהריון. את הקדרות והבדידות העירונית, אדריאן המירה בעיירה אמריקנית טיפוסית. ה"מלצרית" היא ג'נה, אופה מופלאה בעלת לב רחב, המפצה על חיי הנישואין הקשים שלה באפיית עוגות פאי משובחות בדיינר מקומי. ג'נה הוגה מתכונים לפי מצבי רוחה, והיא מביאה את כל הטועם ממאפיה להתרוממות נפש. צילומי מלאכת האפייה המפתים המחישו את התשוקה שלה. את הניחוחות המשכרים העולים ממטבחה (או ממטבח הדיינר), כמעט ואפשר היה להריח. השמות שג'נה העניקה לעוגות, צבעוניים ומשעשעים כאחד. באחת הסצנות, דואן (אותה מגלמת אדריאן) המאוהבת מבקשת מג'נה להכין עבורה

" falling in love chocolate moss pie", ומוסיפה בהתרגשות: "זה הפאי שאני הכי אוהבת".
"הסרט הוא מכתב אהבה לסופי, הבת שלי", אמרה אדריאן בראיון האחרון שלה, על הסט של הסרט השמח והאופטימי ביותר שיצרה. אלא שאדריאן לא זכתה לראות את הגרסה המוגמרת של "מלצרית". הסרט יצא לקולנוע כחצי שנה אחרי מותה.