קוראים את המסך

יותר ויותר רבי מכר של סופרים ישראלים יעובדו בקרוב לסרטי קולנוע.
הכישלון, בהרבה מקרים, ידוע מראש, כיוון שלא כל ספר ראוי לעיבוד קולנועי,
ולא כל תסריטאי מוכשר לאמנות הזו.ועדיין, ישראל הולכת בעקבות הוליווד
ומעלה את מיטב סופריה על המסך. עמוס עוז, דויד גרוסמן ויהושע קנז כבר בפנים


http://digital.globes.co.il/Repository/ml.asp?Ref=R0hOLzIwMDkvMDgvMDQjQXIwNDAwMA==&Mode=Gif&Locale=hebrew-skin


פורסם ב-4 באוגוסט 2009 ב"גלובס"

רק רסק

עשר הערות ותהיות בעקבות המשדר המיוחד אתמול בערב בערוץ הראשון, שעסק ביחסי הון ושלטון, במעמד שידור הסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל וסרט התגובה מטעם משפחת עופר ששודר אחריו, "העובדות דווקא כן חשובות"

1. לגבי סרט התגובה: איך לעזאזל שודר בערוץ ציבורי סרט שלא נשקלו לגביו טעמים אומנותיים, עיתונאיים ואיכותיים? והאם קיים ספק בכך שאם לא היה מדובר במשפחת עופר העשירה והמחוברת לעטיני השלטון, אף נשוא סרט שכזה, כמו "שיטת השקשוקה" לא היה זוכה לשדר סרט כתגובה?

2. לאחר הצפייה בסרטים התקיים דיון באולפן. הדיון נסב סביב מצבה הקשה של העיתונות, בעיקר זו החוקרת, ומנגד- כוחם הבלתי מוגבל כמעט, של בעלי הון בתקשורת.
על מצבה הקשה של העיתונות החוקרת ניתן ללמוד מהרכב הפאנל: אף לא עיתונאי חוקר אחד הוזמן אליו. בערוץ הראשון העדיפו דווקא את נוכחותו של עיתונאי מזן אחר: כזה שמצוי בקשרי חברות עם משפחת עופר ועם פוליטיקאים מושחתים. זהו ארי שביט מ"הארץ", שאחד מחבריו הקרובים ביותר הוא העבריין המורשע והח"כ לשעבר עומרי שרון. בנוסף לשביט, השתתפו בדיון העיתונאים מתי גולן ורינו צרור.

3. המרוויחים האמיתיים מהמשדר אמש היו הערוץ הראשון, עם רייטינג של 14.4 אחוזים, וחברת "יכין", שנתנה חסות למשדר ופרסמה את רוטב השקשוקה החדש שלה.
לפני המשדר, כדי שלא נשכח שבערוץ 1 מדובר, שודרה כתבה על מאכל השקשוקה: מניין בא, כיצד השתרש בתרבות הישראלית, ועוד פרטים מייגעים. לצורך הכתבה הארכאית והמיותרת הזו גייסו את השף חיים כהן ואת ד"ר אבשלום קור.

4. המפסידים: משפחת עופר. במשך שנים הם בחרו שלא להגיב לתקשורת (טעות כבירה, בהנחיית היחצ"ן רני רהב, שעשה קריירה ממתן שוחד לעיתונאים, אבל בניהול משברים אין לו מושג).
כעת, עם אסטרטגיה חדשה ולא פחות גרועה, הם משחקים לידיים של מיקי רוזנטל: תחילה, פעלו למניעת שידורו של הסרט בכל גופי השידור המסחריים, אחר כך הגישו תביעה משפטית נגד רוזנטל בסכום של 3.5 מיליון ₪ בגין הוצאת דיבה, ואתמול- סרט התדמית המטופש וההיסטרי שהפיקו, שלא תרם לתדמיתם מאום. האחים יכלו לעשות לעצמם שירות טוב אם רק היו בוחרים שלא להסתתר, ובאים הם עצמם לאולפן כדי להציג את אי הדיוקים והמניפולציות הרבות בסרטו הדמגוגי והפופוליסטי של מיקי רוזנטל.
סמי עופר הקים את "בית הספר סמי עופר לתקשורת". אולי כדאי שייכנס לאחד השיעורים.

5. אם רוזנטל היה פחות חוצפן, ולא מציג עצמו כעיתונאי חוקר ואמיץ, העשוי ללא חת- כזה שאין כדוגמתו בתקשורת הישראלית הפחדנית- בעוד שהוא עצמו לא חקר מאום, אלא נבר בארכיונים ושלה משם תחקירים חשובים של עיתונאים "פחדנים", הוא יכול היה לעשות שירות טוב לעיתונות הישראלית.

6. אם רוזנטל היה מתעסק פחות בעצמו ובהאדרת דמותו, ובמקום, נצמד לעובדות ולא מנסה להטעות את הצופים וליצור מניפולציות, הסרט גם היה יוצא אמין יותר, ועדיין, האחים עופר היו יוצאים כפי שהם: אנשי עסקים שהתעשרו גם בזכות יכולתם לספק את יצר תאוות הבצע של פוליטיקאים חמדנים ופקידים בכירים לשעבר במשרד האוצר, שהאינטרס הציבורי לא היה נר לרגליהם.

7. אם נושא איכות הסביבה ומניעת זיהומה באמת בנפשו של רוזנטל, לא היה נכון יותר מצדו לא לעשן בכל סצנה שנייה, ולפרסם חינם אין כסף יצרניות סיגריות?


8. "שיטת השקשוקה" מועמד לפרס אופיר (האוסקר הישראלי) על הסרט הדוקומנטארי הטוב ביותר לשנת 2009. יהיה זה 'בון טון' לבחור בו, ויהיה זה רע מאוד אם ייבחר. ההעדפה שלי: "הגלגול", אחד ההישגים הגדולים ביותר של הקולנוע הישראלי מאז ומעולם. ובכלל, הסרט "שיטת השקשוקה" אינו סרט דוקומנטארי. הוא סרט דו-כמו-מנטארי.
הערה כללית: ההבחנה בין סרט דוקומנטארי לסרט עלילתי אינה נכונה. כי הרי גם סרט דוקומנטארי הוא סרט עלילתי - יש בו עלילה ותסריט מכוון. דוקומנטארי הוא למעשה תת-ז'אנר של הסרט העלילתי.

9. הגדיל לעשות מבקר הטלוויזיה של "הארץ", ירון פריד, שהפעם (אחרי ההופעה של שביט אמש) היה זה תורו לבזות את מוסד העיתונות. כך הוא כותב הבוקר על רוזנטל (לא נגעתי): "...זכותו לטעות פה ושם בפרטים, לא לדייק, ועל אחת כמה וכמה לעשות מניפולציות, שלא לומר שקשוקה בעובדות, כפי שעשו לפניו טובי הדוקומנטריסטים הפופוליסטים (לא מילה גסה), כמו הלוחם הגדול בתאגידים, מייקל מור. משפחת עופר משוכנעת ש"עובדות" זה גלגל ההצלה שלה, אבל לא מבינה שלעובדות פנים רבות ולשקשוקה ריח אחד ויחיד, שגם תתרנים גמורים יכולים להריח, וסתימת נחיריים לא תועיל".
שקשוקה, עד כמה שזכור לי (משלשום) לא מדיפה ריח רע. לעומת זאת, קו המחשבה הלא עיתונאי והלא מוסרי של פריד, מריח כמו פגר.

10. על עובדות ועל פרספקטיבה נכונה, בתחקיר של איתי רום: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000449548

על סופרים לא מהמרים!

פחות מחודש לאחר שהסופר אלון חילו זכה בפרס "ספיר" לספרות (מיסודו של מפעל הפיס), על ספרו "אחוזת דג'אני", החליט מפעל הפיס כי חילו לא ראוי לפרס. הפרס, אשר בצדו מענק בסך 150 אלף שקלים, נלקח ממנו אמש. חילו, שהיה עד שלשום על גג העולם, נאלץ לקרוא בכלי התקשורת על החרטה שהביע מפעל הפיס על הבחירה בו.
איש מהנהלת מפעל הפיס לא מצא לנכון להרים טלפון לחילו טרם הפרסום בעיתונים. נראה שחברי ההנהלה היו כה עסוקים בניסוח ההודעה על ההחלטה המשפילה לכלי התקשורת, עד שלא נותר להם זמן לעדכן את חילו מבעוד מועד. אולי חשבו כי אין כל טעם בכך, באקט בסיסי של מתן כבוד אנושי. הרי כבודו של הסופר יירמס עם שחר בכל מקרה.

הלב יוצא אל חילו. בתוך יממה הפך מחתן פרס יוקרתי לסופר שהגיע למעמד המכובד שלא ביושר. כבודו נרמס, מעמדו נפגע, וגם שמו הטוב נפגם- כמי נקשר לקנוניה. למרות שהקנוניה היחידה בכל הסיפור, היא זו אשר נרקמה נגדו.

לפני כשלוש שנים בחר מפעל הפיס בשר לשעבר יוסי שריד לעמוד בראש חבר השופטים של פרס ספיר. על פי הרקורד הציבורי והספרותי של שריד, הרי שזוהי בחירה ראויה. שריד הוא איש ציבור ותיק, דעתן, פוליטיקאי לשעבר שלא דבק בו רבב (ופוליטיקאי בעל תדמית נקייה אינו דבר מובן מאליו בימינו), איש ספר. פובליציסט. בדיעבד, הסתבר לבכירי מפעל הפיס שלשריד קשר משפחתי עם רנה ורבין, עורכת ספרות המקור בהוצאת "ידיעות ספרים" וזו שערכה באופן אישי את הספר של חילו. עיתון "מעריב", ש"חשף את הפרשה" (עורך מעריב עד לפני שנה, אמנון דנקנר, וכיום כותב בעיתון, היה מועמד לפרס ספיר על ספרו "חייו ומותו של הדודה אווה". הוצאת "ידיעות ספרים" נמצאת בבעלות העיתון המתחרה, "ידיעות אחרונות"), טען לניגוד עניינים בו מצוי שריד, והאשים אותו בכך שבחר בספר של חילו מטעמים פסולים.
מפעל הפיס קרא והפנים. בהחלטה חפוזה, היסטרית, החליט זה לשפוט את שריד, להטיל דופי בבחירתו, ולפסוק כי פעל ממניעים פסולים, תוך ניגוד עניינים. יושרו הציבורי של שריד לא העניק לו אף לא נקודת זכות בודדה. מה שעמד לנגד עיניהם של בכירי מפעל הפיס היה תדמיתו הצחורה של בית ההימורים שהם מנהלים, שעלולה להיפגע. רק זה חסר, שמפעל הפיס ייתפס בעיני הציבור כמי שהטה תוצאות. או כמי שהימר לא נכון.

מה לגבי חילו? האם ספרו כה אינו ראוי לזכייה, עד כדי כך שמפעל הפיס לא יכול להשלים עם הבחירה, ולפתור את העניין בהפקת לקחים לבאות? התשובה שלילית, כיוון שאיכות הספר אינה הנקודה. חילו הוא רק כלי במשחק. ספר הוא עוד מאפיין תרבותי שמפעל הפיס מעוניין לספח, על מנת לחזק את מצג המהות לפועלו: עשייה למען החינוך והתרבות. הענקת משאבים לפיתוח, היכן שהמדינה, הרשויות המקומיות ומשרד החינוך לא נוחלים הצלחה יתרה.

מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן מובילות להזנחה ולעוני, ובמקביל, הקזינו הממשלתי מטפח אשליית שווא של תקווה, ומתעשר בזכות שארית כספם של בני המעמדות הנמוכים.
חילו יכול להתנחם בכך שאל חשבון הבנק שלו לא זרמו כספים שהיו אמורים לשמש פת לחם לילדיהם של מכורים להימורים, כאלו שמגיל צעיר פוטמו בסיסמאות פרסומיות המבטיחות שבלי מפעל הפיס, שכונת המצוקה שלהם תיוותר מוזנחת, ומצבם הכלכלי לעולם לא ישתפר.

מעצבי דעת הקהל

אפשר רק לקנא בנחישות של מעצבי דעת הקהל האיראני, המנהיגים את העם הנלחם על זכויותיו. בישראל המצב שונה בתכלית: מעצבי דעת הקהל בישראל, אמנים בעיקר, כפופים לפוליטיקאים ולקופה הציבורית.


תעשיית הקולנוע באיראן תומכת באופן גלוי ורשמי במוסאווי, שהפסיד בבחירות האחרונות לנשיא המכהן אחמדינג'אד: למעלה מ-400 קולנוענים איראניים חתמו בסוף השבוע האחרון על עצומה לבדיקה חוזרת של תוצאות הבחירות, הנחשדות כמזויפות. עצומה זו מחזקת את ההמון הזועם, אשר מאז הבחירות יצא להפגין ברחובות טהראן, כשהוא מסרב להשלים עם התוצאות שפרסם השלטון.
בכנס של האיחוד האירופי שהתקיים בסוף השבוע שעבר בבריסל, הסופרת והבמאית האיראנית מרג'אן סטראפי ("פרספוליס"), הקריאה מכתב שכתבה לעלי חמינאי, מנהיגה הרוחני של איראן, ובו דרישה להכריז על מוסאווי כזוכה. כפי שהדבר נראה כעת, ספירה חוזרת של קולות הבוחרים לא תתקיים, אך בבחירות הבאות, הדחתו של אחמדינג'אד הינה בלתי נמנעת.
אנו, כציבור ישראלי, יכולים רק לקנא בנחישותם של מעצבי דעת הקהל האיראני, המנהיגים את העם הנלחם על זכויותיו (כמובן אין להתקנא באותו ציבור הנשלט על ידי המשטר האיראני החשוך). בישראל המצב שונה בתכלית, כיוון שמעצבי דעת הקהל כפופים לפוליטיקאים ולפקידיהם- לידיים האוחזות בקופה הציבורית. וכשהממשלה היא הספונסר של התרבות, מציון לא תצא מהפכה.
נסו להיזכר, מתי בפעם האחרונה צפיתם בסרט עלילתי על פוליטיקאים שסרחו? או בדרמה על מערכת שלטונית מושחתת? נכון, ב-1964. קומדיה סאטירית בשם "סלאח שבתי", שגם היא השתדלה שלא להרגיז יותר מדי. בישראל שנת 2009, 100 אחוז מהסרטים העלילתיים ממומנים על ידי קרנות קולנוע ממשלתיות. לכן גם לא קיים חשש שאי פעם תצפו בסרט מחאה פוליטי. או כזה שבלבו מסר או רעיון להפיכה חברתית.
אותו דבר גם בתיאטרון. אם יש מחאה, הרי שהיא על משכורות. שחקני התיאטרון עולים לכנסת מדי הצבעה על תקציב כדי להשפיע על אי צמצומו של תקציב התרבות. כתמיד נמצאת שם גילה אלמגור, לוחמנית ודעתנית, וצועקת נגד קיפוח התרבות, בעוד שכרה השנתי ב"הבימה" עומד על למעלה מ-1.2 מיליון ₪ בשנה. האם אלמגור וחבריה זעקו אי פעם כנגד משרד האוצר, זה המרפד את כיסיהם, בנושאים שאינם נוגעים לכיסם הפרטי (כמו נגד הירשזון, שר האוצר לשעבר שהואשם בפלילים)? לא בטוח. שחקני התיאטרון הממסדי אפילו לא גינו באופן פומבי את הנהלת "אמנות לעם" לאחר פרסום דו"ח מבקר המדינה על השחיתות בעמותה.
אותו דבר בתחום הספרות. פרס "ספיר" לספרות מוענק על ידי "מפעל הפיס", הקזינו הממשלתי של ישראל. פרס כספי פוטנציאלי בשווי 150 אלף שקלים עשוי להשתיק הרבה מאוד סופרים בבואם למחות נגד, נניח, הקמת קזינו באילת, הימורים חוקיים על סוסים, על כך שמשפחות שלמות נהרסות בשל התמכרות להימורים, או על ביטול פטור מע"מ על פירות וירקות. נכון שיש יוצאים מן הכלל, כמו למשל הסופרים דוד גרוסמן ועמוס עוז, המביעים עמדה פוליטית בלתי מסויגת, אך עיקר התייחסותם היא לסוגיית הדו-קיום בישראל, לא מעבר לכך.

מעצבי דעת הקהל בטלוויזיה ובתקשורת עובדים תחת אילי הון הזקוקים לדלת פתוחה במשרדי הממשלה. עושה רושם שאף מעסיקיהם לא חלמו על התגייסות טוטאלית שכזו: בזכיינית ערוץ 2 "קשת", מגיש העיתונאי יאיר לפיד את "אולפן שישי", תוכנית אקטואליה מרכזית. לפיד הוא חברו של ראש הממשלה לשעבר אולמרט, דבר שהתבטא רבות בתכנים המגמתיים בטורו השבועי ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות ובתוכנית הראיונות הקודמת שהגיש, שהפכה במת חנופה מרכזית לאולמרט ולחבריו המושחתים (הירשזון, למשל). לפיד גם מיודד עם נתניהו- ראש הממשלה הנוכחי- כפי שציין בגאווה לא פעם בטוריו.
סדרת הדרמה הקומית החביבה "פולישוק" ("רשת", ערוץ 2) מציגה תככים ומזימות מאחורי הקלעים של הכנסת, אך חלילה לא את הסירחון האמיתי: עיתונאים שהפכו עורם, ובעודם משמשים כעיתונאים, היו לשופרם של פוליטיקאים והטו את השחיתות הפוליטית מעיני הציבור, במסווה של פרשנות עיתונאית אובייקטיבית. ומדוע שתיכתב כזו עלילה? אמנון דנקנר, מכוכבי הסדרה "פולישוק", שימש עד לא מכבר כדוברו הלא רשמי של חברו הטוב, ראש הממשלה לשעבר אולמרט, בעודו עורך את "מעריב". חנוך דאום, מקורבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו והיחצ"ן הלא רשמי שלו, משמש בתפקיד בכיר ב"רשת", ו"פולישוק" היא תחת אחריותו. במקביל, בכובעו כעיתונאי, דאום כותב מאמרי דעה למוסף השבת של "ידיעות אחרונות", ודעותיו על נתניהו, כצפוי מיחצ"ן, טובות עד מאוד. דוברו הרשמי של נתניהו, ניר חפץ, היה עד לפני שבוע עורך מוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות.
עכשיו תשאלו את עצמכם, כיצד בכלל ניתן להילחם בשחיתות שלטונית, בחוסר השקיפות, בעוני הפשט בחברה ובעוולות חברתיות רבות ושונות, בעוד הממשל מחבק אנשי תקשורת מגויסים, המפיצים מידע מסולף או שקרי כמידע מדויק ואמין. או במקרה הפחות חמור, מובילי דעת קהל מתחומי התרבות השונים, שממלאים פיהם מים.

לו הייתי חייזר

לו הייתי חייזר/ מוקדש לשרי אריסון ולרוחות הרפאים בדירקטוריון בנק הפועלים

ביצוע: להקת חיל הרפאים

לו הייתי חייזר, או חוצן דו ראשי
הייתי עכשיו מתרגע
בחללית מזהב, בחליפה חדשה
הייתי עם חייזרית מתנייע

לו הייתי חייזר, בבנק הפועלים
תפקיד בכיר אז קיבלתי
וגם חשבון מנופח עם הרבה אפסים
כל מה שאליו התפללתי

אך אני לא חייזר דו ראשי מצודד

סתם אחד שבבוקר עובד והולך

וכל חודש מפקיד את הגרוש הבודד
בבנק שבבעלותך
בבנק שבבעלותך

לו הייתי חייזר
לו הייתי חייזר
הייתי צוחק שבעתיים

על בני האדם, שאת כל ממונם
הם שמים אצלך בידיים

בחברי שולחן הסיאנס אתקנא

שיודעים לנווט אל האופק
את כספי הציבור, בעקבות הרוחות

כספם יתנפץ אל הדופק

ואני איש קשה יום שבקושי שורד,
אחד שלא בירושת עתק התברך
ועכשיו הוא כל כך מפוחד וחרד
שיט, רועדת לי הירך
שיט, רועדת לי הירך

אל היאכטה שלך ספינת חלל אז תקרב

וספינה בספינה תתנגח
ונכסי הבנק יתקצצו בחצי

והמשק ייצא שוב קרח

אז בבגד פרום ידדו משקיעים

לשפל שאיש לא ירד עוד

ורק רוחות רפאים ובעלי שליטה מופרעים
ישתכרו וירקדו לשירת סרנאדות

אך אני איש קשה יום שבקושי שורד,
אחד שלא בירושת עתק התברך
ועכשיו הוא כל כך מפוחד וחרד
שיט, רועדת לי הירך
כן, רועדת לי הירך

חפץ ביקרו

הכיתוב יצא לי מטושטש. לחצו על הציור כדי להגדיל

הבוקר (שישי) פורסם ב"הארץ" שאת הנאום המדיני אותו עומד לשאת בשבוע הבא ראש הממשלה בנימין נתניהו, כתבו שני עיתונאים: אורי אליצור, עורך המשנה של "מקור ראשון", וניר חפץ, עורך "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", אשר מונה השבוע לתפקיד היחצן הבכיר בלשכתו של נתניהו.
המעבר של חפץ אל לשכת נתניהו אינו אבידה לעיתון או לעיתונות. נהפוך הוא. אלא שהדרך שבה המהלך נרקם, ללא תקופת צינון, אף לא של דקה, ובעיקר השקט התקשורתי (והתעשייתי) שליווה את המעבר, צריכים להדאיג.
מזל מועלם וברק רביד, הכתבים המדיניים החתומים על הידיעה, נמנעו מלציין כי את הג'וב החדש סגר חפץ בעודו מכהן כעורך בכיר בעיתון הנפוץ במדינה. הם גם לא הביעו ביקורת על כך שעיתונאים בתפקיד כותבים נאומים לפוליטיקאים. מדוע השניים לא עשו כן? כיוון שחפץ, היחצן החדש של נתניהו, הוא מעתה מקור המידע העיקרי שלהם. ללא תמיכה (בלתי מסויגת) בו ובאדונו, לא יהיו להם כותרות, לא ראיונות חגיגיים עם רה"מ, וגם לא נסיעות לחו"ל מטעמו. זה מאוד פשוט: אם מועלם ורביד לא ישרתו נאמנה את אדוניהם החדשים, הם יישארו בלי עבודה. מה לגבי השירות לקוראים? הצחקתם אותם. מה, הקוראים יביאו להם סקופים?
בזמנו, כששאלתי את נחום ברנע, העיתונאי הבכיר והוותיק של ידיעות אחרונות, כיצד הפך לעיתונאי החצר של רה"מ לשעבר אולמרט, ענה לי ברנע: "תשמע, אני בסך הכול רוצה לחזור הביתה בשלום".

צינון? זה כשיש נזלת, לא?

מצד שני, יהיה זה מגוחך לדרוש מחפץ שייקח תקופת צינון, שכן חפץ מאז ומתמיד התנהל כעסקן ולא כעיתונאי. לאורך כל הקריירה העיתונאית שלו, עסק חפץ בחנופה לפוליטיקאים וביצירת קשרים עמם. בארבע השנים האחרונות הגדיל לעשות, כשפרסם שני ספרים (במשותף עם גדי בלום), שכל תכליתם, כך נראה, התרפסות בפני פוליטיקאים וגורמים בעלי השפעה. הספר הראשון הוא "הרועה-סיפור חייו של אריאל שרון" (על הכריכה: שרון, האיכר התמים וטוב הלב, מחבק כבשה) ו-"ישראל לאן-18 שיחות עם האנשים שמעצבים את המדינה" (ביניהם נתניהו, אהוד ברק, ציפי לבני ונוחי דנקנר). עוד על פועלו העיתונאי הבלתי יאומן של חפץ, בכתבתו של איתי רום, "חיבוק מהכיוון הלא נכון" אשר ניבאה את העתיד לבוא: בעבר הלא רחוק "7 ימים" היה מוסף איכותי שעסק בתחקירים חשובים וחשף שחיתויות פוליטיות. כשמונה חפץ לתפקיד, נעלמו התחקירים החשובים. במקום עיתונאים חוקרים, הוכתרה יסמין לוי, כתבת רכילות, ככתבת הבכירה של המוסף. הפוליטיקאים החלו סופסוף לנשום לרווחה. ככה זה כשהעורך חפץ, חפץ ביקרם.
קישור לכתבה של איתי (עוד לא למדתי ליצור קיצור לקישור):
http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/article6822.aspx?RetUrl=/WRITTERS/Pages/itay_rom.aspx


ניר חפץ לא לבד. פניו הם פניה הכעורות של התקשורת הישראלית, שהפסיקה מזמן לבצע את מלאכתה נאמנה. וכשהציבור לא מקבל אינפורמציה אמיתית ומלאה, היסוד הדמוקרטי בחברה למעשה חדל מלהתקיים. עוד על עיתונאי החצר בתקשורת הישראלית, בכתבה "כלבי השמירה של אולמרט" שפרסמתי בשעתו ב"גלובס": http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000263325

קומדיות רומנטיות בלי קיטש ובלי טוויסט מופרך. יש דבר כזה

הול ובארדם בברצלונה, טרום ימי האליפות. בתמונה למעלה, מעל למלבן הלבן: רוגן ובנקס

תבוסתן ספרדי

ביקורת דיוידי: ויקי כריסטינה ברצלונה. פורסם ב"גלובס" ב-4 ביוני

לצרכיי התמודדות באוסקר האמריקני שלא כסרט זר, "ויקי כריסטינה ברצלונה" מתויג ככזה שהופק בארצות הברית. אך הקרדיט האמיתי שייך למחלקת התיירות של עיריית ברצלונה, שהשתתפה במימון הקומדיה הרומנטית המצוינת הזו של וודי אלן (שבגב האריזה של הדיוידי הוצמד אל שמו הזיהוי לסרט "נקודת מפגש", שזה קצת מעליב) וזכתה בתמורה לקמפיין תדמית מושלם. למעשה, אף סעיף תקציבי בסרט לא זכה למימון אמריקני. כישלונותיו המסחריים של אלן בשנים האחרונות גרמו למפיקים בארה"ב לאבד את אמונם בו, והוא נאלץ לחזר אחר משקיעים באירופה, יבשת הקופרודוקציות הקולנועיות הבלתי נלאית. הצלחתו הקופתית של "ויקי כריסטינה ברצלונה" החזירה את אלן לכור מחצבתו במנהטן, למרות ששני סרטיו הבאים מתרחשים בצרפת ובאנגליה.
אם יש משהו אמריקני ב"ויקי כריסטינה ברצלונה", זהו סיפור העלילה: החברות ויקי (רבקה הול) וכריסטינה (סקרלט ג'והנסון) טסות לחופשה בברצלונה. ויקי עומדת להתחתן עם בחור אמריקני בורגני ומהוגן, כזה שמשאת נפשו היא להקים בית בלונג איילנד ולהעביר את חופשותיו בקרוזים בקאריביים, יחד עם חברים משעממים בעלי אותו סטטוס. עבורו, ויקי היא הבחורה "הנכונה". כלומר: ייצוגית, כזו שתחייך מתי שצריך, תניח במופגן כף יד תומכת על זרוע בעלה, תפרגן לקריירה העסקית שלו, תהיה יפה ותפטפט עם בת הזוג של החבר על מה שרוב הנשים אוהבות- שופינג. את הילדים הם ישלחו לבית ספר דמוקרטי. כריסטינה, להבדיל,
היא בחורה קלילה ושטחית שלעולם לא תמצא אהבה אמיתית. במהלך החופשה השתיים פוגשות בצייר שרמנטי (חוויאר בארדם), שמפתח רומן עם כל אחת מהן בנפרד: כריסטינה שוכבת איתו, ויקי מתאהבת בו. ואז שוכבת איתו. כתמיד אצל אלן, מתעורר הקונפליקט בין תשוקה לבין קיבעונות חברתיים וצורך בתחושת ביטחון. גם בסרט המהנה והמקסים הזה, הקונפליקט של הדמות הראשית נפתר לכדי סוף ריאליסטי.

"ויקי כריסטינה ברצלונה", ארה"ב 2008, 93 דקות.

ציון: 9


מירי לא חסה

ביקורת דיוידי: זאק ומירי עושים פורנו. פורסם ב"גלובס" ב-21 במאי.

עזבו אתכם מפורנו. הקומדיה הפרועה והאינטליגנטית הזו היא פרק ראשון בספר הלא כתוב: "מבוא לפילוסופיה של הרגש". זאק (סת' רוגן) ומירי (אליזבט בנקס) הם ידידים ושותפים ותיקים, שאהבתם הגדולה זו לזו מעולם לא מומשה. אפשר לומר שהם הדחיקו את העובדה שהם מאוהבים, אבל האמת היא שמירי היא זו שהדחיקה. אצל זאק הכול די שקוף. כשהם מוצאים עצמם בנקודת שפל במושגים אמריקאים-כלומר, תפרנים ודחויים חברתית, זאק מציע פתרון ליצירת כסף מהיר: הפקה דלת תקציב של סרט פורנו בכיכובם (אבל לא רק) של צמד הלוזרים. מירי בלית ברירה מסכימה, וזאק יודע שגם אם הסרט יהיה כישלון טוטאלי – למרות שצריך להיות ממש טיפש בשביל לא להרוויח בתחום הזה – לפחות הוא יזכה בסקס עם ידידתו ואולי גם יוכל סופסוף למחוק ממילון אוקספורד את המושג "אפלטוני".
האם סצנת הסקס (בלבוש מלא, יש לציין) תשנה את יחסיהם לעד, או עד לסרט ההמשך? התשובה בגוף השאלה הרטורית.
קומדיות אינטליגנטיות ורגישות כמו "זאק ומירי עושים פורנו" שכתב וביים קווין סמית' הן מצרך נדיר, במיוחד בעידן שבו צריך לשים כפפות כדי לחפש אותן על המדף בין הזבלונים הגסים שמייצרים אדם סנדלר, בן סטילר ודומיהם.
הסרט פרוע ומוטרף-אם כי לא יותר מדי. הוא לא וולגארי- ונראה כי השחקנים נהנים בו לא פחות מאשר הקהל. רוגן ובנקס הכריזמטיים, ששיתפו פעולה ב"בתול בן 40" (2005), מושלמים לתפקיד. גם כי שניהם אנדרדוגים הוליוודיים, וגם משום שהכימיה ביניהם מופלאה. כזו שיש בין בני זוג טריים, לפני שהרגש הופך לתחושה.

ציון: 8.5

"זאק ומירי עושים פורנו", 100 דקות, ארה"ב 2008.