סיפורים שבהם מניע נסתר,
חזק ובלתי נשלט, מוביל את הגיבור או את הגיבורה לפעולה שלילית קיצונית, לכאורה לא
הגיונית, לעתים בלתי נתפסת, מרתקים אותי יותר מכל.
דמויות כאלה קשה להבין, ולפיכך
קשה ועד בלתי אפשרי להזדהות עמן, אבל שווה לספר את סיפוריהן גם במחיר אי ההזדהות
(למרות שתמיד יש לשאוף לכך).
לאחרונה נזכרתי בסיפור המטורף של האסטרונאוטית ליסה
נובאק, סיפור שיום אחד – אין לי בכלל ספק – יעובד לסרט קולנוע. נובאק, אז בת 43,
נשואה ואם לשלושה, ובשיא תהילתה, נעצרה על-ידי המשטרה בנמל-התעופה הבינלאומי של
אורלנדו, כחשודה בניסיון לרצח בת זוגו של מאהבה לשעבר, אסטרונאוט אף הוא. זמן קצר לפני
מעצרה, נובאק תקפה את בת הזוג, קולין שיפמן, שהצליחה להימלט ולהזעיק משטרה. האחרונה
נותרה בהלם – כמו ארצות הברית כולה – כשהתבררה זהותה של התוקפת. ברכבה של נובאק
נמצאו אקדח וסכין, וכן מפת דרכים לביתה של שיפמן, ומה שעוד הדהים היה סיכום החקירה
של נובאק, ממנו עלה כי זו נהגה במשך 12 שעות רצופות מיוסטון לאורלנדו, כדי להגיע בזמן
לנמל-התעופה במועד נחיתתה של שיפמן. על מנת שלא להותיר עקבות וגם כדי לא להתעכב, נובאק
לבשה חיתולים (מהסוג שאסטרונאוטים עוטים בטיסות חלל) וחבשה פאה נוכרית בניסיון להסוות
את זהותה. המניע, לדברי המשטרה, היה שילוב של קנאה ותחושת השפלה. נובאק נכנסה
לכלא, פוטרה מנאס"א ומחיל האוויר האמריקני, ולאחר מכן התגרשה ונעלמה מעין
הציבור. היא מעולם לא התראיינה על הפרשה.
יש שיגידו שקנאה הינה
מניע תסריטאי בנאלי, ושנקמה הינה פעולה תסריטאית בנאלית לא פחות. אך אין שום דבר
בנאלי בסיפור הקיצוני הזה. נובאק, אסטרונאוטית פעילה, אהובה ומוערכת, אשת משפחה
שכל עתידה לפניה, נכנסה למערבולת רגשית שאת השלכותיה, על פניו, קשה להסביר. מה
שבטוח הוא, שעל מנת לתווך את הסיפור לצופה, המפיק שביום מן הימים ירכוש את הזכויות
לסיפור הזה (או ייזום סיפור דומה, בהשראתו) יחפש תסריטאי בעל יכולות מניפולטיביות
מוכחות. כזה שיציג את נובאק כדמות חיובית ונוגעת ללב, אך בעלת חולשות אנושיות, וכך
יגרום לצופה להזדהות עם המצוקה שלה ששיבשה את שיקול דעתה, או לפחות ינסה לעורר
בצופה סימפטיה כלפיה. אולי אף יגדיל התסריטאי לעשות ויציג באופן משכנע את גרסתה של
נובאק למשטרה, לפיה לא התכוונה לרצוח את שיפמן אלא רק לשוחח עמה בדיסקרטיות (גרסה
שלא עולה בקנה אחד עם ההיגיון הסביר, ויותר לכך – עם הממצאים ברכבה).
מה באמת אמור לעשות תסריטאי
על מנת לכתוב תסריט שישקף נאמנה את הסיפור יוצא הדופן הזה, מבלי לעשות לדמות
הראשית הנחות כלשהן?
נכון הוא שככל שהדמות
מעוצבת בצורה מעמיקה, אמינה ואינטליגנטית יותר, אנו, כצופים, נוכל להזדהות עמה,
להאמין לה, להשליך באמצעותה על החיים שלנו, ואף להיות מושפעים ממנה (לטוב ולרע). אך
מה לגבי דמות שניסתה ליטול חיים של אדם חף מפשע? האם עיצוב דמות בצורה מעמיקה יביא
בהכרח להזדהות של הצופה עמה? התשובה הטובה ביותר לשאלה הזו היא שלא תמיד צריך
להזדהות עם דמות ראשית. לפעמים מספיק להתעניין בה. הזדהות היא עניין סובייקטיבי, ולעתים
צופה (בדומה לתסריטאי) יתקשה להזדהות עם דמות שפעלה באופן שלילי ולהיות סלחן כלפיה,
ולו מחשש להתדרדרות מוסרית.
צריך לקחת בחשבון
שהלקטורים בקרנות הקולנוע עלולים לגלות הסתייגות מדמויות כאלה, אבל אסור ששיקול זה
יערער את האופן שבו הדמות תוצג בתסריט. מה שכן ניתן וצריך לעשות זה לפתח באותה
העמקה ובאותה אמינות את דמויות המשנה.
המאמר לקוח ממערך הלימוד של הסדנה לפיתוח דמויות, שתיפתח בתחילת ינואר 2020. הסדנה מיועדת לכותבות וכותבים המעוניינים ללמוד תסריטאות ברצינות, ואם אתם מכירים כאלה, או נמנים עמם, צרו איתי קשר בטלפון 054-6377965, או במייל shiramatan@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה