השקר הינו מרכיב שכיח
ביותר בסרטים, אף שלחלק גדול מהתסריטאים והבמאים (וגם השחקנים) חסרה המיומנות הנדרשת
לאבחן שקרים. לשם כך, בעיקר, נכתב מאמר זה.
מדוע אנחנו משקרים?
הסקרנות המחקרית-אקדמית
סביב הנוכחות של השקר בחברה האנושית, הולידה זה מכבר ספרות מקצועית ענפה. מספר רב
של מחקרים אשר עסקו בניתוח תופעת השקר (רבים מהמחקרים החלו להתפרסם רק בשנות ה- 70
של המאה הקודמת), תפשו את השקר כאיום על הסדר הקיים, אך גם כחלק בלתי נפרד ממנו. לעתים,
המסקנה אליה הגיע חלק ניכר מהחוקרים היא שהשקר הוא נורמה שלילית החיונית
להישרדותנו כיצורים חברתיים. אלה הבחינו בין שקרים שהחברה מוכנה לספוג (למשל: התנסחות
בסגנון "פוליטיקלי קורקט" ושקרים מוסכמים נוספים, המכונים בשפת העם
"שקרים לבנים"), לבין שקרים הנושאים עמם סנקציות חברתיות או פליליות (מטבע
הדברים, חומרת השקר הינה תלוית נסיבות). ראוי לציין כי אחדות דעים כמן זו אינה
שוררת סביב הסיבות להיווצרותם של שקרים, וזו מעסיקה את החוקרים גם כיום.
סיבה אפשרית אחת היא הצורך
הנפשי הבסיסי ביותר של האדם להרגיש טוב יותר עם עצמו. מכיוון שכולנו סובלים ממידה
זו או אחרת של ביטחון עצמי נמוך, ולא פחות מכך- מדימוי עצמי נמוך, חיזוק האמונה
העצמית ושיפור האופן שבו אדם רואה את עצמו ביחס לאחרים, עומדים בבסיס סיפוק אותו צורך.
השקר, על סוגיו השונים, מהווה אפוא זרז.
לצורך העניין, על פי תפישה
זו, הסכמה פומבית עם דעה מוטעית רווחת (רלוונטי מאוד לתחום ביקורת קולנוע) – נורמה
פיקטיבית שמקורה בחשש מפני דחייה חברתית, כמוה כשקר. החשש מפני דחייה מהווה, בהקשר
זה של אימוץ דעה יד שנייה, קרקע להונאה עצמית, אך הוא בעיקר גורם מניע להיווצרותם
של שקרים נוספים, שכל תכליתם לרצות את הזולת ולהימנע מנזק חברתי (למשל: שתיקה
המונעת גילוי מידע מפליל נגד אדם מפורסם שתקף מינית נשים).
אף שהניסיונות (המתמשכים)
לרומם את הדימוי העצמי באמצעות שימוש בשקרים נבדלים מאדם לאדם - שהרי לכל אדם מבנה
אישיות שונה, ועל אותו משקל, הן תדירות השימוש בשקרים והן אופי השקרים משתנים מאדם
לאדם - שיפוט מוסרי לקוי זה הנו המקור לכל שקר באשר הוא.
במהלך העבודה על
פיתוח הדמות, על התסריטאי לבחון לא רק כיצד השקר משרת את הדמות המשקרת, אלא גם כיצד
האישיות של הדמות המשקרת משפיעה על טיב העברת המסר השקרי.
למשל, אדם יהיר שהצורך
להרשים הוא תכונה בולטת אצלו, עלול להתגלות כבעל נטייה להגזים ולהשוויץ, ואף להמציא
סיפורי בדים שמטרתם להקנות לו, לכאורה, יתרון איכותי על אחרים.
אדם תחרותי המעוניין בהשגת
יתרונות חומריים כבסיס השוואתי-מעמדי, לא יבחל באמצעים כמו חנופה, מניפולציה,
ושקרים שיש בהם פוטנציאל לתועלת אישית. במקרי קיצון הוא עשוי אף לשלם או לקבל
שוחד.
אדם שהוא תאב בצע,
סביר שישקר וירמה בכל הזדמנות שתאפשר לו למקסם רווחים על חשבונם של אחרים. באותה
מידה, ובהעדר נקיפות מצפון, הוא ישקר בניסיון לחמוק מעונש.
התנהגות
שקרית לא מילולית
שקרן מתוחכם קרוב
לוודאי מכיר את הסימנים שנהוג לייחס לדפוסי ההתנהגות של אדם שמשקר (כמו מצמוץ
בעיניים, תשובה איטית מהוססת, התנהגות עצבנית, צחוק מלאכותי, בריחה מקשר עין –
רובם שגויים, אגב), והוא יימנע מהצגת הסימנים הללו. הוא יקפיד להישיר מבט, לדבר
באופן קצר, ענייני וקולח, וירבה לחייך.
כמו השחקן, המוציא
מעצמו את הרגש אותו הוא מעוניין להביע, כך גם שקרן מיומן יודע לשלוט בהבעות הפנים
שלו. בעוד ששקרן זה לא ייפול לסטריאוטיפים או לקלישאות התנהגותיות לא מילוליות,
הוא עלול שלא להימנע מביטוי של סימנים מסגירים – כמו נוקשות באצבעות הידיים, עיניים
פעורות ואישונים שמתרחבים, שפתיים מעוקמות או נוקשות. התבוננות ממושכת (כדקה עד שתי
דקות) עשויה לחשוף אותנטיות או חוסר אותנטיות של רגש מובע. מבט חודר יקשה על השקרן
להסתיר את רגשותיו האמתיים. הקלישאה לפיה העיניים הן "חלון הנפש" היא
קלישאה נכונה. חיוך מתחיל בעיניים, ואם החיוך מלאכותי – העיניים יחשפו זאת.
הצופה הממוצע אינו
מיומן דיו על מנת להבחין בהבלחות של הבעות שקריות. על התסריטאי לכתוב תיאור מדויק
של אותו רגע (שתיים-שלוש שניות) שבו הוא מעוניין לאפשר לצופה לאבחן את ההבעה הרגעית
הבלתי נשלטת, ובכך להסגיר את הכוונה השקרית של הדמות.
התסריטאי לרוב לא
נמצא על הסט, ובוודאי שאין הוא מעורב בעבודה עם השחקנים (למעט כאשר התסריטאי הוא
גם במאי הסרט). לכן, במידה ויש צורך, ואף שבמאים שונאים זאת, ובצדק – מומלץ לרשום
הוראת מצלמה ספציפית, נניח: "קלוז אפ על כפות הידיים".
למרות האמור לעיל, חוקר
מיומן ככל הנראה יעיד שאין להסתמך במאת האחוזים על סימנים מסגירים אלה, היות וגם
סימנים שלכאורה מסגירים שקר, עשויים לנבוע ממצבים רגשיים אחרים, ולכן פעולה
תסריטאית סטריאוטיפית תגרור בהכרח הנחיית בימוי שגויה. על מנת ליצוק אמינות, רצוי
ליצור דיאלוג בין הדמות המשקרת לבין הדמות המולכת שולל.
התנהגות
שקרית מילולית
התנהגות שקרית
מילולית הינה בעלת חמישה אפיונים עיקריים:
1.התנסחות על דרך
השלילה: ("אני לא
גנבתי"), ("לא אני כתבתי את הצוואה"), ("לא היה כלום כי אין
כלום"). אדם ישר אומר "אני אדם ישר", "תמיד אפעל
בהגינות"
2.ערפול: תשובות לא הגיוניות ולא ענייניות (דוברי עיריות וגופים ממשלתיים
מתמחים בזה)
3.דרמטיזציה: ("עשו לי רצח אופי") ("אתם תקעתם לי סכין בלב")
4.ניסוח מקוצר ומהודק
(לרוב ניסוח מוכן מראש)
5. הרחקה עצמית
מהאירוע.
עיתונאי מנוסה או
חוקר מיומן ישאל יותר מפעם אחת את אותה שאלה (בניסוח מעט שונה, וכמובן לא ברצף),
ירכך את המרואיין, ישלב מפעם לפעם שאלות אישיות, ויחתור לקבל פירוט כרונולוגי
מיטבי של האירועים, מעצם הידיעה שקיים סיכוי שהמרואיין או הנחקר לא שמר על מבנה
הגיוני של סיפור, או שלא זכר לפרטי פרטים את גרסתו הראשונית.
שיטת חקירה זו נהוגה
גם במשא ומתן בין איש מכירות מקצועי לבין רוכש פוטנציאלי (בין שקרן לבין קורבן, אם
תרצו). כשאיש המכירות יזהה נסיגה או מכשול, הוא ינהל מעין חקירה נגדית – יבקש מאותו
הרוכש נימוק פרטני לחששותיו או לסירובו, ויחתור שוב ושוב אל האישי (אם אתם כעת
בתהליך כתיבת תסריט, נסו להציב את הדמויות שלכם בסיטואציה מסוג זה, כאשר את מקום
החוקר יחליף בן זוג, חבר במעגל החברים הקרוב, אב או בן או קרוב משפחה אחר).
במוסף השבועי של עיתון "הארץ" מתפרסם
מזה מספר שנים מדור שבועי מרתק של העיתונאי ניר גונטז' בשם "על הקו". גישת המדור היא של חקירת
פתע ספונטנית וגלויה (און רקורד) של מרואיינים, בחלקם הגדול משרתי ציבור, שהתבטאות
יוצאת דופן שלהם או מעשה בעייתי שעשו, או שנטלו בו חלק, עלו לסדר היום הציבורי. העיקרון
המנחה של המראיין הוא לפסוח על הנוהג של פנייה למתווך המייצג, שהוא הדובר (איש
תקשורת מיומן שתפקידו העיקרי הוא להדוף ביקורת תקשורתית) ולטלפן ישירות אל
המרואיין, ועל ידי כך לחשוף את הצביעות בהתנהלותו, או לתפוש אותו (בשנית) בקלקלתו.
לרוב המראיין מצליח. מעטים הם המרואיינים שמשיבים בכנות. מרביתם, שאינם מתורגלים
במצב לחץ לא נוח שכזה - ללא הכנה מוקדמת וללא סיוע מגונן של דובר - מתגוננים באמצעות
התחמקות ממתן תשובה עניינית, הן מתוך חשש לפגיעה בתדמיתם הציבורית, והן מחשש לפגיעה בדימוי העצמי החיובי שיש להם על עצמם.
אף שאותם מרואיינים
נאחזים בתשובות מעורפלות ומתחמקות, אין הדבר מקנה להם יתרון כלשהו. ההתחמקות מתשובה
עניינית הינה שקר, שכן התחמקות היא למעשה שקר הגנתי, וככזה הוא מורכב מהתכחשות
לאמת, הטעיה, העמדת פנים, הכשלה והסתרה. אחד הטקסטים המאלפים שניפק המדור הוא
ראיון שערך גונטז' ב-6.7.2017 עם חברת הכנסת שירן השכל ממפלגת הליכוד.
השכל היא צמחונית
מגיל צעיר מתוך אידאולוגיה, וגם פעילה, לדבריה, למען בעלי חיים. כשחברים מתוך האופוזיציה
העלו הצעת חוק לאיסור מסחר בשנהב, שכידוע מתבסס על ציד פילים והריגתם, הצביעה השכל,
שמפלגתה חברה בקואליציה, נגד החוק. הצבעתה זו העמידה את חברת הכנסת כבעלת מוסר
כפול, והציגה אותה כאדם שאינו נאמן לעקרונותיו, בלשון המעטה. כשגונטז' התקשר להשכל
על מנת שתפתור, לכל הפחות, את הסתירה הפנימית הזו, זכה האחרון לשורה ארוכה של
התחמקויות מתמיהות.
להלן קטע מתוך הראיון,
ובצדו, בסוגריים, חלוקה לאפיוני שקר מילולי:
נראה שהצבעת נגד
הפילים רק כי ההצעה הגיעה מהאופוזיציה.
האופוזיציה מעלה כל
שני וחמישי איזשהו חוק ועם החוק הזה מנסה לנגח את הקואליציה. אם הנושאים האלו היו
כל כך חשובים לאופוזיציה — הנושאים של בעלי חיים וסביבה — הם היו נכנסים לקואליציה
מזמן על מנת לקדם את הנושאים האלו, שאני מנסה לקדם.
(הרחקה עצמית
מהאירוע, ערפול, דרמטיזציה)
אשכרה זנחת את הפילים
בגלל שהם לא הצטרפו לממשלה?
תראה, אנחנו יכולים
לחוקק 20 חוקים שונים שנשמעים כמו וריאציות לאותו דבר. אבל אנחנו מבינים שזה
פופוליזם זול של כל מיני ח"כים, ליצור כותרת.
(הרחקה עצמית
מהאירוע, ערפול)
אתה לא יכול לייבא
שנהב.
(ערפול)
מצחיק. בכל חנויות
האמנות כמעט יש את הדקורציות העדינות האלו משנהב.
יכול להיות שזה משהו
שנעשה לפני שנים. יכול להיות שהבעיה היא האכיפה וצריך לכוון לשם את האצבע האשמה.
(הרחקה עצמית
מהאירוע)
לא הבנתי מה כואב כל
כך להצביע בעד חוק טוב ומיטיב של האופוזיציה.
כי אני יכולה להמציא
לך עכשיו 50 חוקים… עם כל הכבוד אין בזה צורך. אם אתה חושב שהבעיה היא באכיפה...
כרגע, כאילו, אסור. כחלק מהאמנה הזאת. אסור לסחור. אתה לא יכול לייבא ולייצא.
(הרחקה עצמית
מהאירוע, ערפול)
אבל מותר לסחור במה
שנמצא כאן. למה פרלמנטרית צעירה וחובבת חיות מצביעה נגד זה?
אתה יכול אולי ללכת
לחנות ולמצוא שמה מוצרים מסוימים. אני לא יודעת איך הצליחו להכניס אותם למדינת
ישראל. אולי פה הבעיה.
(ערפול)
הבעיה אחרת. עוררת
מלא תקוות עם כניסתך. צעירה, אידיאליסטית ופעם אחר פעם את מצביעה נגד השקפת העולם
שלך ומתרצת את זה בתירוצים מאוד מוזרים. למה?
אז בוא אני אסביר לך,
ניר. אלף כל, גם כאשר יש נושאים חשובים שנאבקתי עליהם — כבר הוכחתי שהצבעתי בניגוד
לעמדת הממשלה. למשל החוק לאי הפללה של צרכני קנאביס. הצבעתי בעד למרות שהקואליציה
הצביעה נגד.
זוכר.
אני חלק מקבוצה
שנקראת קואליציה, ואנחנו צריכים לפעול כקבוצה.
נגד איסור מסחר בשנהב.
אי אפשר לפעול כמחוקק
בכנסת ולהעביר חוקים ובעצם לנהל אותה, אם אתה לא פועל במסגרת הקבוצה הזאת.
אז אכפת לך מחיות הבר
עד שזה מגיע לקואליציה נגד אופוזיציה. סבבה, הבנתי.
גם מבחינת בעלי החיים
אני מקדמת חקיקה בכלים שניתנים לי. האופוזיציה לא רצתה להיכנס, לא רצתה להיות חלק
מהקבוצה הזאת. תפקידה באופוזיציה זה לבוא ולפקח.
(ערפול, הרחקה עצמית
מהאירוע)
גם לחוקק. הם מחוקקים
כמוך.
נכון גם מבחינת חקיקה
לנסות להעלות את זה, וגם בהבנה שאין להם את הרוב ולכן מרבית החקיקות שלהם לא יעברו.
גם חוקים טובים שלהם
לא יעברו בגלל אנשים כמוך.
אם החוק הזה היה
בדמם, אני אומרת בואו תצטרפו לקואליציה.
אם הם היו מצטרפים
ומעלים את החוק הזה בדיוק, היית מצביעה בעדו?
ניר, אני חלק מקבוצה.
לפעמים צריך להתפשר.
היית מצביעה בעדו?
אני אומרת לך...
כן או לא?
שנייה, במידה שהם היו
בקואליציה זה היה עובר גלגולים. הם היו
מעבירים אותו בתנאים שלא סותרים איזושהי אמנה.
(ערפול)
מה? הצעת החוק לא
סותרת את האמנה, היא מחזקת אותה.
הם לא עשו עבודה מול המשרדים.
איך אנחנו אמורים לדעת?
(התנסחות על דרך
השלילה, הרחקה עצמית מהאירוע)
את מאמינה לעצמך?
תקשיב, אני עוברת את
התהליך הזה יום־יום עם חקיקות שאני מנסה לקדם. צריך לעבוד מול השרים. אתה לא מעלה
הצעת חוק בלי להתייעץ עם המשרדים ולהגיע איתם להסכמה. צריך גוף שיאכוף את זה. מי
מביא את הגוף? מה הנהלים?
(ערפול, הרחקה עצמית
מהאירוע)
(...)
אז שוב, מה הבעיה
הקונקרטית עם החוק הזה? למה הצבעת נגדו?
למה? כי אני חלק
מהקואליציה. בקואליציה שלנו יש משחק קבוצתי. אנחנו לרוב מצביעים יחד על הדברים
האלו.
*
אסכם בציטוט מפי איש
הדת והרוח דווייט ל. מודי (Dwight L. Moody), שפעל בארצות הברית במאה
ה-19, שאמר ש"דמות היא מי שאתה כשאתה בחושך". על ציטוט זה אוסיף את
הציטוט הידוע מפי השופט לואיס ברנדייס, אמריקני אף הוא, שאמר שלפעמים, "אור השמש
הוא חומר החיטוי הטוב ביותר"
קריאה נוספת:
איתן אלעד,
"הפסיכולוגיה של השקר ושיטות לחשיפתו", הוצאת אונ' בר אילן, 2005.
דן אריאלי,
"האמת על באמת", הוצאת כנרת-זמורה ביתן-דביר, 2013
אדוארד קאופמן, "פסיכותרפיה
של מתמכרים", הוצאת אח, 2004
פמלה מאייר, "איך
לגלות שקרים", הוצאת כנרת, 2014
המאמר לקוח ממערך
הלימוד של "הסדנה לפיתוח דמויות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה