אנחנו מדהימים בלהדחיק. כי באמת, איך חברה
שעברה את ה-7 באוקטובר מסוגלת להמשיך הלאה כמעט כרגיל?
אני משער שהתשובה טמונה במה שמתרחש מעבר לסף התודעה. שכדי לשרוד את היומיום,
הציבור הישראלי מפעיל מנגנון הדחקה יוצא דופן. אנחנו צורכים זבל טלוויזיוני,
הולכים למסעדות, קונים מוצרים שלא צריך ומאלחשים את עצמנו ש"יהיה בסדר".
אולי כי המשמעות האמיתית של מה שקרה (והמשמעות הנגזרת והמובלעת: האחריות של ההנהגה
לאסון הבא) היא כואבת מדי. מאיימת מדי. לכן אנחנו דוחקים אותה אל מתחת לרדאר של
החשיבה המודעת.
במילים אחרות: אנחנו מצמצמים את המודעות
שלנו מתוך בחירה אקטיבית. חותרים ל'לא מודע קולקטיבי' ומתאדשים למציאות. זו לא אדישות ניטרלית – זו הסכמה שבשתיקה להפקרות
הבאה.
ההדחקה הזו מסוכנת. היא עיוורון עצמי מדבק.
מודעות, משמעה ערות מחשבתית ונפשית. אדם בעל מודעות הוא אדם חושב. הוא ער לעובדה
שהרגשות שלו הם חלק חיוני מיכולת החשיבה שלו. הוא לא מתעלם מהרגשות השליליים שלו
ולא מערפל את המחשבה שלו בניסיון להימלט מכאב. הוא מחפש את האמת. הוא ער לפעולות
שלו, למניעים שלהן ולהשלכות שלהן.
לפני הבחירות, חובה עלינו להתעורר
מהאילחוש התודעתי הזה, ולראות את המציאות בעיניים פקוחות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה