תסריטריט – ריטריט כתיבה יצירתית, ברוח כתיבת תסריט

 

"אמנות שאינה מרפאת, אינה אמנות"

אלחנדרו חודורובסקי, "ריקוד המציאות".

ה'הלחם' שעשיתי בין תסריט לבין ריטריט הוא אך מתבקש – גם מהשלמות המילולית, ובעיקר משום שהוא ממחיש את הקרבה בין המהויות של כתיבה תסריטאית ושל ריטריט (טיפול עצמי חוזר). למעשה, הוא משקף מהות משותפת אחת, שהיא טבעית והרמונית.

טיפול עצמי איכותי הוא לעולם שהייה במרחב הפגיעות, וכך גם תסריט הנכתב מתוך רגש מובע, שהנו מניע אמנותי טהור.

וכפי שהתמדה בכתיבה מקדמת מיומנות מקצועית והבנה עמוקה של עצמנו, כך גם מסגרת של התבוננות פנימית אינטימית.

התסריטריט משלב תרגילי כתיבה מקוריים, תרגילי מתיחות ונשימה, ושיחה קבוצתית מעודדת. הוא לא מיועד רק לתסריטאים, והוא מאפשר לכל אדם מפגש עם עצמו.

ביחד וגם לחוד נתבונן, נבחן, נעמיק, נחווה, ונלמד כיצד התבוננות בבחירות של הדמויות שאנחנו בוראים, תעלה את רמת המודעות העצמית שלנו ותוביל אותנו להתבוננות פנימית.

מוזמנות ומוזמנים למפגשים הקרובים. היכנסו לדף הפייסבוק ולאתר shirams.com

תסריטריט פתיחה חגיגי:

יום שישי, ה-28 ביולי, בין 7:30 ל-10:30.

המהות של הכתיבה התסריטאית

 

מהות

 

*שינוי פנימי הוא המהות של הסיפור הקולנועי.

*הדמות הראשית בסיפור לעולם נמצאת בהוויה של הימנעות – בכניעה לפחד העמוק, שעומקו כעומק הקונפליקט הקיומי הלא פתור שלה.

*כאשר הדמות הופכת מודעת לפחד העמוק שלה, הלא מודע שלה מתחיל להשתוקק לשינוי

*הכרעה בקונפליקט הקיומי בהכרח מהווה הזדמנות למהפכה אישית (חיובית או שלילית).

*להכיר את הדמות בסיפור שלנו ולהבין אותה – אלו שני דברים שונים.

*האופי של הדמות הוא כמו מגנט המושך את האירועים החיצוניים

*דמות חסומה היא זו אשר חוסמת את עצמה

*אנחנו, הכותבים את הדמות, לעולם נהיה פחות אמיצים ממנה. לטוב או לרע, ההתנהגות של הדמות מהווה את הפורקן האפשרי שלנו

 

זהות

 

*הרבה אנשים רוצים להשתנות, אבל רבים מהם ככל הנראה לא מכירים את הדרכים לעבור שינוי. הבנת המהות של הכתיבה התסריטאית עשויה להתוות דרך אפשרית בתהליך

*כתיבה תסריטאית הופכת את ההתבוננות הפנימית לאמצעי ריפוי מעשי.

*לא נוכל להגשים את עצמנו ככותבים, מבלי לחוות התבוננות עצמית אינטימית.

*תסריטאים שהם אמנים בנפשם, ישמחו בסיום העבודה על התסריט וירגישו כמי שסיימו לכתוב יצירה אמנותית. תסריטאים שאינם כאלה, עשויים להרגיש כמי שלא יצרו דבר.

 *

בתמונה – לוקיישן שעושה חשק לכתוב לו סרט (קפה החלוצים, ראש פינה)

 

סליחה, זה אישי

 

*אני מוכר את האוטו. בן אדם אחד באוטו כזה גדול, זה מרגיש קצת בודד. צריך משהו קומפקטי. נניח – אופניים.

*יום אחד, בעתיד, אשדרג לחללית, ואעביר את חופשת הקיץ באיזו חושה בירח, עם שייק גויאבה ופנקייק - כמו בסיני, רק בלי ישראלים, ובין גמלים חסרי דבשת. והים - הים יהיה אותו ים. עד אז - מוכר את האוטו. וכן, יש הנחה לחיילים

*ארבעה גלגלים, ארוזים פח מטאלי כסוף. יד שניה מפסיכולוג של דמויות בדיוניות.

*למהירי החלטה, אבל לא רק –אפשר בהחלט להגיע להחלטה נבונה מבלי למהר יתר על המידה. בכל מקרה, כדאי להזדרז - נשאר רק אחד כזה במלאי

*הלוואי והייתי יכול להתפייט על חוויות שעברתי עם הרכב – אבל לצערי זה לא אפשרי. לא מטעמי שמירה על פרטיות, חלילה. פשוט אין חוויות כאלה, כי הרכב יחסית חדש (ועל כן נמכר במחיר מחירון).

*אני מרגיש שהרכב החזיר לי אהבה, וצר לי על אלביס שלא הרגיש ככה. אולי הוא היה צריך ללכת על פרייבט, ולא על טנדר.

*למה לרכוש את הרכב? שאלה טובה. ובכן, אנחנו צריכים להיות בתנועה. "בצמיחה", כמו שיונג אמר, לפני שהוסיף "עד סוף חיינו". או כמו שמיכה שטרית כתב – "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה. שנתחמם. שלא נקפא. שלא נשתגע". וגם בעל הבית לא השתגע, ולכן אין מבצעים מטורפים על הרכב. אבל יש הבטחה - הרכב שמור היטב, בכל זאת – נהג בו נהג שלא אוהב לנהוג, והוא גם השקיע בו, כי הוא אדם אחראי. וגם המוסך המורשה היה אחראי, אחרת הוא לא היה מוסך מורשה.  

*תמיד תהיתי מה זה אומר, כשכותבים במודעות מכירה: "חייב להימכר". מה זה משרת? מהי המשמעות של הכותרת הזו? איפה זה פוגש אותי כלקוח פוטנציאלי, או אפילו סתם כשוחר של תיאוריות התנהגות צרכנים? מה אכפת לי שזה "חייב", איך זה מדרבן אותי לקנייה? בכל מקרה, הרכב שלי ממש לא חייב להימכר. בכלל - הוא לא חייב כלום לאף אחד. הוא עסוק אך ורק בלרצות את האגו שלו. ככה הוא, הוא כזה מאז שהוא יצא מהמפעל. מה שאומר שגם מהסיבה הזו הוא מוכרח להימכר במחיר מחירון - כי לשמור על אגו בריא זה חשוב, אתם יודעים איך זה.

*אנחנו חיים בעידן מבלבל, שבו לא בטוח מה יש יותר – רוח בחומר או חומר ברוח. אולי בכלל הכל חומר. ובכלל –מה הופך רוח לרוח? ומה הופך חומר לחומר? אפרופו חומר – אפשר לפנות גם בשבת. דברו איתי. מתן 054-6377965 

הטעות ההיסטורית לגבי "פואטיקה" של אריסטו

 

הספר הקלאסי "פואטיקה" מאת אריסטו משקף תפישת עולם יוצאת דופן של פילוסוף פורץ דרך, אלא שעם השנים זכה הכתוב בו לפרשנויות שגויות – בעיקר בכל הקשור לאפיון דמויות.

הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, וכמוה הפסיכולוגיה החיובית והפסיכולוגיה ההומניסטית, גורסות שמי שלא מעריך את עצמו, מי שההערכה העצמית שלו נמוכה, הבחירות שלו לעולם יהיו גרועות (לרוב זהו המצב הנפשי של הדמות הראשית בתחילתו של סרט או בתחילתה של סדרה: הדמות סובלת מהערכה עצמית נמוכה, או שהיא בחוסר – אין לה את מה שהנפש שלה זקוקה לו). לכך כנראה התכוון אריסטו, כשכתב שאנשים הם כפי שהם בגלל תכונות אופיים, אבל הם מאושרים או אומללים בגלל פעולותיהם – והפרשנות השגויה לכוונתו, לפיה "דמות היא אוסף של פעולות", עושה עוול היסטורי הן למשנתו של האחרון, והן לאמנות ככלל. 

למרבה הצער, פרשנות שגויה זו הפכה לתפישה המקובלת בתחום הוראת הקולנוע (והטלוויזיה).  על בסיס תפישה זו, שנכון לכנותה 'אמונה', חונכו דורות רבים של תסריטאים ברחבי העולם, כולל בישראל. אלא שאמונה זו לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון הפשוט (לפיו האופי של הדמויות מעוצב באמצעות תכונות אופי), היא גם סותרת את העובדה שדמויות הן ישויות בעלות מאפיינים פסיכולוגיים.

להבנה שמלאכת הקולנוע הינה עיסוק בצרכים רגשיים, שותפים גדולי התסריטאים והבמאים בהיסטוריה של הקולנוע. הקלאסיקות הקולנועיות הן כולן כאלה. יצירות שנכתבו מן הפנים אל החוץ, בידיעה כי המהלכים של הדמות, סגנון הדיבור שלה, הבחירות שלה וכל פעולה שהיא מבצעת, נגזרים מאישיותה, ועל כן, יותר מכל, אופייה של הדמות הוא שמעצב את העלילה.

הפסיכולוגיה של הדמויות - סדנת יולי 2023

 

אני לא פסיכולוג וגם לא מטפל, אבל מאז ומתמיד הייתי הפסיכולוג של הדמויות שלי. גם מתוך סקרנות, ובעיקר מתוך הצורך להכיר אותן לעומק ולהבין אותן יותר טוב, על מנת לכתוב כהלכה את סיפוריהן. בכובעי כפסיכולוג שלהן, חיפשתי דרכים מגוונות שיאפשרו לי לסייע להן לנווט את הרגשות שלהן, לתקף אותם בעבורן, ובמקרים מסוימים - מורכבים במיוחד, גם כדי לחוש כלפיהן חמלה.

לעתים התערבתי יותר מדי - בעיקר בעניינים הקשורים בקבלת החלטות (ולעתים נכשלתי בניסיון שלא להיות שיפוטי כלפיהן), אך מרבית הזמן הן היו הפוסקות האחרונות לגבי עצמן. כך או כך, כשכתיבת הסיפור החלה, היו הדמויות לישויות עצמאיות, בעלות אישיות מעוצבת. ככה זה - לאחר שאישיותן של הדמויות עוצבה וכתיבת הסיפור החלה, אין שום אפשרות לשנות את אישיויותיהן, וזאת משום שלא קיימת אפשרות לקחת מאף אדם את האישיות שלו. אני יכול רק לייעץ, או לנסות לשפר, או לשכנע - ולפסיכולוג של דמויות יש את הפריבילגיה להיכנס לראש של כל דמות, ובכך להצליח בניסיון לשכנע. 

עם זאת, אין זה עניין של מה בכך, משום שברבים מהמקרים טובת הדמות אינה לנגד עיני הכותבים אותה - למרות שאנחנו נוטים לחשוב שהיא כן. נדרשת מידה גבוהה של מודעות מצד הכותב/ת לנטייה האנושית המתמדת להרס עצמי, ועובדה מצערת היא שלא רבים הם האנשים אשר ערים לנטייה זו (עם יד על הלב, כמה מאתנו מצליחים לזנוח הרגלים רעים, כאלה אשר מונעים מאתנו לשפר באופן מהותי את איכות חיינו? כמה מאתנו מונעים מתוך הימנעות וכמה פועלים מתוך צורך פנימי אותנטי?)

השאיפה הכי גדולה שלי, שנחשבת בעיניי להישג מקצועי הנשגב ביותר, היא להיכנס לראש של דמות ולהציל אותה מעצמה. לגרום לה לבחור בחיים. שאיפה הזו מומשה לא מכבר, וקרוב לוודאי שמתוך כך 'נולדה' סדנה זו.

קהל היעד הטבעי של הסדנה הוא סופרים, מחזאים ותסריטאים, אך התקווה שלי היא שגם מטפלות ומטפלים וגם שוחרי כתיבה יוכלו להיעזר בגישה זו, שהיא פשוטה להבנה, אך כאמור - מאתגרת ליישום.

אנשים שמאמינים שהכל שייך להם, לעולם לא יחושו שייכים

 

לפני פחות מעשור השתחררתי משירות מילואים מלא ביחידה קרבית. 

היות וברמת העיקרון, עד לפני כשלושה חודשים עוד הייתי נכון להתנדב ולסייע בעת הצורך, אני מרשה לעצמי לכתוב בלשון הווה, וברבים, וחרף הידיעה שהכתוב הנו בחזקת מכתב חסר מען.

היום הוא יום הזיכרון והמילים נכתבות בעצב, אך עם שביב של תקווה: אני רוצה להאמין שהפה המלוכלך של חברי הממשלה לא יצליח לזהם את קדושת היום.

                                                                   *

עד לפני שקמה הממשלה הנוכחית, זו החותרת למלחמת אחים ולדם ברחובות, שרר בינינו לבין הפוליטיקאים החרדים והפוליטיקאים מהימין שנסחטו על-ידם, מעין סטטוס-קוו שבעל-פה: אנחנו נסכן את חיינו כדי שאתם לא תצטרכו לסכן את חייכם ואת חיי ילדיכם, ואתם לא תזלזלו בנו על הנכונות שלנו להקריב את חיינו גם בשבילכם.

זכותכם לחשוב שאנחנו פראיירים שמובילים את עצמם כצאן לטבח, או טיפשים - כאלו שלא מעריכים את החיים שלהם (שהרי בעיניכם רק אנשים מטומטמים מוכנים למות בשביל אידיאלים). 

אבל לקרוא לנו בוגדים, אנרכיסטים, סרבנים – לנו, שבמשך שנים מסכנים את חיינו, שאיבדנו חברים לנשק, שלמשך כל ימי חיינו ניאלץ להתמודד עם הפרעות חרדה, עם פוסט טראומה, ועם שורה ארוכה של פגיעות בגוף ובנפש?

אנחנו, שחלקנו הלא מבוטל מפחד ללכת לישון כל לילה, או נאלץ ללכת לישון בציפייה כפויה למראות אימה - אנחנו בוגדים?

הרי רובכם לא היה מוכן בשום פנים ואופן, וכנראה תמורת שום הון שבעולם, לעבור מה שמוכנים לעבור אלה שאותם אתם מכנים "אנרכיסטים".

אבל מילא אנחנו. כשאתם אומרים את זה, המשפחות השכולות מבינות מיד: את מה שאתם חושבים עלינו, אתם חושבים על הילדים שלהן שמתו. משום שאם ההקרבה שלנו היא חסרת ערך בעיניכם, זה אומר שגם ההקרבה שהקריבו הילדים שלהן הינה חסרת ערך בעיניכם.

איך אתם מעזים לכפות את הנוכחות שלכם על המשפחות הללו ביום המקודש הזה ולהכאיב להם? 

*

(בתמונה: אני, במילואים, פעם)

לפעמים צריך לדעת לפרגן. אז תודה ביבי, באמת תודה

 

ממשלת נתניהו ושלושת כתבי האישום, המורכבת מאנשים לא נורמטיביים, בלשון המעטה, ממהרת מאוד לסיים את החקיקה הבזויה הזו, עוד לפני יום העצמאות - כי נתניהו מודע לדיסוננס הצפוי: לאירוניה, שלבטח תדקור בלבבות של כולנו. 

כך שאם לא נוסיף להגן על עצמנו במלחמה הארורה הזו שהממשלה הכריזה כנגדנו, יום העצמאות הקרוב יהיה עצוב יותר מיום הזיכרון. 

*

היום, ה-20 במרץ, הוא יום האושר הבינלאומי, ואזרחי המדינה שקועים או שוקעים בדיכאון. כולנו רואים איך אותם אנשים לא נורמטיביים גוזלים מאתנו את החופש, את המשאבים הרוחניים והציבוריים שלנו – ועוד קוראים לנו אנרכיסטים. מה לעזאזל ? 

*

הרבה פעמים ברגעים קשים, אני מנסה לחפש את החיובי. לפעמים זה מצליח. נראה לי שעכשיו זה מצליח: נפקחו לנו העיניים. פקיחה מאוחרת, אמנם, אבל לא מאוחרת מדי. 

אז תודה, ביבי. לפעמים צריך גם לדעת לפרגן ולהגיד תודה. באמת תודה. 

קיבלנו וואחד שיעור בהונאה פוליטית. 

בתוך זמן קצר יחסית, למדנו (סופסוף) לזהות תהליכים היסטוריים - אולי לא מספיק זמן מראש, אבל מספיק זמן כדי להבין באיזו מהירות הם מתרחשים. 

ותודה, ביבי, על ההכרה בנחיצותה המיידית של חוקה. תודה גם על ההכרה בכך שכציבור שהוא חילוני ברובו, נמנענו כל השנים מלהתייחס ברצינות לסחיטה החרדית.

תראה מה עשית: בפלגנותך - איחדת, בהורסך - שיקמת. 

עוררת את המחנה הליברלי: עברנו מתבוסתנות לתקומה אידיאולוגית.

אז גם על זה תודה.

*

היום הוא גם יום השוויון. שוויון מסוג אחר, אבל שוויון זה שוויון - או שמאמינים בו, או שלא. הגיע הזמן, ביבי, שגם אתה תאמין