יום ראשון, 29 במאי 2016

השר לענייני כבוד עצמי



אילו היה קיים משרד ממשלתי לענייני כבוד עצמי, ניתן היה להניח כי השר לענייני כבוד עצמי הוא השר העסוק ביותר בממשלה הנוכחית. כזה שלא ישן בלילות בשל עומס הנטל. עד כדי כך שייתכן שאף נישואיו היו נקלעים למשבר. האמת, אם היה שר שכזה, אחרי אירועי השבוע האחרון, הוא וודאי היה מתפטר. הוא היה מרגיש שהוא נכשל בגדול. שלמרות מאמציו העילאיים, וחרף מסירות הנפש, מקצועיותו ונחישותו, לא נותר לו אלא להודיע, קבל עם ועדה: "נכשלתי. לאנשים שיושבים בממשלה הזו אין טיפת כבוד עצמי, והם לגמרי בסבבה עם זה".
אבל נניח והוא בסוף לא היה מתפטר. נניח שהתפטרות השר גבאי הייתה מפיחה בו איזושהי תקווה. נניח. איזה פרצוף היה לו מול אשתו?
אשתו של שר כזה לבטח הייתה מציבה אולטימטום, מאיימת  שזה "או האפסים האלה, או אני". כבר עם כניסתו לתפקיד, הייתה בוודאי נוזפת בו על כך ש"למה לקחת על עצמך תפקיד כפוי טובה שכזה? כולם בממשלה ישנאו אותך, כולל השקרן הפתולוגי ואשתו. הרי גם ככה לציבור יש זיכרון קצר, ולציבור לא משנה כבוד עצמי או לא כבוד עצמי, כל עוד בממשלה הזאת שונאים ערבים".
מאז הוא לבטח היה מתנצל בפניה הכי יפה שהוא יכול. "אני יודע שהבטחתי ללכת לאספות הורים בבית ספר, ושהבטחתי שפעם בחודש נלך לסרט, ושאתקן את הרעפים השבורים שבגג, ושנחגוג יום נישואין בלי שהטלפון יצלצל כל שניה. אבל מה לעשות, דקה אחרי שנכנסתי לתפקיד נפלו עלי כל כך הרבה תיקים, שאני לא מצליח לנשום מאז. אני נשבע לך, אני בקריסה. דרעי הגנב מונה לשר הפנים, גלנט הגנב מונה לשר השיכון, יש שר לענייני ירושלים למרות שלירושלים יש ראש עיר, יש אוסף של שודדי ציבור בחטיבה להתיישבות ובישראל ביתנו, יש לי ראש ממשלה שהפך סופית למריונטה של אנשי עסקים ושל חברות גז, יש לי שורה של מפקחים מעולים שבעטו אותם מכל המדרגות. כל פעם יש משהו אחר. וזה דורש זמן. רק לשבת בכנסת ולהסביר לחברי הממשלה שלאשר החדרת פלואור למים זה פוגע בכבוד העצמי שלנו כנבחרי ציבור, ובאופן כללי כבני אדם. נדרשו לי שבועיים (!) וכלום לא עזר".
"ויש לך שרת תרבות שמוציאה חוק נגד סופרים".
"ויש לי שרת תרבות שמוציאה חוק נגד סופרים. ומאיימת בצנזורה על אמנים. גם כן, מירי רגב הזאת. יבוא אליה לוביסט, ילחש לה באוזן שהוא ישיג לה תרומה וישכנע אותה להוציא חוק נגד "טאקי פלוס", היא ישר תסכים. היא תגיד שזה פוגע בפריפריה, כי יש שם קלף "משנה צבע" – למרות שגם בטאקי המקורי יש. אבל זה לא משנה, אין לה כבוד עצמי וגם לא יהיה לה, כי היא עושה מזה קריירה. וחוץ ממנה דו"ח מבקר המדינה עכשיו על הראש שלי, והדו"ח שלי על מבקר המדינה, והדו"ח שלי על החייל השני של ביבי, זה שהלך, נו, ויינשטיין. ועכשיו ההמלצות של המשטרה על מעשי המרמה והנוכלות של שרה. זה לא נגמר, שתביני, זה פשוט לא נגמר".
"אני מבינה, אני רואה חדשות"
"אמרתי לביבי: אישרנו למפעלים לזהם את האוויר בידיעה שאזרחים ימותו, וזה נראה על הפנים. מה הוא אמר? "אני אחראי לביטחונם של אזרחי מדינת ישראל". אמרתי לו, ביבי- יש לנו מאתיים אלף ניצולי שואה, חצי מהם עניים, זה אללה יוסתור. היטלר באורגזמה בקבר. ועל הרקע הזה, זה לא נראה טוב המטוס שלך החדש והארמון בצורת חייזר על אסיד".
"ומה הוא ענה?"
"שזה רצון העם"
"גאון".
"וליברמן... איזו ממשלה עם כבוד עצמי מאפשרת לאיש עסקים מפוקפק שמתחזה לפוליטיקאי להיחשף לסודות ביטחוניים?"
"ממשלה שאתה חלק ממנה. איך לא התפטרת?"
"כי אני אופטימי"
"לא. כי אתה פוליטיקאי. מה עם כל ההבטחות שלך להגיע מוקדם הביתה? תבטיח לי שלפחות בערב שבועות אתה חוזר מוקדם ומגלגל בלינצ'ס גבינה. כמו פעם, כשרק הכרנו. כשחשבנו שאפשר לשנות מבפנים"
"נכון. שאפשר לשים קצת צימוקים, לא רק גבינה". 
"או לשים מילוי של שוקולד ואגסים"
"תכלס"




יום חמישי, 12 במאי 2016

שיר של לפני מלחמה

(נכתב בערב יום הזיכרון)

שיר ישן נושן
שיר של חיילים
שלא חוזרים אחרי הקרב
שיר של אהובה, מחכה לשווא
לאהוב שנשלח אל התופת.


זהו שיר לפני מלחמה
שוב היא תפרוץ בלי סיבה
אחת לתקופה, כניגון החוזר
זהו שיר שבא לפני המלחמה


הוא ישאיר מכתב, תמונה אחרונה
ככה זה הולך תמיד
הוא יישאר צעיר, היא תמחה דמעה
מישהו שר את זה קודם


זהו שיר לפני מלחמה
הוא תמיד מזכיר אי תקווה
האזעקה, העתיד הקודר
זהו שיר שבא לפני הגחמה


ההמון צוהל: אנחנו מנצחים
כמה זה טוב, אקשן טוב
הנה הם חוזרים, שבורים או בריאים
וגם אלו שמתו קצת קודם


זהו שיר לפני מלחמה
שוב היא תפרוץ בלי סיבה
אחת לתקופה, כניגון החוזר
זהו שיר שבא לפני המלחמה


שיר ישן נושן
שיר של חיילים
שלא חוזרים מהקרב

(גרסת הנוצות לשירו של אריק איינשטיין "שיר של אחרי מלחמה", לחן: שם טוב לוי)

יום שבת, 6 בפברואר 2016

היו שלום דפים ורודים + ביקורת על הסרט "חדר"



תם עידן גלובס. כלומר: תם עבורי, ועבור עשרות עובדים שגילו בשלהי דצמבר כי האדמה רועדת, וכי תוך שבועות ספורים ייסגר המוסף היומי "גלובס הערב" וכן המוסף החודשי "פירמה". בערב של יום חמישי האחרון התכנסנו, כתבי ועורכי "גלובס הערב", לערב פרידה. היה נחמד לפגוש את האנשים, אבל זה הרגיש כמו מסיבת גירושין.
לא מזמן ביקרתי בבניין בית מעריב. מה אתם יודעים, קומת הכניסה הפכה למועדון לריקודי סלסה ובקאצ'ה. אהבתי את העיצוב החדש – מן עיצוב אייטיז של פריפריה. אבל היה עצוב. רק מכונת הדפוס העתיקה שבכניסה נותרה נטועה ביציקת הבטון, כאנדרטה.
אני כבר 16 שנים במקצוע. אפשר לומר שאלו 16 שנותיו הקשות. שנים של התדרדרות מתמשכת- כמותית, כלכלית, איכותית, אתית. לא יודע מה יהיה הלאה, אולי אעשה מה שבהוליווד עושים, ואביים סרטים על עיתונאים. חומרים לא חסר. בינתיים, אכתוב על קולנוע בבלוג, ואדבר על קולנוע בתוכנית הטלוויזיה המחתרתית שלי בשידורי החללית (פרטים בהמשך. בעצם- מי שיהיה ער מחר ב-23:00, מוזמן: Halalit.tv ).


ביקורת סרט: חדר (ארה"ב, 2015). תסריט: אמה דונהיו. בימוי: לני אברמסון.

שחקנים: ברי לארסון, ג'ייקוב טרנבלי, ג'ואן אלן, וויליאם ה. מייסי, טום מק'מוס.

אני לא חסיד גדול של עיבודים ספרותיים לקולנוע. לרוב זה לא מצליח, כיוון שהסיטואציה עבור תסריטאים היא בין מכשילה לבין כמעט בלתי אפשרית – צלו של הסופר מוטל בחרדת קודש על המקלדת, המלאכה אינה יצירתית במיוחד ומשום כך הינה משעממת, והדהודי הרקע של התגובה השכיחה "הסרט נחמד, אבל הספר היה הרבה-הרבה יותר טוב", ככל הנראה אינם מאפשרים מרגוע.
"ארץ קשוחה" של האחים כהן ו"הרחק ממנה" של שרה פולי, היו האדפטציות הקולנועיות המוצלחות האחרונות שראיתי, והן היו מוצלחות משתי סיבות שונות: ב"ארץ קשוחה" האחים כהן פשוט העתיקו את הספר (השניים אף הודו בכך) – ואולי זה מסביר מדוע הסרטים המעובדים שלהם הם הסרטים הטובים ביותר שלהם, ובמקרה של שרה פולי, שכתבה וביימה את "הרחק ממנה", ובכן- פולי היא פשוט תסריטאית ובימאית מבריקה (היא גם שחקנית מעולה).
"חדר" עובד לקולנוע על-ידי הסופרת עצמה, ובאופן מפתיע למדי, החולשות בספר הפכו לחוזקות בסרט, ואילו החוזקות בספר הפכו לחולשות של הסרט.
בספר, העלילה מסופרת מנקודת מבטו של ג'ק, ילד בן חמש, אשר כלוא ביחד עם אמו בחדר שבחצר ביתו של פסיכופת - זה שחטף את ג'וי לפני שבע שנים, והכניס אותה להריון. החדר הוא כל עולמם של השניים, והוא העולם היחיד אותו ג'ק מכיר.
בספר, דונהיו בחרה לספר את הסיפור בגוף ראשון ובזמן הווה – משימה שאפתנית במיוחד, שלטעמי לא עלתה יפה. עם כל הרצון להתחבר לעולמו הפנימי של הילד, קשה להאמין שילד בן חמש מתנסח כך. בסרט, להבדיל, המונולוג של הילד (בגילומו של ג'ייקוב טרנבלי) נהדר. הוא מתבטא כילד, מתנהג כילד, ואף שנשקפת למולנו נקודת מבטו, נחשף רובד נוסף של פרספקטיבה- זה של אמו. שתי נקודות המבט הללו משתלבות היטב בתמונה, והן משלימות זו את זו: תצלומי תקריב בעדשה רחבה ממחישות את ממדיו הצרים של החלל, ובה בעת משתקף העולם החזותי אותו יצרו השניים, פרי עולם דימויים פנימי עשיר, המאפשר את שרידת  צלילות הדעת.
נקודת התורפה של הסרט היא בתחילת המערכה השלישית: סיקוונס החזרה של ג'ק וג'וי (ברי לארסון) הביתה. כלום כמעט לא עובד בסיקוונס הזה. אומר זאת בפשטות: זה לא נראה כמו חזרה של מישהי שנחטפה לפני שבע שנים. זה נראה כמו חזרה של מישהי הביתה אחרי היעדרות של יומיים. כשמישהי שנעלמה לפני שבע שנים חוזרת הביתה, אחרי שהתברר שנחטפה ונאנסה על ידי פסיכופת, לא ייתכן שהתגובה של המשפחה ושל הסביבה תהיה מאופקת כל כך. ללא הפגנת רגשות. ללא סקרנות לדעת מה עבר ועובר עליה ואיך כל זה קרה, וללא כל רצון להסביר לה מה השתנה במרוצת השנים הללו (למשל, מדוע ההורים התגרשו). כל כלי התקשורת (התקשורת הבליחה בסרט לסצנה מוצלחת, אבל בודדת) אמורים לסקר בלי הרף את החזרה שלה. הטלפונים אמורים לצלצל בלי הפסקה. פרחים אמורים להיערם בכניסה לבית. חברים אמורים לבוא ולעטוף את המשפחה. כל זה לא היה, וחבל. תסריט מהודק יותר יכול היה להפוך את הסרט לשיא הקולנועי של השנה. ברי לארסון, בתצוגת משחק מופתית, זכתה בצדק בגלובוס הזהב על התפקיד, והיא מועמדת לאוסקר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר. אם אלי הקולנוע יהיו איתה, היא תזכה.

ציון: ארבעה פנסים.

יום שלישי, 29 בדצמבר 2015

יומולדת 40



נולדתי שש שנים אחרי שסטנלי קובריק ביים את הנחיתה על הירח, שש שנים אחרי פסטיבל וודסטוק, שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים. הייתי בן ארבע כשנולד השקל וכשג'ון לנון נרצח, אבל אז לא ידעתי מי זה, וגם ככה הייתי מאוהב בג'וזי כץ.

הייתי בן 15 כשמדינה שלמה הדביקה ניילונים על חלונות, כמיגון מפני התקפה כימית וביולוגית מעיראק. התגייסתי לצה"ל ביום שבו קורט קוביין התאבד, וכשהשתחררתי כבר המציאו את גוגל (שבאמצעותו בין היתר גיליתי שבדיוק היום לפני 120 שנה התקיימה הקרנת הקולנוע הראשונה בהיסטוריה, ושהערך הגימטרי של השם שלי לפי פסוקי התנ"ך זה "ויכל מהתנבות ויבא הבמה" – מה שזה לא אומר).

הייתי בן 24 כשהעולם כולו ניסה להתחסן מפני באג 2000, שבסוף הגיע והרג את הרומנטיקה. הייתי בן 25 כשצה"ל יצא מלבנון, בן 31 כשצה"ל נכנס שוב, ובן 36 כשפרצה מחאת האוהלים ברוטשילד, ששיאה היה בהופעה של הזמר ההוא ששוכב עם ילדות.

אני בן 40 ביום שבו בפעם הראשונה (וכנראה לא האחרונה) ראש ממשלה בישראל נשלח לכלא, ביום שבו עומרי כספי קולע שיא קריירה והופך רשמית לכוכב NBA. אני בן 40 בשבוע שבו מקום העבודה שלי קורס, בשבוע שבו מאיר טפירו בן ה-40 קולע סל בשניה האחרונה ומנצח את הפועל תל אביב.


אני בן 40 ויש לי יותר חלומות מאשר היו לי בגיל 30. חלק כבר התחלתי להגשים. חלק לא אספיק, ואני בסבבה עם זה, כי אין מי שימכור לי עוד שנים. אני בן 40 ואני מתחיל לחבב את הבנאדם הזה, שמביט בי מהמראה המאובקת שבכניסה לבית. אני מחייך לעברו ותוהה האם ייתכן שאחרי 40 שנה, סופסוף התרגלתי אליו? בהחלט יכול להיות שהתשובה היא חיובית.

יום שלישי, 13 באוקטובר 2015

בנימין נתניהו- גיבורם של פחדנים

דור שלם של צעירים- ישראלים ופלסטינים – לא יודע את תקופת טרום שלטון הימין. דור שלם לא מכיר מציאות אחרת. לא שאי-פעם שררה פה אידיליה, וסביר להניח שגם לא תשרור- אבל היה פה פחות מתוח, פחות אלים, הייתה פחות שנאה והיה פחות עוני, ולכל הפחות- היה פחות מדמם. ההורים של בני הדור הזה זוכרים, אלא שחלקם לא מייחסים חשיבות רבה לזיכרון. בטח שלא בהשוואה למסורת המפלגתית המשפחתית- לפיה אלה מקריבים את עתיד ילדיהם בשם הבחירות הפוליטיות של הוריהם. הם לעולם לא יודו בכך. חלק מן הזוכרים כלל לא רוצים לזכור, כי "את העבר צריך להשאיר בעבר", וכי "כבר אז הונחו התשתיות", וכהנה וכהנה השתכנעויות עצמיות. ויש כאלה המתכחשים לזיכרון- בטוחים ומבטיחים שמאז ומתמיד היה גרוע. היום אין פתרון, וגם אז לא היה.

אילו רק היו אומרים הורים אלה לילדיהם שככל שהמצב נמשך, הגרוע הופך ליותר גרוע. אבדן תקווה מוביל לאבדן טעם החיים. או לסמים. או גם וגם. מצוקה מתמשכת דינה להחריף. עוני מתמשך מוביל לעוני קשה יותר, ולפגיעה נפשית בלתי הפיכה. שנאה מתמשכת הופכת לאלימות, וכאב מוביל לאשם ולצורך בנקם, ותחושת השפלה הופכת לנדר ההסתה והסתה מובילה לרצח. צריך לקחת את זה בחשבון כשהולכים לקלפי לבחור ראש ממשלה, וצריך לקחת את זה בחשבון כשמנסים להבין "איך זה שערבי כפוי טובה שמתפרנס מעבודה בבזק מוכן בכזו קלות לרצוח".

אילו רק היו אומרים הורים אלה לילדיהם- כבר לא נוכל לקנות כמו פעם תפוזים בקלקיליה וחומוס בעזה, אבל גם אם נשאף להפחית את הסבל ההדדי, בעתיד יהיה פחות רע. אם רק יואילו להודות אותם הורים שגם להם רע. שגם הם סובלים. שגם הם לא יודעים מה הפתרון. שהם הבינו שנתניהו הוא חלק מהבעיה, ולבטח לא הפתרון. אם רק יואילו להודות שטעו. אם יודו כי טעו בבחירות הפוליטיות שעשו, ילמדו ילדיהם שגם להם מותר לטעות, ושזו לא בושה להודות. להפך- להודות בטעות זה לפעמים דבר טוב. כל עוד ישלוט נתניהו, כל יום יהיה גרוע מקודמו. נתניהו, בדרכו המעוותת, הפך לגיבורם של פחדנים, ובכך הפך אותנו, ישראלים ופלסטינים כאחד, לאזרחים חסרי מזל. 

יום שלישי, 22 בספטמבר 2015

הערות על טקס פרסי אופיר 2015



א. להבדיל משנים בהן סרט אחד היה גורף כמעט את כל הפרסים בעשר הקטגוריות החשובות, השנה הפרסים התחלקו בין כמה סרטים, מה שמעיד על גיוון דעות וטעמים. מה גם שלא היה כמעט דמיון בין הסרטים המועמדים לפרסי הסרט הטוב, הבימוי, הצילום והתסריט. כל סרט שהתמודד מבטא עולם סגנוני, נרטיבי וויזואלי שונה, ולכן, כפי הנראה, נוצר מצב שבו הסרט שזכה בפרס הבימוי (ארז תדמור, על "ארץ פצועה") לא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר ("באבא ג'ון"), שהפסיד את פרס התסריט ל"היורד למעלה" של אלעד קידן.

ב. פרס מפעל חיים לקולנוע הוענק אמש למנכ"ל סינמטק תל אביב הוותיק אלון גרבוז, בין היתר על שהפך את הסינמטק ל"בית חם לקולנוע הישראלי" - זאת בשעה שהטקס עצמו נערך באולם אשר בעיר אשדוד. תמוה בעיניי איך אותו מוסד שכח שהוא "בית" דווקא ביום החשוב ביותר בשנה לקולנוע הישראלי. ככה זה בכל שנה: הטקס נודד בין מקומות שאין להם כל זיקה לתעשייה הקולנועית המקומית. לפני שלוש וארבע שנים הטקס התקיים בחיפה, בשנתיים האחרונות הוא מתקיים באשדוד. וכך, ללא מסורת וללא גאווה, נודדים אנשי תעשיית הקולנוע ממחוז אחד למחוז אחר – תלוי מיהו ראש העיר שזקוק באותה עת ליחסי ציבור טובים ולכן מוכן להעניק את האולם חינם אין כסף לאקדמיה לקולנוע, ובלבד שישתתף באופן פעיל בהגשת פרס חשוב, פלוס השתתפות במערכון.

ג. גרבוז, שפורש לגמלאות, יפנה בשבוע הבא את מקומו, וטובי המוחות המשפטיים בעיריית תל אביב מנסים כעת להכשיר את זכייתה של איסי וינטר, שזכתה בתפקיד מנכ"ל הסינמטק במכרז שנוי במחלוקת, בלשון המעטה, ככל הנראה בשל קשריה ההדוקים בצמרת העירייה. וינטר, אף שלא עמדה בתנאי הסף של המכרז (ניסיון בתחום הקולנוע), נבחרה על ידי ועדת האיתור כמועמדת המתאימה ביותר מבין 200 המתמודדים על התפקיד. רק פרסומים של כתבי קולנוע, ביניהם הח"מ, שהתריעו על המהלך הבעייתי, מנעו לפי שעה מדירקטוריון הסינמטק לאשר את המינוי.

ד. בחזרה לטקס. יושב הקהל באולם (ובבית) וצופה בעוזי דיין, איש צבא לשעבר וכיום מנהל קזינו, מעניק את הפרס החשוב ביותר- פרס הסרט הטוב ביותר. לפניו עלתה שרת התרבות והעניקה את פרס הבימאי הטוב ביותר, לא לפני שפצחה בנאום פוליטי ארוך. לפניה עלה ראש עיריית אשדוד ועשה לעצמו פרסומת. למה מאשרים להם לעשות את זה? מה פשר ההתרפסות וההתבטלות בפני פוליטיקאים ופקידים?

צריך להגיד לדיין, יו"ר מפעל הפיס, ולשרה רגב: חברים יקרים, אתם מבזים אותנו ואת הטקס שלנו. לא לשם כך התכנסנו. הטקס איננו תירוץ ליחסי הציבור שלכם. רוצים לנאום? בבקשה, אך בתחילת הטקס, ובמגבלת זמן של 3 דקות לנאום. לא ייתכן שאת רגעי השיא של הטקס (שהיה השנה מייגע וחסר חן אף יותר מבדרך כלל, ונכתב בחובבנות מעליבה – למעט הקטע המושקע והמוצלח של דודו ארז), ינצלו השניים לגריפת הון פוליטי, בעוד שחלק מהזכיות האחרות כלל לא שודרו בטלוויזיה – שכן שמו פרסומות במקומן.

ה. עם היבחרה, הבינה מירי רגב כי תפקיד שרת התרבות הוא מקפצה פוליטית אדירה עבורה- אין משרד עם כמות טקסים גדולה מזה של משרד התרבות. מה עוד שהטקסים, רובם ככולם, מסוקרים על ידי ערוצי הטלוויזיה. דבר נוסף ודאי הבינה רגב בליל אמש (אך בהחלט ייתכן שלימור לבנת, השרה הקודמת, סיפרה לה בחפיפה): אנשי תרבות שומעים את המילה "תוספת תקציב", ומיד באים לחבק. כן צ'כוב, לא צ'כוב, כן צנזורה, לא צנזורה. יש ג'ובות, יש מחיאות כפיים.

ו. בתום הטקס של שנה שעברה, זכו חברי האקדמיה ליהנות מארוחת ערב נחמדה. השנה לא נשאר לזה תקציב. אם רוצים לבנות מסורת ולקיימה, צריך להחליט גם לגבי עניין זה- או שעושים או שלא.

ז. חבל שהצופים בבית לא זכו לשמוע עד הסוף את נאומו של הבימאי הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, יובל דלשד (השידור נקטע לטובת התוכנית הבאה). עושה רושם שמדובר באיש חכם, צנוע ומעניין, ויש לקוות כי הוא בימאי של יותר מסרט עלילתי אחד.

ח. למרות הכל, היה מרגש. ברכות לזוכים. 



יום ראשון, 20 בספטמבר 2015

כשבימאי גדול מביים תסריט נוסחה (ביקורת על הסרט "סיקאריו", והסבר על מעמדו הרעוע של התסריטאי)


לא מכבר פרסם עיתון "הארץ" קול קורא לתחרות "התסריט הקצר של הארץ"- כמקבילה לתחרות "הסיפור הקצר של הארץ" הוותיקה והמוערכת. לתחרות התסריט שותפים בית ספר לקולנוע סם שפיגל וקרן גשר לקולנוע, ודרישות הסף להשתתפות, כפי שמופיעות בתקנון ההרשמה, מחייבות את התסריטאי למצוא בימאי מנוסה לצדו – בעוד שבתחרות הסיפור הקצר של אותו עיתון, נבחנת האיכות הטקסטואלית באנונימיות מלאה. הווה אומר: תסריט מבריק לכשעצמו לא מספיק בכדי להשתתף בתחרות הקרויה "התסריט הטוב ביותר". אבל תסריט בינוני ומטה, שלצדו מופיע שם של בימאי? ראוי ועוד איך. עכשיו, שאלו את עצמכם, מדוע מדינת ישראל משופעת בסופרים גדולים, אך בכל הקשור בתסריטאים- כמעט ואינם כאלה הנחשבים לעילוי בתחום? התשובה נמצאת בדיוק כאן, בתקנון של התחרות הזו. אבל עזבו את ישראל, תראו מה קורה בענף הקולנוע כולו:
הבשורה הטובה היא שיש בעולם מחסור גדול בתסריטים טובים. הבשורה הרעה היא שתעשיית הקולנוע העולמית לא מכירה בחשיבותו של תסריט טוב כמפתח להצלחה של סרט. ארחיב על כך בהזדמנות, ובינתיים- שאלו את עצמכם מדוע בתיאטרון ההצגה היא של המחזאי, ואילו בקולנוע, הסרט הוא של הבמאי.

אל תדאגי, בייבי, הכל יהיה בסדר

רואי חשבון ומנהלים באולפנים בהוליווד לא מוכנים להשקיע במה שעלול להסתבר כהימור. לכן הם משלמים עשרות מיליוני דולר לכוכבים, ומייעדים סכום ניכר מהתקציב עבור אפקטים ושיווק. התסריט, מבחינתם, שולי. בשביל זה, הם יודעים, יש שבלונה. נוסחה שעובדת. עובדה, הם חושבים, כל הלהיטים הגדולים של השנים האחרונות נכתבו על פי נוסחאות שהוכחו כאפקטיביות.
כתיבה על פי נוסחה לכתיבת תסריטים מבטיחה סיפור צפוי, ממוחזר, מלאכותי ושטחי, שאין בו ניסיון לחדש. המחשבה לפיה רצוי לתת לצופה טעם שהוא כבר מכיר, היא נטולת כל יושרה אמנותית, וככזו, היא שוללת מהצופה את ההזדמנות להתמודד עם סיטואציות מורכבות, להפעיל את הדמיון, ובעיקר מקבעת דפוסים כוזבים. ז'אק לאקאן, מהבולטים בפילוסופים של האמנות במאה ה-20, הגדיר מצב זה, בהקשר דומה, כ"שלב המראה" – הזדהות התינוק עם מה שהוא מזהה בבבואתו. ההנאה שתינוק חש היא הנאה ראשונית, לא מודעת, רגרסיבית. פרופ' יגאל בורשטיין כותב בספרו "מבטי קרבה" כותב כי "הסרט מעצב את העולם לפי צרכיו של הצופה (הסובייקט), ובנוסף מעצב את הצופה לפי צרכיו של אותו עולם". על כן אין להתפלא שברבים מהסרטים המסחריים, הגיבור הוא גבר לבן, יפה תואר, מנומס, שמנצח את הרעים. בת זוגתו הכנועה וחסרת האישיות מעריצה אותו, והיא מצפה ממנו לתשובות הרגעה חיוביות על שאלות כמו "מה יהיה"/ "מה נעשה?", ובכך מנציחה את התשובה הגברית הידועה מראש, המעורפלת: "אל תדאגי, בייבי, הכל יהיה בסדר".

סיקאריו- אוסקריו 


בשבוע שעבר צפיתי בסרט "סיקאריו"- דרמת אקשן מהסוג שחברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע אוהבים להעמיד לזכייה באוסקר. מדוע? כי היא גורמת להם להרגיש טוב עם עצמם מבחינה פוליטית: יש בסרט ערך מוסף (הדרמה נכחדה כז'אנר, אך בשילוב עם אקשן, נשמרת לכאורה האיכות של פעם), יש דמות ראשית שהיא אישה (אמילי בלאנט), ולא סתם אישה, אלא שוטרת מיוחדת שיורה טוב באקדח. ולא רק יורה טוב באקדח – היא גם ישרה ומוסרית, והתסריטאי דואג להסביר לנו זאת כבר בפתיחה (בסוף אירוע קטלני, שוטר שואל אותה "מה לדווח?" והיא עונה "את האמת", למרות שלא הייתה כל סיבה לשקר). ויש שוטר שחור, שלמרות שהוא מחזיק בתעודת עורך דין, הוא קורבן השיטה (הלבנה והמאצ'ואיסטית, המיוצגת בסרט על ידי ג'וש ברולין, שוטר-על שמזלזל בנשים ובשחורים). יש גם נושא עלילתי אקטואלי- מאבק בקרטלי הסמים במקסיקו, ולשם כך צורף בניסיו דל טורו, שדמותו היא סטריאוטיפ של איש חוק מקסיקני (חמום מוח, חסר עכבות, לא ברור איזה צד הוא משרת, אך ברור שמדובר באותו זן), שהוא הגיבור האמיתי של הסרט: תובע כללי לשעבר של מחוז במקסיקו, שנעזר בכוחות אמריקניים כדי לנקום בראש קרטל סמים, שרצח באכזריות את אשתו ואת בתו. הדמות שלו היא הדמות היחידה אשר מניעה את העלילה הנדושה והממוחזרת הזו- כל שאר הדמויות הן, כאמור, לצרכיי אוסקר בלבד (התסריטאי יודע נפש בהמותיו), והסרט יכול היה להתפתח גם בלעדיהן, ואולי עדיף אם כך היה. אפילו קשר אנושי אישי לא נרקם בין הדמויות הללו. מעל לכל דבר אחר, הסרט הוא דוגמה למה שקורה כשבימאי גדול (דניס וילנב) מביים תסריט נוסחה חסר נשמה. לא יעזרו סצנות האקשן המרהיבות, הצילום המרהיב, והמשחק הנפלא של בלאנט, דל טורו וברולין (שהפכו דמויות קרטון שטוחות לדמויות קרטון שטוחות אך אמינות): כשהסיפור לא טוב, או כשיש סיפור שאין כל סיבה לספר אותו, שום קסם לא יציל את הסרט.