יום שלישי, 10 באוקטובר 2023

בשבח הביקורת בזמן אמת

 


מכל הזוועות שאנחנו עדים להן בימים האחרונים, נדמה שהזוועה הגדולה ביותר מבחינתם של הסוגדים לראש הממשלה נתניהו, היא הביקורת הציבורית הנוקבת המופנית כלפיו.  

אין זה אומר, חלילה, שפשעי המלחמה המחרידים של החמאס, אשר גובים את חייהם של אלפי ישראלים, כאילו עוברים מעליהם. עם זאת, בטקסטים של רבים מהם ברשתות החברתיות, ניכר דפוס אחיד למדי: "זה לא הזמן לחפש אשמים", הם כותבים, כמו נצמדים לדף מסרים שכביכול הוצנח מלמעלה (מירושלים או מלונדון, אין זה משנה), שמטרתו לסנגר על מי שבאופן מובהק למדי, הוא כפי הנראה האחראי הישיר, הבלעדי, לכשל הביטחוני והמבצעי החמור בתולדות מדינת ישראל: ראש הממשלה הנאשם בפלילים, בנימין נתניהו.

באופן מפתיע, דווקא עבור דברי סנגוריה נמצא שפע של זמן, והזמן - ניחשתם היטב - הוא ממש עכשיו. מילא, אם היו אלה רק דברי סנגוריה מיתממים, ולא שימוש במציאות חיינו הכאובה על מנת לסתום פיות.

אם למשל תשאלו את אותם מסנגרים, מה דחוף להם כל כך לסתום פיות של אחרים דווקא עכשיו, סביר שלא תזכו לתשובה עניינית. לא כי הם לא רוצים לענות תשובה עניינית, אלא כי פשוט לא קיימת תשובה עניינית לשאלה הזו.

עם יד על הלב, אני לא מאמין שברגעים של כנות פנימית הם חושבים אחרת ממני, או מכל אדם אובייקטיבי אחר. אבל היות וגם בעתות מלחמה 'המטרה מקדשת את האמצעים', דומה כי הם שוב אינם ברשות עצמם. זו כמובן זכותם המלאה לוותר במודע על שיקול דעת עצמאי, אך הנה לכם פגם ברור בשיטה הדמוקרטית: זכות ההצבעה נשמרת גם עבור מי שוויתרו מרצון על בגרותם המנטאלית.

בדק הבית שלבטח יעשו אלה בעתיד הלא רחוק הוא חשוב ולכאורה בלתי נמנע, אך כעת יש לבקש מהם – כל אותם סוגדים, שחלקם מכונים "ביביסטים", הוא לעשות שינוי מחשבתי. שכן עכשיו זה בטח לא הזמן לאפשר להם לטייח, או להעמיד פנים. עכשיו זה הזמן לומר רק את האמת העובדתית, גם אם היא קשה. והיא קשה. והיא כואבת.

יתרה מכך, בתקופת הזמן הנוכחית, בה עובדות אובייקטיביות זוכות להוקעה, לבוז, לעיוות ולמחיקה ע"י גורמים אינטרסנטיים ותומכיהם, חלה עלינו החובה ההישרדותית והמוסרית לחתור לאמת ולהשמיע את דעתנו בקול רם וברור, או בכתב מודגש.

אותם פוליטיקאים שכבר הוכח בעבר מעל לכל ספק כי אין בהם את היושרה הבסיסית לקחת אחריות – מתנערים מאחריותם גם הפעם, וביתר שאת. אין שום סיבה לגונן עליהם. אין לכך שום הצדקה מוסרית.

ניסיתי לומר לכמה מחבריי מהימין, שאין מה ללמוד מחברי הממשלה הזו, ובטח שלא מראש הממשלה נתניהו, גם בהקשר הזה.

אמרתי: אל תקנאו בו, בנתניהו, ותזכרו: אתם לא הוא. יש לכם את החופש ואת הזכות להיות בעלי השליטה על האישיות שלכם. זוהי חובתכם - הן מתוך חובת הנאמנות לעצמכם, והן מתוך מחויבות כלפי הדורות הבאים.

תבטיחו לעצמכם שלא תקבלו יותר בהכנעה את הניסיון הציני לשלוט בתודעתכם.

אני רוצה להאמין שהצלחתי, ושזה עבד. ימים יגידו.

 

המובן מאליו שאיננו מובן

 

קצת אבסורד שהגענו למצב שבו צריך להסביר את חשיבותה של ביקורת, כפי שזה אבסורד להידרש להגן על הזכות הבסיסית של אדם להטיל ספק בעולמו (להבדיל, הזכות המופלאה להישלח למוות, זוכה, משום מה, לחסינות נצח), אבל אני אנסה בכל זאת, ובקצרה:

 

*כמי שזכה לעבוד כעיתונאי עוד בטרם החל המקצוע לדעוך, אני רואה ביכולת החשיבה הביקורתית שרכשתי כסוג של נכס. אני לגמרי מאמין שאם נאמץ כולנו את החשיבה הביקורתית כדרך חיים, חתירה לאמת תהפוך לערך חיובי עליון בזהות האישית של כל אחת ואחד מאתנו.

 

*לישראלים יש זיכרון קצר, וביקורת בזמן אמת תורמת למניעת שכחה.

 

*ביקורת בזמן אמת מסייעת למנוע זלזול בחיי אדם, ובאמת שזה המעט שאנחנו יכולים לעשות עבור אלפי ההרוגים, החטופים והפצועים. לדרוש את אי הפגיעה בכבודם.

 

*ביקורת בזמן אמת עשויה להפיח שאר רוח בימים קשים אלו. היא פוקחת את עינינו, מיישרת את גבנו, מחדדת את מודעותנו.

 

על חשיבה ביקורתית ומיניות

 משטרים אפילים מתנגדים לביקורת. שחס וחלילה האנשים הסבירים, הפשוטים, יצליחו להתמצא בחיים. שמא יעזו לחשוב באופן עצמאי, יפתחו אינטלקט. באופן שאיננו מפתיע, משטרים מהסוג הזה תופסים את החשיבה הביקורתית באותו אופן שבו הם תופסים מיניות – כחטא שיש לדכא.

נשמע מוכר? לא בכדי.

אישה נחשבת בחוגים אורתודוכסיים לאויב מסוכן גם משום כפל המשמעות של המילה: מושכת מינית - מושכת את הגבר החוצה מהקבוצה.

בכוחותיה "הפתייניים", האישה (או הילדה, מבחינתם אין בהכרח הבדל) מנטרלת את הגבר ממגנט השתקת האינטליגנציה, והלכה למעשה הופכת גם אותו לאיום.

מפרק בראשית ועד לכתיבת שורות אלה - ימי ראשית מלחמת אוקטובר השחור (זו לא מלחמת עזה לבדה, למרבה האימה), אנשים שאינם בורים, מהווים איום על צייתנותו של העדר. והעדר, כידוע, הוא בנק מובטח של קולות בקלפי, והוא שווה כסף. הרבה כסף. תשאלו את אריה דרעי – תלמיד ישיבה תפרן, שהפך בתוך שנים מעטות בכנסת, ובממשלה, לאחד מעשירי ארצנו. ואת כל מה שהוא יודע, הוא לימד את תלמידו המסור ביותר: אחד, בנימין נתניהו.


יום ראשון, 8 באוקטובר 2023

ממשלת חירום – כן. ממשלה להצלת נתניהו – לא.


ממשלת חירום צריכה לקום עם אנשים רציניים. לא עם שחקנים שעושים פוזה. לא עם כאלה שפרסונתם פרנסתם. לא עם בני גנץ, רמטכ"ל מנותק בדימוס, שכפוליטיקאי כבר הספיק להוליך שולל את מצביעיו בשביל ''לשמור על נתניהו מאוחדת'' (ביטוי שטבע בזמנו הנשיא בוז'י הרצוג, כבר אז בובה של נתניהו), וגם לא עם יאיר לפיד – האיש שמוטט את מחנה השמאל לטובת הרחבת מחנה השמאלץ, ומי שהגדיר את מלחמת לבנון השניה כ"אחת העוויתות האלה, שהחיים בישראל מזמנים לנו. הן מכאיבות והן מפחידות, אבל הן עוברות" (מתוך מאמר מביש במיוחד שפרסם ב-11 באוגוסט 2006, בידיעות אחרונות).

יש הרבה אנשים רציניים שאפשר וצריך לגייס בדחיפות. לא רק קציני צבא וותיקים, מנוסים, ואכפתיים. נחוצים לנו אנשי ניהול מעולים מתחומי הרווחה ורפואת הנפש.

ותקציבים, כידוע, לא חסרים. אבל חסרים לנו אנשי מקצוע, שיקימו אד-הוק משרדי ממשלה בנוהל חירום. למשל:

*המשרד לבריאות הנפש

*המשרד לתיאום בין אזרחים ומתנדבים לבין צה"ל

*המשרד לטיפול במשפחות חטופים ובמשפחות שכולות.

*המשרד לטיפול במגפת הבדידות

*המשרד למצבי חירום ולשיקום פיקוד העורף

*המשרד להבראת המורל והחזרת התקווה

 

את כל המשרדים הכוזבים, הפיקטיביים, שלהלן:

משרד ההסברה

משרד המודיעין

משרד המשילות

המשרד לשוויון חברתי

משרד העבודה

המשרד לעניינים אסטרטגיים

המשרד למעמד האישה

המשרד במשרד הביטחון

המשרד לביטחון לאומי

המשרד במשרד החינוך

המשרד להתיישבות ולמשימות הלאומיות

משרד ירושלים ומסורת ישראל

משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה

המשרד לשירותי דת

משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות

משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי

המשרד לקידום וחיזוק חברתי

המשרד לשיתוף פעולה אזורי -

יש לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה.

תפילה (שנדע איך לחיות)

 

 

שנבטח בעצמנו ובשיקול דעתנו

 

שנדע להבחין בין טוב לרע, ובין אמיתי לכוזב

 

שנחשוב על צרכיו של האחר ועל טובת הכלל -

מתוך אנושיות, ומעצם הבנת החיים

 

שנמצא משמעות עמוקה בחיינו

 

שנתיידד עם תחושת הבדידות

 

שנדע להבחין בין דת לבין אמונה,

בין חומר לרוח,

ושנזכה להבין כי אין חומר בלי רוח.

 

שנרגיש כאורחים בעולם הזה, כאורחיו של הטבע – ולא ככובשיו.

שנחיה מתוך מחויבות עמוקה לחיים

שניקח אחריות על חיינו

שנתבגר

 

שנדע איך לחיות




יום ראשון, 17 בספטמבר 2023

גבעתיים בלוז - ההמשך

 

"גבעתיים בלוז" היא חומוסיה שכונתית בגבעתיים, בה גיבורי הסדרה נפגשים בקביעות. המשותף להם, מלבד חיבה יתרה לחומוס, הוא השלב המפוכח הזה בחיים שבו הם נמצאים: קצת אחרי שהמציאות מתנגשת עם החלומות.

עופר אגמי, בחור רגיש ובעל קסם אישי רב, אך גם תחמן ואגואיסט, הוא הדומיננטי מביניהם. הוא בן 42 ועדיין רווק, ולא מכבר חזר לגור עם הוריו, ולא - הוא לא מרגיש רע עם זה. להפך: טוב לו, והוא לא מתכוון לעזוב בקרוב. אם כבר, הוא אומר, שהם יעזבו ("לא הגיע הזמן שתעברו לדיור מוגן? אתם כבר מבוגרים").

עופר עובד כמדריך במוזיאון להיסטוריה של גבעתיים, והוא יפוטר במהלך העונה הראשונה של הסדרה, לאחר שייתפס מוכר מוצגים למבקרים. בגדול, עופר לא מסוגל לקבל מרות ולא מוכן להשלים עם הנורמות החברתיות, אותן הוא מגדיר כ"אוסף של עקרונות מוסר פיקטיביים". למזלו, הוא תמיד מצליח לאסוף סביבו אנשים שילכו אחריו בעיניים עצומות. כשהוא מסתבך, לרוב הם יהיו אלו שישלמו את המחיר. ספוילר: העונה השנייה תעמוד בסימן התמודדותו של עופר לראשות עיריית גבעתיים (אך על כך בהמשך).

יעל שלו (תכף בת 33) היא שפית מחוננת, ודמותה מובילה את הסדרה. החלום שלה הוא לפתוח מסעדה איטלקית טבעונית יום אחד, ויום אחד זה באמת יקרה. עד אז, היא מנהלת ביד רמה את "גבעתיים בלוז". ככל שתתקדם העונה אנחנו נחווה את יעל יותר ויותר מחוץ למסגרת שעות העבודה, ובין היתר נבין מדוע היא נמשכת לגברים עלובים, או מבוגרים מדי, או מפוקפקים - כמו עופר למשל.

"יעלי, יפה שלי. אישה...אישה צריכה גבר שיטרוף אותה במיטה כשהיא בריאה, וינגב לה את התחת כשהיא חולה. ועופר, הוא לא..."

"סבתא, די, נו, עזבי אותי, באמת. היום זה לא עובד ככה"

"מה לא עובד?"

"זה לא קורה"

"אז תעשי שזה יקרה, יעלי, את צריכה להאמין. את צריכה להאמין בעצמך כדי שיהיה לך כוח להתאמץ ולא להתפשר"

"אני לא מתפשרת, אני..."

"בנאדם שלובש חולצה שכתוב עליה "אנוכיות היא נוחיות"

"טוב, זה באמת היה קצת..."

"ואת ממשיכה לצאת איתו, ועוד מצפה ממני לפגוש..."

"זה היה דווקא חמוד, שהוא אמר שהוא מבקש לראות את האישה שגידלה אותי"

"די! די! נו באמת! תפסיקי להעניש אותי עם הלוזרים האלה, שאת... די!"

"סבתא, אני לא אוהבת את המילה הזאת 'לוזרים'. 'לוזרים', 'ווינרים', זה לא מושגים שאני..."

"תראי את היהודים"

"מה?"

"האמונה של היהודים. אמונה פנימית. תלמדי קצת"

"סבתא.."

"איך זה שאלוהים הוא של העם היהודי, אם את כל הזהב והיהלומים הוא נתן לשחורים באפריקה?

"סבתא, אני זזה הביתה"

"אבל היהודים תמיד האמינו שאלוהים הוא שלהם. ותראי היום - איפה הם האפריקאים היום, ואיפה אנחנו!"

הרבה בזכות יעל, גבעתיים בלוז היא החומוסיה הכי טובה בגבעתיים, והמרוויח העיקרי מכך הוא הבעלים דויד בובאידה (לימים דיוויד בריגר), איש חיי לילה, אשר בגיל 55 עבר לחיות בניו-יורק ("אבל כבר לא דופק באף כמו פעם") והוא מנסה לשלוט על "גבעתיים בלוז" בשלט רחוק. הוא אמנם מורגש יותר מכפי שנחוץ, אבל הכל טוב - לקראת סוף העונה הראשונה הוא יפסיד את כל כספו בהימורים, ויפשוט רגל.

*לפוסט הקודם אודות גבעתיים בלוז: הקליקו כאן

יום שלישי, 25 ביולי 2023

מדינת ישראל - סיכום ביניים:

 


1 הכיבוש השחית

2 דת ומדינה = דרעי ונתניהו

3  אין חוקה - אין חוק

4 אנחנו מאמינים באבולוציה, אבל לא מבינים את המשמעות של קו-אבולוציה. זו אחת הסיבות לכך שאנחנו לא לומדים מטעויות, ולא יודעים לזהות תהליכים.

5 לא צריך דמיון מפותח בשביל להבין שאת בתי הכלא של השמאלנים ומתנגדי ההפיכה יקימו ארגוני הפשע. זה לא רק אבסורד ומשפיל - זה טראגי. אנחנו לא רוצים שזה יקרה. חייבים לחזק את שופטי בג"צ המאוימים והמוחלשים - זה עכשיו או לעולם לא!


יום שבת, 8 ביולי 2023

תסריטריט – ריטריט כתיבה יצירתית, ברוח כתיבת תסריט

 



"אמנות שאינה מרפאת, אינה אמנות"

אלחנדרו חודורובסקי, "ריקוד המציאות".


ה'הלחם' שעשיתי בין תסריט לבין ריטריט הוא אך מתבקש – גם מהשלמות המילולית, ובעיקר משום שהוא ממחיש את הקרבה בין המהויות של כתיבה תסריטאית ושל ריטריט (טיפול עצמי חוזר). למעשה, הוא משקף מהות משותפת אחת, שהיא טבעית והרמונית.

טיפול עצמי איכותי הוא לעולם שהייה במרחב הפגיעות, וכך גם תסריט הנכתב מתוך רגש מובע, שהנו מניע אמנותי טהור.

וכפי שהתמדה בכתיבה מקדמת מיומנות מקצועית והבנה עמוקה של עצמנו, כך גם מסגרת של התבוננות פנימית אינטימית.

התסריטריט משלב תרגילי כתיבה מקוריים, תרגילי מתיחות ונשימה, ושיחה קבוצתית מעודדת. הוא לא מיועד רק לתסריטאים, והוא מאפשר לכל אדם מפגש עם עצמו.

ביחד וגם לחוד נתבונן, נבחן, נעמיק, נחווה, ונלמד כיצד התבוננות בבחירות של הדמויות שאנחנו בוראים, תעלה את רמת המודעות העצמית שלנו ותוביל אותנו להתבוננות פנימית.

מוזמנות ומוזמנים למפגשים הקרובים. היכנסו לדף הפייסבוק ולאתר shirams.com


תסריטריט פתיחה חגיגי:

יום שישי, ה-28 ביולי, בין 7:30 ל-10:30.




יום רביעי, 5 ביולי 2023

המהות של הכתיבה התסריטאית

 


מהות

 

*שינוי פנימי הוא המהות של הסיפור הקולנועי.

*הדמות הראשית בסיפור לעולם נמצאת בהוויה של הימנעות – בכניעה לפחד העמוק, שעומקו כעומק הקונפליקט הקיומי הלא פתור שלה.

*כאשר הדמות הופכת מודעת לפחד העמוק שלה, הלא מודע שלה מתחיל להשתוקק לשינוי

*הכרעה בקונפליקט הקיומי בהכרח מהווה הזדמנות למהפכה אישית (חיובית או שלילית).

*להכיר את הדמות בסיפור שלנו ולהבין אותה – אלו שני דברים שונים.

*האופי של הדמות הוא כמו מגנט המושך את האירועים החיצוניים

*דמות חסומה היא זו אשר חוסמת את עצמה

*אנחנו, הכותבים את הדמות, לעולם נהיה פחות אמיצים ממנה. לטוב או לרע, ההתנהגות של הדמות מהווה את הפורקן האפשרי שלנו

 

זהות

 

*הרבה אנשים רוצים להשתנות, אבל רבים מהם ככל הנראה לא מכירים את הדרכים לעבור שינוי. הבנת המהות של הכתיבה התסריטאית עשויה להתוות דרך אפשרית בתהליך

*כתיבה תסריטאית הופכת את ההתבוננות הפנימית לאמצעי ריפוי מעשי.

*לא נוכל להגשים את עצמנו ככותבים, מבלי לחוות התבוננות עצמית אינטימית.

*תסריטאים שהם אמנים בנפשם, ישמחו בסיום העבודה על התסריט וירגישו כמי שסיימו לכתוב יצירה אמנותית. תסריטאים שאינם כאלה, עשויים להרגיש כמי שלא יצרו דבר.


 *

בתמונה – לוקיישן שעושה חשק לכתוב לו סרט (קפה החלוצים, ראש פינה)