מכל הזוועות שאנחנו עדים להן בימים האחרונים, נדמה שהזוועה הגדולה ביותר מבחינתם של הסוגדים לראש הממשלה נתניהו, היא הביקורת הציבורית הנוקבת המופנית כלפיו.
אין זה אומר, חלילה, שפשעי המלחמה המחרידים של החמאס, אשר גובים את חייהם של אלפי ישראלים, כאילו עוברים מעליהם. עם זאת, בטקסטים של רבים מהם ברשתות החברתיות, ניכר דפוס אחיד למדי: "זה לא הזמן לחפש אשמים", הם כותבים, כמו נצמדים לדף מסרים שכביכול הוצנח מלמעלה (מירושלים או מלונדון, אין זה משנה), שמטרתו לסנגר על מי שבאופן מובהק למדי, הוא כפי הנראה האחראי הישיר, הבלעדי, לכשל הביטחוני והמבצעי החמור בתולדות מדינת ישראל: ראש הממשלה הנאשם בפלילים, בנימין נתניהו.
באופן מפתיע, דווקא עבור דברי סנגוריה נמצא שפע של זמן, והזמן - ניחשתם היטב - הוא ממש עכשיו. מילא, אם היו אלה רק דברי סנגוריה מיתממים, ולא שימוש במציאות חיינו הכאובה על מנת לסתום פיות.
אם למשל תשאלו את אותם מסנגרים, מה דחוף להם כל כך לסתום פיות של אחרים דווקא עכשיו, סביר שלא תזכו לתשובה עניינית. לא כי הם לא רוצים לענות תשובה עניינית, אלא כי פשוט לא קיימת תשובה עניינית לשאלה הזו.
עם יד על הלב, אני לא מאמין שברגעים של כנות פנימית הם חושבים אחרת ממני, או מכל אדם אובייקטיבי אחר. אבל היות וגם בעתות מלחמה 'המטרה מקדשת את האמצעים', דומה כי הם שוב אינם ברשות עצמם. זו כמובן זכותם המלאה לוותר במודע על שיקול דעת עצמאי, אך הנה לכם פגם ברור בשיטה הדמוקרטית: זכות ההצבעה נשמרת גם עבור מי שוויתרו מרצון על בגרותם המנטאלית.
בדק הבית שלבטח יעשו אלה בעתיד הלא רחוק הוא
חשוב ולכאורה בלתי נמנע, אך כעת יש לבקש מהם – כל אותם סוגדים, שחלקם מכונים "ביביסטים",
הוא לעשות שינוי מחשבתי. שכן עכשיו זה בטח לא הזמן לאפשר להם לטייח, או להעמיד
פנים. עכשיו זה הזמן לומר רק את האמת העובדתית, גם אם היא קשה. והיא קשה. והיא כואבת.
יתרה מכך, בתקופת הזמן הנוכחית, בה עובדות
אובייקטיביות זוכות להוקעה, לבוז, לעיוות ולמחיקה ע"י גורמים אינטרסנטיים
ותומכיהם, חלה עלינו החובה ההישרדותית והמוסרית לחתור לאמת ולהשמיע את דעתנו בקול
רם וברור, או בכתב מודגש.
אותם פוליטיקאים שכבר הוכח בעבר מעל לכל ספק כי אין בהם את היושרה הבסיסית לקחת אחריות – מתנערים מאחריותם גם הפעם, וביתר שאת. אין שום סיבה לגונן עליהם. אין לכך שום הצדקה מוסרית.
ניסיתי לומר לכמה מחבריי מהימין, שאין מה ללמוד מחברי
הממשלה הזו, ובטח שלא מראש הממשלה נתניהו, גם בהקשר הזה.
אמרתי: אל תקנאו בו, בנתניהו, ותזכרו: אתם לא
הוא. יש לכם את החופש ואת הזכות להיות בעלי השליטה על האישיות שלכם. זוהי חובתכם -
הן מתוך חובת הנאמנות לעצמכם, והן מתוך מחויבות כלפי הדורות הבאים.
תבטיחו לעצמכם שלא תקבלו יותר בהכנעה את הניסיון
הציני לשלוט בתודעתכם.
אני רוצה להאמין שהצלחתי, ושזה עבד. ימים יגידו.
המובן מאליו שאיננו מובן
קצת אבסורד שהגענו למצב שבו צריך להסביר את חשיבותה
של ביקורת, כפי שזה אבסורד להידרש להגן על הזכות הבסיסית של אדם להטיל ספק בעולמו
(להבדיל, הזכות המופלאה להישלח למוות, זוכה, משום מה, לחסינות נצח), אבל אני אנסה
בכל זאת, ובקצרה:
*כמי שזכה לעבוד כעיתונאי עוד בטרם החל המקצוע לדעוך,
אני רואה ביכולת החשיבה הביקורתית שרכשתי כסוג של נכס. אני לגמרי מאמין שאם נאמץ כולנו
את החשיבה הביקורתית כדרך חיים, חתירה לאמת תהפוך לערך חיובי עליון בזהות האישית
של כל אחת ואחד מאתנו.
*לישראלים יש זיכרון קצר, וביקורת בזמן אמת תורמת
למניעת שכחה.
*ביקורת בזמן אמת מסייעת למנוע זלזול בחיי אדם,
ובאמת שזה המעט שאנחנו יכולים לעשות עבור אלפי ההרוגים, החטופים והפצועים. לדרוש
את אי הפגיעה בכבודם.
*ביקורת בזמן אמת עשויה להפיח שאר רוח בימים
קשים אלו. היא פוקחת את עינינו, מיישרת את גבנו, מחדדת את מודעותנו.
על חשיבה ביקורתית ומיניות
נשמע מוכר? לא בכדי.
אישה נחשבת בחוגים אורתודוכסיים לאויב מסוכן גם משום
כפל המשמעות של המילה: מושכת מינית - מושכת את הגבר החוצה מהקבוצה.
בכוחותיה "הפתייניים", האישה (או הילדה,
מבחינתם אין בהכרח הבדל) מנטרלת את הגבר ממגנט השתקת האינטליגנציה, והלכה למעשה
הופכת גם אותו לאיום.
מפרק בראשית ועד לכתיבת שורות אלה - ימי ראשית מלחמת
אוקטובר השחור (זו לא מלחמת עזה לבדה, למרבה האימה), אנשים שאינם בורים, מהווים
איום על צייתנותו של העדר. והעדר, כידוע, הוא בנק מובטח של קולות בקלפי, והוא שווה
כסף. הרבה כסף. תשאלו את אריה דרעי – תלמיד ישיבה תפרן, שהפך בתוך שנים מעטות בכנסת,
ובממשלה, לאחד מעשירי ארצנו. ואת כל מה שהוא יודע, הוא לימד את תלמידו המסור
ביותר: אחד, בנימין נתניהו.
