הבחירות היום הן לא ימין או שמאל – אלא בין פנטזיה משיחית לבין מציאות

 

מנהיגי הימין הקיצוני משלים את הציבור כשהם אומרים שלא תקום מדינה פלשתינית – בעוד שבפועל ישות כזו כבר קיימת.

אבל גם מנהיגי שאר המפלגות לא אומרים את מה שהוא ברור כשמש – בכלל, בשיח הישראלי נוהגים לדבר על הקמת מדינה פלסטינית כאילו מדובר באירוע עתידי שייתכן שיתרחש וייתכן שלא, בעוד שבפועל הישות הזו כבר קיימת בחלקה הגדול.

זה שיח שנצטרך לנהל גם אחרי הבחירות, כי רוב הציבור מצוי בעיוורון מול המציאות. גם אחרי הבחירות נשמע ממנהיגי הימין הקיצוני אמירות כמו "לא תקום מדינה פלסטינית", שמשמשת כבר שנים כסיסמה פוליטית שנועדה למכור אשליה נוחה. כאילו שאפשר להעלים 5 מיליון פלסטינים. כאילו שאפשר לבטל את הזיקה הלאומית, הזהות, המוסדות, המנגנונים וההכרה הבינלאומית העמוקה שכבר קיימים בשטח.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מדינה פלסטינית?

נכון שהישות הפלסטינית מנותקת מהמאפיין המרכזי של מדינה מודרנית, שהוא עצמאות וריבונות מלאה. אבל הישות הזו קיימת בשטח, כי יש לה את כל המנגנונים הפוליטיים, הדיפלומטיים והחברתיים.

מנהיגי הימין הקיצוני (בן גביר, סמוטריץ') וכמובן נתניהו, מוכרים לציבור תפיסה שלפיה אפשר להמשיך לנהל את המצב לנצח - ללא מחיר וללא תוצאות.

הם מתעלמים מכך שרוב מדינות העולם לא יאפשרו זאת. ושכל ניסיון לממש אשליות כאלו יוביל למצור בינלאומי, סנקציות משתקות, ניתוק הברית האסטרטגית והחימוש מארה"ב, ואפילו ביטול הסכמי שלום קיימים (כמו עם מצרים וירדן).

האמונה בטרנספר או בהגירה מרצון של מיליוני בני אדם היא פנטזיה משיחית. זו לא אסטרטגיה ביטחונית או מדינית - זו התחמקות מוחלטת מהמציאות.

השורה התחתונה בקלפי

לפני ששמים את הפתק בקלפי, כדאי שנשאל את עצמנו: האם אנחנו בוחרים בהנהגה שרואה את המציאות ושומרת על הקיום השברירי שלנו -  או בהנהגה שלוקחת אותנו להימור משיחי מסוכן?

הצביעו ליכוד, למען עתיד ילדינו

 

ישראל 2026: מי שמתאבל על יקיריו הוא אויב

 

כשזיכרון הופך לאיום פוליטי, השלטון מפתח מנגנון הגנה.

ההבנה בלשכת נתניהו שיותר מדי ישראלים עדיין זוכרים וכואבים את הטבח, את ההפקרה ואת מחיר הדמים של ה-7 באוקטובר - היא כנראה זו שהולידה את הקמפיין הנוכחי: קמפיין הדה-הומניזציה של הנרצחים ובני משפחותיהם. כי כשאי אפשר למחוק את הזיכרון, הדרך היחידה להילחם בו היא לשחוק את הלגיטימציה של ההנצחה.

מכאן נולד שטף השנאה כלפי אזרחים שאיבדו את היקר להם מכל, שחוו את הנורא מכל, שעולמם נחרב.

זה לא קורה במקרה, זו טקטיקה מחושבת: להפוך את אבל המשפחות לפוליטי, את הזעקה קורעת הלב שלהן לעלילת דם מרושעת נגד ראש הממשלה נתניהו, ואת היקירים שלהן שנרצחו – למכשול בדרך לבחירות.

כשערוץ התעמולה השלטוני משתלח בשורדי שבי החמאס ובמשפחות האבלות, כשקובעים שהם צריכים להתנצל בפני ראש הממשלה, וכשעושים הפנינג על האדמה הספוגה בכאב של אתר הנובה, המסר שמועבר הוא אחד: הזיכרון שלכם מפריע לנו, ולכן אנחנו ננטרל אותו.

כשמשטר משדר את המסר שמי שמתאבל על יקיריו הוא אויב, והזיכרון של הנרצחים הוא סכנה –  הוא מוכיח שאין לו יותר גבולות מוסריים. שהוא איבד צלם אנוש. כל מי שמשתף פעולה עם הקמפיין הדוחה הזה, הוא שותף מלא לפשע.

שיר למנהיג דגול

 

הלגיטימציה לשפוט מבלי לדעת

 

במאי הקולנוע הישראלי שמי זרחין כתב פעם ש"ספר יוצא לאור. סרט יוצא לחושך". בהקשר יציאתו של הסרט הדוקומנטרי "נז"א" ("נזק אגבי"), החושך הוא אחר - חושך שפורץ את גבולות אולם הקולנוע, ואת גבולות החוץ. זהו חושך אפל, חושך פנימי קולקטיבי.

הסערה שנוצרה סביב הסרט, עד כדי כך שפוליטיקאים דנו בשלילת אזרחותם של צמד הבמאים יובל אברהם ורחל שור, ותומכי ממשלה הגיעו לפתח בית משפחותיהם, מציגה תמונה מדאיגה.

אף שהסרט טרם הופץ, ומתי מעט צפו בו מתחילתו ועד סופו, ציבור רחב בישראל גיבש דעה נחרצת לגביו. על סמך הדעה שגיבש הציבור על סרט שבו לא צפה, הואשמו יוצרי הסרט בבגידה וביצירת עלילת דם.

ההיגיון הפשוט, הבריא, לפיו לא ניתן לקיים דיון ענייני בהקשר של סרט מבלי לצפות בו – אינו רלוונטי, מסתבר, בנקודת הזמן הזו של חיינו.

את מקומו של השכל הישר תפס דף המסרים השלטוני, שקבע שהצורך לראות את הסרט התבטל, ושמי שיוצר סרט שמבקר את הצבא בחו"ל בתקופה כזו מתויג אוטומטית כבוגד, כמי שמייצר עלילת דם. הסערה הציבורית המתמשכת מייצגת הטמעה של העיוות הזה. המציאות הרגשית החליפה את המציאות האובייקטיבית.

באווירה הזו שנוצרה, לשפוט סרט בלי לראות אותו הופך ללגיטימי כי השיפוט אינו על הטיעונים האמנותיים, אלא על עצם "חציית הקווים".

שר התרבות מיקי זוהר, שכהרגלו הזדרז לגבש דעה על סרט מבלי שצפה בו, איים בשלילת אזרחותם של הבמאים, ובכך העביר מסר ברור: אסור לעיתונאים לשרת את הציבור, אסור להם לחקור, מותר רק להדהד את הנרטיב של השלטון.

מי שחורג מכך ומנסה להציג מציאות מורכבת או כואבת, לא רק יוקע כמי שמחליש את המרקם השבטי - הוא עלול לאבד את האזרחות שלו. לא פלא שהזעם הסלים והפך לאלים – וכעת בני משפחותיהם של הבמאים מצויים תחת איום פיזי.

כשחברה מגיעה למצב שבו העובדות לא מעניינות, אלא רק התיאוריות, היא מוותרת על החשיבה הרציונלית, הבוגרת. המרחב הציבורי הופך לזירת קרב שבה השאלה היא לא מה נכון או לא נכון, אלא מי איתנו ומי נגדנו.

ברגע שחברה נותנת אישור מוסרי לומר "לא ראיתי ואני לא צריך לראות כדי לקבוע שזו בגידה", היא מכשירה את הקרקע לפשיזם.

 

*

משטרים פשיסטים מעולם לא חרטו על דגלם היצמדות לעובדות היבשות או חתירה אובייקטיבית לאמת. להפך: אלו השקיעו במיתוסים, ברגש קולקטיבי ובנאמנות שבטית מוחלטת.

מדינת ישראל עדיין לא שם, אך השנים האחרונות, בעיקר מאז ה-7 באוקטובר, הופכות את הדרך למחוז חפצה של הממשלה לקלה יותר.

השפה הרגשית שהנחיל נתניהו לחברה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים – שפת פילוג, שנאה ושיסוי, השתרשה ביתר שאת עם הקמתו של ערוץ התעמולה השלטוני – ערוץ 14. השימוש התדיר בכינויי גנאי, לעג, שקרים, החלוקה ל"טובים" ו"רעים", מבית מדרשו של בנימין נתניהו, הוטמעו היטב בערוץ.

אתם מכירים את זה: "אנחנו" (הציונים, הפטריוטים) מול "הם" (הבוגדים, הקפלניסטים) וה"למה רק להם מותר?" המפורסם. רמת שיח של גן ילדים.

המגישים המתלהמים והפרשנים האימפולסיביים באולפן מעודדים את הצופים להתנהג כמותם – לאמץ סגנון דומה, סגנון שמזכיר מריבות בחצר בית הספר.

כשזה פוגש חברה חבולה ומשוסעת, זה עובד. החרדה, העומס הרגשי, תחושת חוסר הוודאות המעיקה, מעוררות את מנגנון ההגנה שבו אדם חוזר לדפוסי התנהגות שאופייניים לשלבי התפתחות מוקדמים יותר (כמו גיל ההתבגרות או הילדות).

כך בדיוק נוצר דפוס שבו אנשים בוגרים מעבדים את העולם דרך מנגנונים ילדותיים.

ההתיילדות שאנחנו, כחברה, חווים, היא תוצר לוואי של תעמולה, ואפשר, בצדק גמור, להאשים בכך את ערוץ 14, שמאיץ ומנצל את הרגרסיה הנפשית-התנהגותית הזו באפקטיביות די מרשימה. אבל בסופו של דבר, הבחירה לאמץ דפוסים ילדותיים ולנטוש חשיבה בוגרת היא בראש ובראשונה שלנו, כיחידים וכציבור.

*

"חופש הביזוי" הוא שמו של שיר שפרסם המשורר נעם חורב, בתגובה לסרט הנ"ל. שיר שעושה רצח אופי לבמאים של סרט שהוא לא ראה. מי כמוהו לזהות סנטימנט אקטואלי ולמהר למקסם. אמנות מגויסת היא לא דבר חדש, אבל הסתה ואלימות מילולית במסווה של אמנות, ועוד כנגד חופש הביטוי של אמנים אחרים, היא הרבה יותר מהתייפייפות מלוקקת או חנפנות מסחרית – לא רק שהיא חותרת תחת המהות של יצירת אמנות, היא חותרת תחת הסדר החברתי הקיים.

השיר של חורב נשען על הצורך החברתי בשייכות ובפידבקים חברתיים, ועל הרטוריקה הביביסטית שמבחינה בין "אנחנו" (הפגועים, המוסריים) מול "הם" (הבמאים השמאלנים שמכרו אותנו בחו"ל). המבנה הזה פונה לילד או למתבגר שבנו: הוא חוסך מאיתנו את המאמץ המנטלי להסתכל על המציאות כפי שהיא.

אמנות טובה משמשת כלי לחקירת האמת הפנימית והחיצונית באמצעות שאלות קשות. פשיזם תרבותי עושה בדיוק את ההפך: הוא לוקח את הסיפור ומגייס אותו לטובת עיוות האמת, או הדחקת האמת. אם חושבים על זה, חורב ונתניהו נוקטים באותה טקטיקה, ואולי מכאן הפופולריות של שניהם. שכן, הרבה יותר קל להניע וללכד קבוצה שפועלת מתוך מנגנונים רגשיים מוקדמים, מאשר להשפיע על ציבור שחושב בצורה ביקורתית, מורכבת ובוגרת.

אם יידרש לכך, חורב יוכל לומר להגנתו שנפשו הרגישה לא יכלה לאמת הלכאורית, ושכמו רבים מהישראלים, גם הוא הושפע מהתפישה החדשה, לפיה אפשר לשפוט סרט גם בלי לצפות בו. כי בסוף, בתוך עמו הוא חי, וגם הוא, כמו רבים אחרים שעלו בהם דחפים פרימיטיביים של פחד ותוקפנות, חיפש אחר דמות אב סמכותית ומגוננת – כזו שלא ידעה, שלא העירו אותה לפני 6:29, שלא משכו בדש מעילה.

מעבר לסף התודעה

 

אנחנו מדהימים בלהדחיק. כי באמת, איך חברה שעברה את ה-7 באוקטובר מסוגלת להמשיך הלאה כמעט כרגיל? אני סבור שהתשובה טמונה במה שמתרחש מעבר לסף התודעה. שכדי לשרוד את היומיום, הציבור הישראלי מפעיל מנגנון הדחקה יוצא דופן. אנחנו צורכים זבל טלוויזיוני, הולכים למסעדות, קונים מוצרים שלא צריך, ומאלחשים את עצמנו ש"יהיה בסדר" - אולי כי המשמעות האמיתית של מה שקרה (והמשמעות הנגזרת והמובלעת: האחריות של ההנהגה לאסון הבא) היא כואבת מדי. מאיימת מדי. לכן אנחנו דוחקים אותה אל מתחת לרדאר של החשיבה המודעת.

במילים אחרות: אנחנו מצמצמים את המודעות שלנו מתוך בחירה אקטיבית. חותרים ל'לא מודע קולקטיבי' ומתאדשים למציאות. ההדחקה הזו היא עיוורון עצמי מדבק, והיא מסוכנת - כיוון שזו לא אדישות ניטרלית. זו הסכמה שבשתיקה להפקרות הבאה.

מודעות, משמעה ערות מחשבתית ונפשית. אדם בעל מודעות הוא אדם חושב. הוא ער לעובדה שהרגשות שלו הם חלק חיוני מיכולת החשיבה שלו. הוא לא מתעלם מהרגשות השליליים שלו ולא מערפל את המחשבה שלו בניסיון להימלט מכאב. הוא מחפש את האמת. הוא ער לפעולות שלו, למניעים שלהן ולהשלכות שלהן.

לפני הבחירות, חובה עלינו להתעורר מהאילחוש התודעתי הזה, ולראות את המציאות בעיניים פקוחות.

זהירות מזחיחות

 

*כרגע נתניהו מוביל בענק: רק שתי מפלגות ("הדמוקרטים", "ישראל ביתנו") הצהירו שלא יישבו איתו בממשלה.

*מיתוס הגושים התרסק: אין "גוש איזנקוט מול גוש נתניהו". יש רק שתי מפלגות שלא יישבו עם נתניהו, ויש את שאר המפלגות, שהשאירו לנתניהו דלת פתוחה.

*האדישות היא הפקרה: אזרחים שלא מתכוונים להצביע, ומעדיפים להישאר בבית ביום הבחירות, או לבלות בקניון, או בים, מפקירים את החוב המוסרי שלנו לאלפי ההרוגים והנרצחים בטבח ה-7 באוקטובר.

*אחריות ישירה: אזרחים שמתכוונים להצביע לחברי הממשלה הנוכחית, כנראה לא שבעו מה-7 באוקטובר. הם למעשה מזמינים את טבח ה-7 באוקטובר הבא.

*השורה התחתונה: פחות מחודשיים לבחירות, ועושה רושם שהחברה הישראלית מוכנה לשלם את מחיר מותם של החיילים והאזרחים גם בשנים הבאות.

הרלטיביביזם המוסרי – קווים לדמותה של דת הביביזם

 

"אלים מתחלפים, התפילות נשארות לעד" (יהודה עמיחי)

נהוג לחשוב שתופעת ה"ביביזם" היא כת, או לחילופין – דת. יש שיאמרו שאם מנתחים את ה"ביביזם" בכלים סוציולוגיים ולא פוליטיים, ייתכן ויתברר שלא מדובר בדת קלאסית (במובן התיאולוגי), אלא בדפוס מודרני בעל מאפיינים מעולם הכתות ומעולם הדתות. בכפפות ניתוח של מתבונן משתאה מן הצד - אשר ער לפולחן האישיות של אדם שמידת הפופולריות שלו משתווה למידת חוסר היושרה שלו, אני נוטה להאמין שה"ביביזם" היא דת אזרחית, בעיקר בהסתכלות המעניינת על דפוסים של הקרבה אישית ושל ביטול עצמי: הנכונות של תומכי נתניהו, ה"ביביסטים", לגונן עליו, גם כשזה נוגד את האינטרסים האישיים שלהם (כלכליים, חברתיים), ואת המוניטין שלהם בעיני עצמם – או בעיני הסביבה. הדבר דומה למסירות דתית, ולא בכדי.

מבחינה רעיונית, דומה שהדת הביביסטית מושתתת על פילוסופיית הרלטיביזם המוסרי (ונשענת גם על אגנוסטיציזם אפיסטמולוגי, המניח כי הנפש האנושית היא חסרת אונים, ולכן אין ביכולתה להבין את המציאות האובייקטיבית). על פי התפישה הזו, ערכים הנם מוסכמות ותו לא, המוסר הוא לא יותר מאשר ביטוי רגשי, ומוסכמות מוסריות הן חסרות כל תוקף רציונלי. כך שאין טוב ואין רע, אין שקר ואין אמת, אין אחראי ואין אשם - הכל בעיניי המתבונן. כך, לצורך העניין, מה שבעבר היה נחשב לפשע אכזרי (כמו למשל פעולות הטרור היהודי בגדה), יכול להתפרש כיום כביטוי חיובי ("משילות").  או, מה שהיה טבח אכזרי של חמאס ב-7 באוקטובר, נורמל ל"טעות טכנית" (צחי הנגבי), ל"תקופה של נס" ולברכה המלבבת "קודם כל חג שמח" (אורית סטרוק).

אין זו יד המקרה. עם השנים פילוסופיה זו התפתחה לכדי אמנות שליטה בהמונים, וחייבים לתת את הקרדיט לנתניהו, על הפיכת הרלטיביזם המוסרי לרלטיביביזם מוסרי. הפרקטיקה: שימוש בכלים פסיכולוגיים כדי לייצר נאמנות ברזל בעידן של חוסר יציבות. האמצעים: תעמולה, סימון שעיר לעזאזל, שלהוב (עידוד לאלימות ולשנאה), עיצוב זהות ותחושת שייכות.

אחד הריטואלים האופייניים: אולפני הטלוויזיה המשמשים כבמות הטפה, הרשתות החברתיות כחללי תפילה דיגיטליים, וההתקפות על "הכופרים" (אנשי מערכת המשפט, התקשורת או האופוזיציה) כאקט של טיהור דתי.

**המדריך לרלטיביביסט המתחיל**

*עמעמת השחיתות ועידון הסרחים: הקטנת ממדי השחיתות והשוואתם לחולשת האדם הפשוט (שהרי מי לא שילם אי פעם לאינסטלטור ב"שחור"?), ומעבר מאמות מידה שיפוטיות, ממלכתיות, לאמות מידה פשוטות: "באגס באני", "חמגשית", "גלידת פיסטוק".

*סינדרום ארגז החול (בלעז: "ווטאבאוטיזם"). "אבל הם התחילו", "אבל למה רק להם מותר?", "אה, כן? מה עם..."

*השתקת האינטליגנציה, ערפול עצמי, הזדהות עם מנהיג בעל רמה מוסרית ירודה.

*האדרת דמותו של המנהיג. למשל: דמותו של נתניהו, הנתפסת כמי שאין לה תחליף ("ליגה אחרת"), וכל ביקורת עליו נתפסת כבגידה בערכי המחנה או המדינה.

*פורקן אגרסיות וטיפוח בורות מרצון, בכיינות מקצועית והתקרבנות ("אכלו לי, שתו לי").

*אימוץ נורמות כוזבות – ה"ביביזם" כמרחב חשיבה. החל בחיזוק "עצמי אידאלי" כוזב, שבו אנשים מוצאים "עצמי אידיאלי" קולקטיבי, וכלה בהשתחררות מפחד והפחתת חרדה- דרך אימוץ דרכו של המנהיג החזק, החסידים מרגישים בטוחים בעצמם, ומחלישים את החרדה הבסיסית שלהם מול עולם משתנה ורווי איומים.

 

אנלוגי - כן, כן

 

כמעט כל דבר בחיינו הקצרים הוא דיגיטלי. תעודות זהות ודרכונים ביומטריים, ארנקים אלקטרוניים, תשלומים מאובטחים באתרי הממשלה. מה לא דיגיטלי? הצבעות בבחירות. בשביל זה חייבים פתקים, ומעטפות, קלפיות מקרטון, וספירות ידניות -  תחילה לקראת חצות בכל קלפי, ואחר כך הפתקים מועברים בארגזים ממקום למקום, להיספר שוב בהיכלי ענק, על ידי מאות רבות של אנשים - הכל ידני, כמובן, הכל לוקח שעות ארוכות.

כאילו עדיין לא המציאו את טלפון החוגה ואת הפקסימיליה, את מכשיר הרדיו ואת המיקרוגל של שבת. רטרו.

לפעמים מתברר שהיו ששמו שני פתקים במעטפה, וצריך לבדוק שוב, ובזמן הזה עוד קלפיות נשלחות לאולמות ענק, ומתברר לפעמים שכמה מתים התעוררו לתחייה לכבוד יום הבוחר, או שביישובים מסוימים קרה נס וכל היישוב הצביע פה אחד – כולל אלו שכבר לא גרים בארץ (אבל לראייה - עדיין פטריוטים).

אז למה דווקא בבחירות אנחנו – ה"סטרט-אפ ניישן" – לא דיגיטליים?

אפשר להעלות על הדעת לפחות שלוש סיבות עיקריות:

האחת – הגנה על זכויות המיעוט של הנפטרים. מעבר להצבעה דיגיטלית ישלול מהם את זכות הבחירה, ויקטע מסורת ארוכת שנים של התעוררות לחיים לכבוד יום הבוחר.

סיבה שנייה, העניין הבעייתי הזה של טביעת אצבע. מה רוצים, שפעילי מפלגות (ליכוד, אבל לא רק) יאספו אצבעות משומרות בחומץ? אתם יודעים באיזו לוגיסטיקה מדובר?

סיבה שלישית: האופוזיציה. אפשר לשאול את נציגי האופוזיציה, למה לדעתם זה לא אפשרי, העניין הדיגיטלי. שהרי אם זה היה אפשרי, הם לבטח היו קופצים על ההזדמנות.

הפרדת רשויות היא כמו משחק כדורגל

 

בזכות תגובה של קול מהימין לפוסט שכתבתי אמש בפייסבוק, עלה לי רעיון: אם נפשט וננגיש מושגים מדיניים שנשמעים מסובכים, תהיה זו פנייה לשכל הישר של אנשים. כך נוכל להחליש את כוחה של הדמגוגיה.

על-ידי שימוש במטאפורות מעולמות תוכן מוכרים, נצליח לתווך את המשמעויות של תהליכים שמתרחשים בשדה הפוליטי, וליותר אנשים יהיה קל לזהות מיהם הפוליטיקאים שמוכרים להם שקרים, שדופקים אותם.

זו לא תהיה מהפכה של יום אחד, זה בטוח. חלק גדול מהציבור סובל מהצפה של דיס-אינפורמציה, וחלק אחר בוחר ב'בורות מרצון' – מצב נפשי שבו המוח מסנן עובדות שמאיימות על הנרטיב הרגשי שלו. מה גם שהממשל משקיע משאבים עצומים בתעמולה, בעיצוב תודעה כוזבת. בערוצי התעמולה האנטי דמוקרטיים, יושבים אנשי תקשורת מפוקפקים ומתפרנסים מהפצת שקרים, ובינתיים זה עובד.

אחד הנושאים שבראש סדר היום הציבורי הוא ההפיכה המשטרית. הפיכה שמקדם השלטון, תחת השם המכובס "רפורמה". גולת הכותרת של ה"רפורמה" היא ביטול הפרדת הרשויות – הכפפת מערכת המשפט לממשלה. המצדדים ב"רפורמה" זועקים שהשינוי הנדרש הוא מן הצדק, בטענה שעצמאות מערכת המשפט מהווה השתלטות עוינת על מוסדות השלטון. הנימוק לטענה הזו הוא שהדבר נעשה בניגוד לרצון הבוחר, שכן דמוקרטיה היא שלטון הרוב, ועל כן העם הוא הריבון – ולא השופטים.

האמת היא שקשה להשיב לטענה זו מבלי להתמצא ברזי המושגים. דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב, היא מערכת של בלמים ואיזונים. בלי בלמים ואיזונים, אין דמוקרטיה. הסיבה שהממשלה רוצה לשלוט גם במערכת המשפט, היא כדי שלא יהיו לא בלמים ולא איזונים. כדי שראש ממשלה נאשם בפלילים יוכל גם לשנות את החוקים, וגם להיות השופט של עצמו. זה כבר קורה בפועל, זה פשוט לא הושלם עדיין. צעד אחר צעד, הממשלה בראשותו קובעת חוקים שמסייעים לו להימלט מהמשפט הפלילי שתלוי נגדו.

איך אפשר להשיב טיעון מוחץ לטענה של תומכי ומצדדי ה"רפורמה"? הדרך שבחרתי היא זו שגם קל להסביר אותה, וגם אפשר באמצעותה לשכנע שכבות רבות בציבור שהרפורמה היא למעשה הפיכה שלטונית מסוכנת. איך? במילה אחת: כדורגל. בשתי מילים: משחק כדורגל.

הפרדת רשויות היא כמו משחק כדורגל: יש חוקים למשחק, יש שחקנים שמשחקים, ויש שופטים. אם השחקן היה גם השופט, הוא בחיים לא היה שורק לעצמו "נבדל", או מוציא לעצמו כרטיס אדום (שמוציא אותו מהמשחק). נתניהו רוצה להיות גם השופט שקובע את החוקים תוך כדי משחק, גם השחקן שבועט, וגם זה שמחליט אם היה גול. בכדורגל, אף אוהד לא היה מסכים לקנות כרטיס למשחק כזה, כי זה כבר לא ספורט – זה משחק מכור.

בפוליטיקה, הציבור הוא לא רק הקהל ביציע; הוא הבעלים של המועדון. הממשלה היא השחקנים – אנחנו שוכרים אותם כדי שיביאו תוצאות, אבל הם חייבים לשחק לפי הכללים. בלי שופט עצמאי, המגרש הופך לג'ונגל, ובג'ונגל – האוהדים תמיד מפסידים. מערכת המשפט חייבת להיות מסוגלת להוציא "כרטיס אדום" לממשלה, כשזו עוברת על החוק.

אפשר ואף כדאי לקנח בשאלה: אם זה היה ראש ממשלה מהשמאל, היית רוצה שיהיה לו כוח לשנות את החוקים כדי לבטל לעצמו משפט?

חוק הנבצרות נולד בחטא – ואפשר לבטל אותו בדיעבד

הנטייה הציבורית היא לחשוב שברגע שחוק עבר בכנסת, זהו, הוא הופך ״חקוק בסלע" ואי אפשר לגעת בו. אבל המשפט הישראלי (וההיגיון הבריא) אומרים אחרת.

בואו ניקח את חוק הנבצרות. חוק הנבצרות הוא תיקון ל"חוק יסוד: הממשלה", שנועד להסדיר את התנאים (והפרוצדורה) להכרזה על ראש ממשלה כמי שאינו יכול למלא את תפקידו. התיקון קובע כי נבצרות תוכרז אך ורק בשל אי-כשירות פיזית או נפשית, ובכך מונע את האפשרות להוציא ראש ממשלה לנבצרות מטעם משפטי (כמו בשל ניגוד עניינים או הליכים פליליים).

בג"ץ אמנם קבע כי החוק נחקק מתוך מניעים פרסונליים מובהקים – כלומר, שהוא נועד לשרת את עניינו האישי של ראש הממשלה נתניהו, במטרה למנוע את האפשרות להוצאתו לנבצרות על רקע הפרת הסדר ניגוד העניינים, אך החליט שלא לפסול אותו. 

אולי כדי שלא להצטייר בציבור כמי שחותרים תחת עצמם, החליטו שופטי בג"ץ על דחיית כניסתו של החוק לתוקף עם תחילת כהונתה של הכנסת הבאה (ה-26). כך נוצר לכאורה מצב תקין: החוק יחול על ראש הממשלה הבא, מבלי שנדע מראש מי הוא יהיה. אך מה יקרה אם נתניהו ייבחר שוב? שהרי הפרסונליות לא נעלמת עם הזמן – זה אותו נתניהו, ואלו הן אותן הנסיבות. לכן, זהו "חוק שנולד בחטא", וככזה הוא בטל מעיקרו.

נתניהו בונה על זה שאחרי הבחירות החוק ייכנס לתוקף והוא יהיה חסין. נכון לעכשיו, הוא במלכוד. אם היה יכול, היה מקדים את הבחירות לכנסת לשלשום בבוקר. אלא שהסקרים מראים שלא מובטח לו שהוא ינצח בבחירות, ולכן יש לו אינטרס למשוך זמן, אולי אפילו ליזום עוד ועוד מצבי חירום ביטחוניים עם שמות של יונקים, כדי לדחות את הבחירות למועד בלתי ידוע.

הנאום של נתניהו אתמול, שבו הוא הפעיל לחץ חסר תקדים על הנשיא הרצוג שייתן לו חנינה, הוא ראיית זהב נוספת לכך שהחוק הזה נתפר אך ורק כדי שנתניהו יוכל לעשות ככל העולה על רוחו כדי להימלט מהמשפט שלו. בנאומו, בדרישתו לבטל את משפטו הפלילי, נתניהו מודה באופן גלוי שהוא מעל לחוק.

הנאום של נתניהו מספק הסבר מדוע אי אפשר להשתמש בכוח של הכנסת כדי לחוקק חוקי יסוד שהם בעצם מתנה אישית לפוליטיקאי. 

אפשר להשתמש בנאום נתניהו אתמול גם כדי ללמד על הנזק שנגרם לשלטון החוק, כשראש ממשלה חסר מעצורים פוגש מערכת משפט שמקנה לו מיוזמתה את האמצעים לרסק אותה.

על היועמ"שית להפעיל את זכותה ולהוציא את נתניהו לנבצרות כבר עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי.

על בג"ץ לבטל את חוק הנבצרות, ויפה שעה אחת קודם.

עתירה ציבורית תוכל לעזור לבג"ץ להחליט שהוא מבטל את החוק לחלוטין. סביר שבג"ץ לא יקרא לזה "ביטול רטרואקטיבי", אלא יוכל לקרוא לזה "ביטול התחולה הנדחית" (כלומר: ביטול הדחייה למראית עין). 

חוק רקוב, כפרי רקוב

כיצד בפועל ניתן לבטל רטרואקטיבית את חוק הנבצרות? תיאורטית זה אפשרי, אבל זה ידרוש מבג"ץ להתגייס במשנה מרץ לטובת האינטרס הציבורי.

תקדים משפטי הוא תמיד עניין מסובך, אבל במקרה הזה לפחות הטענה היא פשוטה: שחוק פסול הוא כמו פרי רקוב – גם אם נשים פרי רקוב במקרר ונוציא אותו בעוד שנתיים, הוא עדיין יהיה רקוב.

בג"ץ יכול לקבוע שהחוק בטל, או להצביע על העובדה שהוא מעולם לא היה תקף חוקית - כי הוא נחוקק מתוך רמאות וניסיון להונות את המערכת.

לא נותנים צ'ק פתוח לאף אחד

 

האם ייתכן שהבחירות האחרונות שהיו כאן, הן גם האחרונות שנראה בשנים הקרובות? הכתובת כבר על הקיר, והיא כתובה באותיות קידוש לבנה.

הבחירות לכנסת ה-26 צפויות להתקיים ב-27 באוקטובר 2026. אם המלחמה תיגרר ותהפוך למלחמה ללא תאריך סיום, הממשלה תוכל ליזום תיקון ב"חוק יסוד: הכנסת", ולדחות את הבחירות עד לסוף המלחמה. במערכה מול איראן, שעלולה להימשך חודשים, או שנים בעצימות משתנה, הקביעה ש"הבחירות יידחו עד סוף המלחמה" היא למעשה צ'ק פתוח לביטול ההליך הדמוקרטי לזמן בלתי מוגבל.

בשביל להעביר את תיקון החוק, יידרש לממשלה רוב של 80 חברי כנסת (לפי סעיף 9א ל"חוק יסוד: הכנסת"). על פי הסקרים (נכון לעכשיו), איחוד כוחות של הליכוד עם מפלגות המרכז ועם המפלגות החרדיות, יבטיח לנתניהו רוב של למעלה מ-80 קולות בעד הדחייה. אם נתניהו יצליח לרתום את מפלגות המרכז ("יש עתיד" של לפיד, "ישר" של גדי איזנקוט, מפלגת "בנט" של נפתלי בנט) תחת הכותרת של "איום איראני ישיר", הוא למעשה מוחק את האופוזיציה.

אם סיטואציה כזו אכן תתרחש, הגיוני שמנהיגי האופוזיציה ישתכנעו די בקלות להצטרף לנתניהו. הם הרי כבר מזמן איבדו את הרצון להוות אלטרנטיבה לשלטונו. איך אמר לפיד בתחילת שבוע שעבר? "ברגעים כאלה אנחנו עומדים יחד ומנצחים יחד. אין קואליציה ואופוזיציה, יש רק עם אחד וצה"ל אחד שכולנו מאחוריו". הוא לא היה היחיד באופוזיציה שהתבטא כך.

מהלך שכזה, באם יקרה, יגיע כמעט בוודאות לפתחו של בית המשפט העליון. או אז, יידרש בג"ץ לבחון האם המצב הביטחוני אכן אינו מאפשר את קיום הבחירות (קלפיות תחת אש, גיוס מילואים המוני) או שזוהי החלטה פוליטית במסווה ביטחוני. אם גם הפעם בג"ץ יחליט ש"המבצר לא ייפול", ויפסוק בעד הדחייה, המשמעות של זה היא שינוי פניה של המדינה. אסור שמצב כזה יקרה.

היות והציבור הישראלי מתקשה מאוד בזיהוי תהליכים, כדאי כבר עכשיו להציף את הנושא. ההיסטוריה לימדה אותנו לא פעם שחלק נרחב מהציבור בישראל הולך עיוור אחר מנהיגיו, ושבעתות מלחמה, תחת סטרס, אנחנו נוטים להתמקד ב"כאן ועכשיו" ולא בבחינה של תקדימים מסוכנים אשר נערמים לפתחנו. כך שלא מן הנמנע שהציבור יתפתה להאמין שיש מי ששומר עלינו, ושעכשיו זה לא הזמן לזעזועים, והוא יהיה מוכן לוותר על הזכות לבחור תמורת אשליה של יציבות.

כאן בדיוק נכנס החוסן שלנו. החוסן הוא לא בציות עיוור לשגרה כפויה, אלא בערנות. ביכולת לזהות מתי מצב חירום הופך לכלי פוליטי. כחברה חפצת חיים, מחובתנו לקרוא את הכתובת המתנוססת על הקיר, לפני שהיא הופכת למציאות קבועה של מצב חירום נצחי. אנחנו צריכים כבר עכשיו להעביר מסר למנהיגי המפלגות - אנחנו לא נותנים צ'ק פתוח לאף אחד.

הזמנה להתבוננות

 

לפני בדיוק חמישים שנה, פרסם הפסיכולוג אריך פרום (בספרו "בעלנות או מימוש עצמי") נבואה שקשה להתעלם ממנה בימים אלו: פרום חזה שתאוות בצע לא מרוסנת עשויה להוביל אותנו בעוד כחמישים שנה לנקודת אל-חזור, ממש כמו שנדמה שקורה עכשיו, אצלנו, במזרח התיכון: ההתלקחות מול איראן עלולה להתפשט ולהוביל למלחמת עולם שתשמיד את החיים על פני כדור הארץ.

פרום תיאר אז כיצד החברה האנושית הולכת ומתנקה מאידיאולוגיות, מתנתקת מערכים, ומשתעבדת לצריכת יתר ולרכושנות. בזמן פרסום הספר, אי שם בשנות ה-70, עוד היה אפשר לבקר את פרום על כך שהוא חוזה שחורות. אך במבט עכשווי, אנחנו לא צריכים להיות בעלי דמיון מפותח בשביל להכיר בכך שפרום צדק במאה אחוז. אנחנו רואים את המרדף אחרי ה"עוד", את השחיקה של המשאבים ואת הרעש הבלתי פוסק של הצריכה. אנחנו חשים על בשרנו את ההתבהמות החברתית, את השחיתות השלטונית, את הבוז לחוק, את הזילות בערך חיי אדם. מספיק להסתכל על המנהיגים שלנו בשביל להאמין שתאוות הבצע היא חזות הכל.

אבל פרום גם האמין ביכולת של האדם להשתנות. הוא האמין שהאדם אינו רק תוצר של נסיבות, אלא בעל יכולת להשתנות ולהכריע בין חיים ומוות. וכשמסתכלים על הטבע האנושי בכללותו, מעודד לראות שלא רק תאוות בצע וטמטום מניעים את העולם.

בכל זאת, קו-אבולוציה היא כוח של הטבע. לא רק בבחינת האבולוציה של מאזן הכוחות. היכולת של מינים שונים לצמוח יחד, להסתגל ולייצר מערכות יחסים שמזינות זו את זו, היא אולי התשובה שלנו לתאוות בצע. אנחנו עוד יכולים לבחור לצמוח יחד, ולא אחד על חשבון השני.

שנה חדשה, סכנה חדשה

 

הבידוד של ישראל יאותת לעולם הערבי שיש מומנטום למלחמה כוללת. נתניהו מעדיף את זה על פני הליכה לכלא, אבל גם להירקב בבונקר של ה"חבר" המיליארדר הפראייר זה לא כיף גדול, והוא לבטח יודע את זה, כך שכדאי לקחת בחשבון שנתניהו יבקש לחבור לנפתלי בנט לקראת הבחירות הקרובות. בחישוב הלא מופרך שניתן יהיה למסמס את המשפט הפלילי בתוך שנתיים – ועל הדרך למרוח את קטאר גייט ואת פרשת הצוללות, נתניהו יוכל להנדס הסכם רוטציה: שנתיים ראשונות הוא יעמוד בראשות הממשלה, ולאחר מכן בנט ייקח את המושכות.

זה תרחיש גרוע, אבל לא גרוע כמו סכנת דחיית הבחירות לכנסת. החשש הוא שנתניהו ינצל את חולשת הדעת של הציבור בישראל, ויחוקק את הוראת השעה לפיה יש לדחות את הבחירות עד להשגת "הניצחון המוחלט". "עד החמאסניק האחרון", תבטיח חבורת האפסים שהורסת את המדינה.

אמנם יהיו מי שיראו בכך זלזול באינטליגנציה, אך רבים יראו בכך דברי אלוהים חיים. האחרונים הם הראשונים להידפק מהמיתון האכזרי שבפתח, אבל כל עוד משטחים את עזה על ילדיה, נשיה וזקניה, מבחינתם הכל טוב. במקרה הכי גרוע, יאשימו את השמאלנים לדורותיהם. זה עובד עכשיו, זה ימשיך לעבוד. בכל זאת, תקופה של נס.

חובבי הז'אנר המשיחי, אלו שרואים ב-7 באוקטובר 'אות משמיים', ייווכחו לדעת שחמאס הוא עובדה קיימת, בדיוק כפי שמדינה פלסטינית היא עובדה קיימת. אפשר אמנם לשווק להמון הנבער היסטוריה חלופית, אך העתיד לא תלוי בספרי אזרחות מפוברקים וגם לא בתכנים המגוחכים של ערוץ התעמולה 14. צריך להכיר במציאות, קשה ככל שתהיה, ולפעול בתבונה. בראש ובראשונה, יש להעיר את האופוזיציה הרדומה והמשותקת, לאחד כוחות, ולהבטיח שהבחירות לא יידחו, ולו ביום אחד.

מגבורה לקבורה

 

הנרטיב המרכזי של זכות הקיום הישראלית, שהיה מבוסס על הצורך במקלט בטוח לעם היהודי לאחר השואה, עומד כעת למבחן.
ממשלת ישראל חותרת תחת זכות קיומנו, ואנחנו? רואים מה שנוח לנו לראות. נאחזים באמונה המעוותת שהדברים, כמו תמיד, יסתדרו. שכל החטופים יחזרו. שהפצועים בגוף ובנפש ישתקמו. שהמשק יחזור לשגשג. שאין חפים מפשע בעזה. שאנחנו "עם של אריות" וש"יחד ננצח". איך זה מסתדר עם השחיקה באתגרי החיים ועם העצב והכאב שרבים מאיתנו חשים? נכון לעכשיו זה מסתדר, אבל כנראה שלא לאורך זמן.

הראשונים שצפויים להתפכח הם חיילי המילואים. הם כבר מריחים את המוות המיותר, הם מריחים את הציניות. הם מבינים שאם זה נראה, נשמע, ומרגיש כמו ברווז במטווח, זה ברווז במטווח. הם מבינים שמכרו אותם. הם מבינים שאין גבורה בקבורה. אבל הם עדיין שם. ככה חינכו אותם (ככה חינכו גם אותי). בקרוב הם יגלו שפראיירים כן מתים, ושהם לא בהכרח מתחלפים (בטח לא בחיילים חרדים). או אז, הם ישימו לעצמם גבול. כן, סביר להניח שיקראו להם "בוגדים", "שמאלנים", "סרבנים". אבל הם יעדיפו לחיות.

האחרונים להתפכח הם כל אלה שלא מאמינים שממשלת ישראל אחראית להרעבת והמתת תושבי רצועת עזה. אלה גם לא מאמינים שהחופש האישי שלהם ייפגע, שהמצב הכלכלי שלהם יורע, ושהילדים שלהם ניזוקו נפשית. הם משלים את עצמם שלהם זה לא יקרה. הם מאמינים שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, ושהוא יביס את החמאס. הם מאמינים ש-75% מהמנהרות בעזה הושמדו, שאיראן לא תתקוף שוב, ושהאנטישמיות שזוקפת גבה לא קשורה לזוועות שמתרחשות לא הרחק מכאן.
יכול להיות שהם גם מאמינים שההחלטה על כיבוש עזה היא כורח המציאות, שהיא מלחמת הישרדות. אבל גם הם יבינו שההחלטה הבזויה של כיבוש עזה עלולה להתברר כארון הקבורה של מדינת ישראל. צריך לקוות שכשהם יבינו זאת, לא יהיה זה מאוחר מדי.

עידן הברבריות

*כל עוד המלחמה נמשכת, נמשך עידן הברבריות. נכון, חמאס אשם, אבל הוא לא הפך אותנו לברברים. אנחנו בחרנו להפוך לברברים. הפסדנו.

*הברברים ביותר הם שוחרי הנקמה - אלו הניזונים מגופות תושבי עזה ומגופות החיילים

*מי שמאמין בקדושת החיים, לא יכול להיות אדיש לפשעים שנעשים בעזה. מי שמאמין בקדושת החיים, מצופה שתהיה לו חמלה גם כלפי החיילים המסכנים שנשלחים אל מותם.

*כל עוד המלחמה נמשכת, אנחנו מתקשים לדמיין את העתיד העכור שמחכה לנו. איך זה ייראה? חברה ענייה, מזוהמת בשנאה עצמית, מתבוססת באשמה, ובעיקר לא מתפקדת. זו לא נבואה שמצריכה דמיון מפותח. זו הקצנה של המצב כפי שהוא כיום.

*צריך לעצור את המלחמה עכשיו, גם כדי שבעתיד יהיה אפשר לנסות לשקם את האופי המוסרי של החברה הישראלית.

לא הגיוני שאתם בעד מלחמה

 

מפעם לפעם כדאי להזכיר לתומכי נתניהו, אלה שכל-כך מתנגדים להסכם מדיני, שעד לא מזמן היה הסכם מדיני. רק שזה היה הסכם גרוע, שנבע ממניעים מושחתים, שתנאיו הוכתבו על ידי ראש ממשלה אידיוט וחסר אחריות. ההסכם הזה, של מיליוני דולרים במזומן תמורת שקט מדומיין, הפך את חמאס לארגון טרור קטלני, כפי שהוכח ב-7 באוקטובר. אז אתם, תומכי נתניהו, לא באמת נגד הסכמים מדיניים. אתם אולי לא יודעים להבחין בין הסכם טוב לבין הסכם רע, אבל אתם בהחלט בעד הסכם. ואם תמכתם בהסכם מדיני גרוע שהוליד את טבח 7 באוקטובר והעמיד את מדינת ישראל בסכנה קיומית, איזו סיבה יש לכם שלא לתמוך בהסכם ענייני שיבטיח ביטחון (או לכל הפחות לא יממן בניית מנהרות בעזה וחיזוק ארגוני טרור)?

יש רק סיבה אחת שאפשר לחשוב עליה, אבל בעצם...לא הגיוני שאתם בעד מלחמה בעזה שכל מטרתה למנוע את פירוק הממשלה והליכה לבחירות.

הזמן אוזל, וצריך לבחור צד: דמוקרטיה או דיקטטורה

 

ההתעלמות של ראשי מפלגות המרכז מהלינץ' שביצעו פעילי ימין במשתתפי טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני שלשום ברעננה, לא אמורה להפתיע את מי שחוו את מציאות החיים בישראל מאז מלחמת ה-7 באוקטובר.

בשנה וחצי האחרונות, שבהן הדמוקרטיה כמו מפרפרת את פרפוריה האחרונים, הפעילות הפוליטית של מפלגות המרכז מתאפיינת בעיקר באדישות, פאסיביות, נרפות ועצלנות. מבחינת נתניהו, מפלגות המרכז הם המתנה הטובה ביותר שהוא, כראש ממשלה הנאשם בפלילים, יכול היה לחלום עליה.  

אם שמים לרגע בצד את הרמה המוסרית הירודה, זו שמאפשרת שיתוף פעולה באמצעות שתיקה, ניתן לראות שההתעלמות של ראשי מפלגות המרכז מהלינץ' - כמו גם מדברי ההסתה האלימים של יו"ר סניף הליכוד ברעננה שליוו אותו - היא בבחינת עבודת הסברה יעילה: היא מלמדת היטב על הישות החלולה הנקראת "מפלגת מרכז".

פתאום אנחנו מבינים שאין באמת חיה כזאת. ש"מפלגת מרכז" זה שקר שיווקי, שבא למכור לכמה שיותר אנשים שחרור מנקיטת עמדה משמעותית. מן טכניקה שבאמצעותה ניתן לאגד בעלי דעות שאינן מגובשות דיין, במן מכנה מלאכותי משותף. ליצור רושם כאילו קיים מכנה משותף בין רגש כבוד לחיי אדם לבין דיכוי. בין הומאניות לבין אכזריות. בין הגינות לבין תאוות בצע. בין דמוקרטיה לבין דיקטטורה.

ההתעלמות של מפלגות המרכז מאירוע תקיפה המוני שחתומה עליו הממשלה, אירוע שמהווה סכנה לחברה, מבהירה שהזמן אוזל, וצריך לבחור צד: דמוקרטיה או דיקטטורה.

זו לא הייתה קונספציה

 

אדוני ראש הממשלה, האם ישנה ראיה אחת המעידה על כך שהחמאס היה מורתע? אם כן, מהי?

אם אין ראיה כזו, מהו הבסיס לאמירה שחמאס מורתע?

האם האמירה שחמאס מורתע היא אמירה שקרית? אם לא, מדוע לא? אם האמירה איננה שקרית, על איזו ראיה עובדתית היא מתבססת?

האם ייתכן והקונספציה לפיה החמאס מורתע, היא למעשה אחיזת עיניים המבוססת על אמירה שקרית?

אדוני ראש הממשלה, איזה אינטרס יש לך לשקר?

תרגיל כתיבה יצירתית בהשראת הטבע (לרגל ט"ו בשבט)

 

חג ט"ו בשבט אשר בפתח הוא הזדמנות עבורנו לשאול: מהו הטבע שלנו? מה הופך אותנו למי שאנחנו? שאלות אלו הן רבות פנים ומורכבות, והתשובות להן ככל הנראה תהיינה שונות מאדם לאדם.

אלו מאיתנו אשר עוסקים במלאכת הכתיבה העלילתית, הדרמטית, שהיא אמנות הנפש, הופכים בשאלה זו לא מעט. הניסיון להבין מה מניע את האדם, הוא דרכו של האמן הכותב ליצור תיקון בעולמו. דרך זו מעניקה לו את ההזדמנות לגעת באחר, ובה בעת לרפא את עצמו. לברוא כדי להבריא - בין אם במודע ובין אם לא.

בין אם אנחנו סופרות או סופרים, מחזאיות או מחזאים, תסריטאיות או תסריטאים, כולנו מבקשים להבין את הטבע האנושי ואת הרגש האנושי כדי להבין טוב יותר את עצמנו ואת החיים.

כתיבה דרמטית מאפשרת לחקור את הלא מודע של ההוויה האנושית, כיוון שהיא עוסקת בקונפליקטים מוסריים קיומיים. הכרעה בקונפליקט מוסרי קיומי בסיפור היא מעמד מכונן, בו הדמות הראשית מתמודדת עם פחדיה העמוקים ביותר ומגלה מי היא באמת, ומהי משמעות החיים עבורה. משמעות זו לעולם משקפת את תפיסת החיים של הכותבת או הכותב.

ייתכן שזאת משום שאנחנו מצויים בתהליך של מציאת משמעות לחיים, והביטוי היצירתי מהווה עבורנו ניסוח של חתירה לעבר אותה משמעות. כפי שמשמעות זו מעצבת את חוויית המציאות שלנו, כך היא מעצבת את יצירתנו - שהרי אנחנו חווים את המציאות דרך המשמעות שאנחנו נותנים לה.

*

התרגיל הבא הוא תרגיל כתיבה יצירתית בהשראת הטבע. צמיחת עץ היא מטאפורה טובה לחיים. היא מעודדת חשיבה חיובית ומזכירה לנו את החשיבות של שורשים חזקים, גמישות, עמידות, נתינה, צמיחה מתמדת, ויכולת להתחדש. אנחנו יכולים לבחור מה לשתול (מחשבות טובות על עצמנו) ומה לעקור (גישה שלילית לחיים)

*זרעו כעת זרע של מחשבה חדשה. דמיינו רחוק. כתבו אותה על הדף

*תנו עצה טובה לדמות הראשית בסיפור שלכם (אגב, עצה בוטנית היא מרכיב עיקרי בגזעים ובענפי עצים)

*אילו עצי זיכרון מלבלבים ביער הזיכרונות שלכם? האם ישנם עצי זיכרון שנדמה כי קמלו?

*באיזה תחום בחייכם הייתם רוצים להכות שורש?

*במה אתם מרגישים שאתם צומחים בתקופה הזו?
*מהן התכונות שעוזרות לכן או לכם לצמוח?
*אילו פירות הניבה לנו השנה החולפת? אילו פירות נרצה שתניב השנה הנוכחית?

*מה נחוץ לנו על-מנת לטפח את חלקת האדמה הרגשית שלנו? אילו מזיקים עלולים לחדור לחלקת האדמה הזו?