שנה חדשה, סכנה חדשה

 

הבידוד של ישראל יאותת לעולם הערבי שיש מומנטום למלחמה כוללת. נתניהו מעדיף את זה על פני הליכה לכלא, אבל גם להירקב בבונקר של ה"חבר" המיליארדר הפראייר זה לא כיף גדול, והוא לבטח יודע את זה, כך שכדאי לקחת בחשבון שנתניהו יבקש לחבור לנפתלי בנט לקראת הבחירות הקרובות. בחישוב הלא מופרך שניתן יהיה למסמס את המשפט הפלילי בתוך שנתיים – ועל הדרך למרוח את קטאר גייט ואת פרשת הצוללות, נתניהו יוכל להנדס הסכם רוטציה: שנתיים ראשונות הוא יעמוד בראשות הממשלה, ולאחר מכן בנט ייקח את המושכות.

זה תרחיש גרוע, אבל לא גרוע כמו סכנת דחיית הבחירות לכנסת. החשש הוא שנתניהו ינצל את חולשת הדעת של הציבור בישראל, ויחוקק את הוראת השעה לפיה יש לדחות את הבחירות עד להשגת "הניצחון המוחלט". "עד החמאסניק האחרון", תבטיח חבורת האפסים שהורסת את המדינה.

אמנם יהיו מי שיראו בכך זלזול באינטליגנציה, אך רבים יראו בכך דברי אלוהים חיים. האחרונים הם הראשונים להידפק מהמיתון האכזרי שבפתח, אבל כל עוד משטחים את עזה על ילדיה, נשיה וזקניה, מבחינתם הכל טוב. במקרה הכי גרוע, יאשימו את השמאלנים לדורותיהם. זה עובד עכשיו, זה ימשיך לעבוד. בכל זאת, תקופה של נס.

חובבי הז'אנר המשיחי, אלו שרואים ב-7 באוקטובר 'אות משמיים', ייווכחו לדעת שחמאס הוא עובדה קיימת, בדיוק כפי שמדינה פלסטינית היא עובדה קיימת. אפשר אמנם לשווק להמון הנבער היסטוריה חלופית, אך העתיד לא תלוי בספרי אזרחות מפוברקים וגם לא בתכנים המגוחכים של ערוץ התעמולה 14. צריך להכיר במציאות, קשה ככל שתהיה, ולפעול בתבונה. בראש ובראשונה, יש להעיר את האופוזיציה הרדומה והמשותקת, לאחד כוחות, ולהבטיח שהבחירות לא יידחו, ולו ביום אחד.

מגבורה לקבורה

 

הנרטיב המרכזי של זכות הקיום הישראלית, שהיה מבוסס על הצורך במקלט בטוח לעם היהודי לאחר השואה, עומד כעת למבחן.
ממשלת ישראל חותרת תחת זכות קיומנו, ואנחנו? רואים מה שנוח לנו לראות. נאחזים באמונה המעוותת שהדברים, כמו תמיד, יסתדרו. שכל החטופים יחזרו. שהפצועים בגוף ובנפש ישתקמו. שהמשק יחזור לשגשג. שאין חפים מפשע בעזה. שאנחנו "עם של אריות" וש"יחד ננצח". איך זה מסתדר עם השחיקה באתגרי החיים ועם העצב והכאב שרבים מאיתנו חשים? נכון לעכשיו זה מסתדר, אבל כנראה שלא לאורך זמן.

הראשונים שצפויים להתפכח הם חיילי המילואים. הם כבר מריחים את המוות המיותר, הם מריחים את הציניות. הם מבינים שאם זה נראה, נשמע, ומרגיש כמו ברווז במטווח, זה ברווז במטווח. הם מבינים שמכרו אותם. הם מבינים שאין גבורה בקבורה. אבל הם עדיין שם. ככה חינכו אותם (ככה חינכו גם אותי). בקרוב הם יגלו שפראיירים כן מתים, ושהם לא בהכרח מתחלפים (בטח לא בחיילים חרדים). או אז, הם ישימו לעצמם גבול. כן, סביר להניח שיקראו להם "בוגדים", "שמאלנים", "סרבנים". אבל הם יעדיפו לחיות.

האחרונים להתפכח הם כל אלה שלא מאמינים שממשלת ישראל אחראית להרעבת והמתת תושבי רצועת עזה. אלה גם לא מאמינים שהחופש האישי שלהם ייפגע, שהמצב הכלכלי שלהם יורע, ושהילדים שלהם ניזוקו נפשית. הם משלים את עצמם שלהם זה לא יקרה. הם מאמינים שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, ושהוא יביס את החמאס. הם מאמינים ש-75% מהמנהרות בעזה הושמדו, שאיראן לא תתקוף שוב, ושהאנטישמיות שזוקפת גבה לא קשורה לזוועות שמתרחשות לא הרחק מכאן.
יכול להיות שהם גם מאמינים שההחלטה על כיבוש עזה היא כורח המציאות, שהיא מלחמת הישרדות. אבל גם הם יבינו שההחלטה הבזויה של כיבוש עזה עלולה להתברר כארון הקבורה של מדינת ישראל. צריך לקוות שכשהם יבינו זאת, לא יהיה זה מאוחר מדי.

עידן הברבריות

*כל עוד המלחמה נמשכת, נמשך עידן הברבריות. נכון, חמאס אשם, אבל הוא לא הפך אותנו לברברים. אנחנו בחרנו להפוך לברברים. הפסדנו.

*הברברים ביותר הם שוחרי הנקמה - אלו הניזונים מגופות תושבי עזה ומגופות החיילים

*מי שמאמין בקדושת החיים, לא יכול להיות אדיש לפשעים שנעשים בעזה. מי שמאמין בקדושת החיים, מצופה שתהיה לו חמלה גם כלפי החיילים המסכנים שנשלחים אל מותם.

*כל עוד המלחמה נמשכת, אנחנו מתקשים לדמיין את העתיד העכור שמחכה לנו. איך זה ייראה? חברה ענייה, מזוהמת בשנאה עצמית, מתבוססת באשמה, ובעיקר לא מתפקדת. זו לא נבואה שמצריכה דמיון מפותח. זו הקצנה של המצב כפי שהוא כיום.

*צריך לעצור את המלחמה עכשיו, גם כדי שבעתיד יהיה אפשר לנסות לשקם את האופי המוסרי של החברה הישראלית.

לא הגיוני שאתם בעד מלחמה

 

מפעם לפעם כדאי להזכיר לתומכי נתניהו, אלה שכל-כך מתנגדים להסכם מדיני, שעד לא מזמן היה הסכם מדיני. רק שזה היה הסכם גרוע, שנבע ממניעים מושחתים, שתנאיו הוכתבו על ידי ראש ממשלה אידיוט וחסר אחריות. ההסכם הזה, של מיליוני דולרים במזומן תמורת שקט מדומיין, הפך את חמאס לארגון טרור קטלני, כפי שהוכח ב-7 באוקטובר. אז אתם, תומכי נתניהו, לא באמת נגד הסכמים מדיניים. אתם אולי לא יודעים להבחין בין הסכם טוב לבין הסכם רע, אבל אתם בהחלט בעד הסכם. ואם תמכתם בהסכם מדיני גרוע שהוליד את טבח 7 באוקטובר והעמיד את מדינת ישראל בסכנה קיומית, איזו סיבה יש לכם שלא לתמוך בהסכם ענייני שיבטיח ביטחון (או לכל הפחות לא יממן בניית מנהרות בעזה וחיזוק ארגוני טרור)?

יש רק סיבה אחת שאפשר לחשוב עליה, אבל בעצם...לא הגיוני שאתם בעד מלחמה בעזה שכל מטרתה למנוע את פירוק הממשלה והליכה לבחירות.

הזמן אוזל, וצריך לבחור צד: דמוקרטיה או דיקטטורה

 

ההתעלמות של ראשי מפלגות המרכז מהלינץ' שביצעו פעילי ימין במשתתפי טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני שלשום ברעננה, לא אמורה להפתיע את מי שחוו את מציאות החיים בישראל מאז מלחמת ה-7 באוקטובר.

בשנה וחצי האחרונות, שבהן הדמוקרטיה כמו מפרפרת את פרפוריה האחרונים, הפעילות הפוליטית של מפלגות המרכז מתאפיינת בעיקר באדישות, פאסיביות, נרפות ועצלנות. מבחינת נתניהו, מפלגות המרכז הם המתנה הטובה ביותר שהוא, כראש ממשלה הנאשם בפלילים, יכול היה לחלום עליה.  

אם שמים לרגע בצד את הרמה המוסרית הירודה, זו שמאפשרת שיתוף פעולה באמצעות שתיקה, ניתן לראות שההתעלמות של ראשי מפלגות המרכז מהלינץ' - כמו גם מדברי ההסתה האלימים של יו"ר סניף הליכוד ברעננה שליוו אותו - היא בבחינת עבודת הסברה יעילה: היא מלמדת היטב על הישות החלולה הנקראת "מפלגת מרכז".

פתאום אנחנו מבינים שאין באמת חיה כזאת. ש"מפלגת מרכז" זה שקר שיווקי, שבא למכור לכמה שיותר אנשים שחרור מנקיטת עמדה משמעותית. מן טכניקה שבאמצעותה ניתן לאגד בעלי דעות שאינן מגובשות דיין, במן מכנה מלאכותי משותף. ליצור רושם כאילו קיים מכנה משותף בין רגש כבוד לחיי אדם לבין דיכוי. בין הומאניות לבין אכזריות. בין הגינות לבין תאוות בצע. בין דמוקרטיה לבין דיקטטורה.

ההתעלמות של מפלגות המרכז מאירוע תקיפה המוני שחתומה עליו הממשלה, אירוע שמהווה סכנה לחברה, מבהירה שהזמן אוזל, וצריך לבחור צד: דמוקרטיה או דיקטטורה.

זו לא הייתה קונספציה

 

אדוני ראש הממשלה, האם ישנה ראיה אחת המעידה על כך שהחמאס היה מורתע? אם כן, מהי?

אם אין ראיה כזו, מהו הבסיס לאמירה שחמאס מורתע?

האם האמירה שחמאס מורתע היא אמירה שקרית? אם לא, מדוע לא? אם האמירה איננה שקרית, על איזו ראיה עובדתית היא מתבססת?

האם ייתכן והקונספציה לפיה החמאס מורתע, היא למעשה אחיזת עיניים המבוססת על אמירה שקרית?

אדוני ראש הממשלה, איזה אינטרס יש לך לשקר?

תרגיל כתיבה יצירתית בהשראת הטבע (לרגל ט"ו בשבט)

 

חג ט"ו בשבט אשר בפתח הוא הזדמנות עבורנו לשאול: מהו הטבע שלנו? מה הופך אותנו למי שאנחנו? שאלות אלו הן רבות פנים ומורכבות, והתשובות להן ככל הנראה תהיינה שונות מאדם לאדם.

אלו מאיתנו אשר עוסקים במלאכת הכתיבה העלילתית, הדרמטית, שהיא אמנות הנפש, הופכים בשאלה זו לא מעט. הניסיון להבין מה מניע את האדם, הוא דרכו של האמן הכותב ליצור תיקון בעולמו. דרך זו מעניקה לו את ההזדמנות לגעת באחר, ובה בעת לרפא את עצמו. לברוא כדי להבריא - בין אם במודע ובין אם לא.

בין אם אנחנו סופרות או סופרים, מחזאיות או מחזאים, תסריטאיות או תסריטאים, כולנו מבקשים להבין את הטבע האנושי ואת הרגש האנושי כדי להבין טוב יותר את עצמנו ואת החיים.

כתיבה דרמטית מאפשרת לחקור את הלא מודע של ההוויה האנושית, כיוון שהיא עוסקת בקונפליקטים מוסריים קיומיים. הכרעה בקונפליקט מוסרי קיומי בסיפור היא מעמד מכונן, בו הדמות הראשית מתמודדת עם פחדיה העמוקים ביותר ומגלה מי היא באמת, ומהי משמעות החיים עבורה. משמעות זו לעולם משקפת את תפיסת החיים של הכותבת או הכותב.

ייתכן שזאת משום שאנחנו מצויים בתהליך של מציאת משמעות לחיים, והביטוי היצירתי מהווה עבורנו ניסוח של חתירה לעבר אותה משמעות. כפי שמשמעות זו מעצבת את חוויית המציאות שלנו, כך היא מעצבת את יצירתנו - שהרי אנחנו חווים את המציאות דרך המשמעות שאנחנו נותנים לה.

*

התרגיל הבא הוא תרגיל כתיבה יצירתית בהשראת הטבע. צמיחת עץ היא מטאפורה טובה לחיים. היא מעודדת חשיבה חיובית ומזכירה לנו את החשיבות של שורשים חזקים, גמישות, עמידות, נתינה, צמיחה מתמדת, ויכולת להתחדש. אנחנו יכולים לבחור מה לשתול (מחשבות טובות על עצמנו) ומה לעקור (גישה שלילית לחיים)

*זרעו כעת זרע של מחשבה חדשה. דמיינו רחוק. כתבו אותה על הדף

*תנו עצה טובה לדמות הראשית בסיפור שלכם (אגב, עצה בוטנית היא מרכיב עיקרי בגזעים ובענפי עצים)

*אילו עצי זיכרון מלבלבים ביער הזיכרונות שלכם? האם ישנם עצי זיכרון שנדמה כי קמלו?

*באיזה תחום בחייכם הייתם רוצים להכות שורש?

*במה אתם מרגישים שאתם צומחים בתקופה הזו?
*מהן התכונות שעוזרות לכן או לכם לצמוח?
*אילו פירות הניבה לנו השנה החולפת? אילו פירות נרצה שתניב השנה הנוכחית?

*מה נחוץ לנו על-מנת לטפח את חלקת האדמה הרגשית שלנו? אילו מזיקים עלולים לחדור לחלקת האדמה הזו?

פעם אחת בחיים

 

אני תכף חוגג יומולדת ואני כבר מתרגש, כי בכל זאת – יומולדת 49 זה משהו שחוגגים רק פעם אחת בחיים. אני מבסוט שזה ככה, כיוון שאת מקומה של ההתרגשות תופסת בדרך כלל כלכלת נפש. השנה, לשמחתי, משהו בי נפתח.

ועדיין, מבחינת ההסתכלות שלי על הדברים, יום הולדת, בהיותו ציון דרך של תנועת החיים, הוא מעמד של השתנות. כך שגם השנה התעורר בי הצורך לשקוע בהרהורים ולנסות לחלץ תובנות. כמו למשל: שאני כבר לא צעיר מדי בשביל להיות אבא. או למשל, שקמטים זה כיף. לא צריך להתעסק איתם, לא צריך לגעת בהם - הם פשוט גדלים ומתרבים לבד. ממש גן-עדן לעצלנים, אם חושבים על זה.

השנה, נוסף על יום ההולדת, אני מציין שנתיים בלי סיגריות - אחרי כמעט 30 שנים בהן עישנתי כשתי חפיסות סיגריות ביום. כששואלים אותי, אני תמיד אומר שאחד הדברים שהכי משמחים אותי בעקבות הפסקת העישון הוא שאני כבר לא מאפר בכוסות.

*

פאקינג 49. האמת, יש משהו בלהיות זקן. יש פחות סכנות מכפי שנדמה. על הכביש, למשל. מישהו חותך אותך, ואתה מקבל את זה. פשוט נותן לו. יאללה, שייהנה. לפני עשר שנים היית מאחל לו סופשבוע מפנק עם השדים של השאול, או סתם מפנטז על לחנוק אותו. עכשיו אתה במן ווייב של נהג אוטובוס בפנסיה. אומר לעצמך ש"אני, ממרום שנותיי, אני מחנך, אני עושה מודלינג לעולם. רוצה לעקוף – שיעקוף. כמעט שובר לי מראה? אני עושה סימן עם היד לתודה".

"יופי טמון בשכחה המוחלטת של הצופה והנצפה", אמר פעם קרישנמורטי, ואני בוחר לאמץ. מזכיר לעצמי שהמשימה שלנו בחיים היא לטפח את חלקת האדמה הרגשית שלנו.

*

תובנה אחרת, שבזכותה השלתי מעלי בשנה החולפת למעלה מ-24 קילו, היא שבקלוריות, בדומה לכמעט כל דבר בחיים (לרבות שנות חיים), האיכות חשובה יותר מהכמות. אמנם אף פעם לא מזיק לספור קלוריות, אבל עדיף להזין את הגוף במזון טעים ובריא, גם אם הוא נחשב למשמין (כמו אבוקדו אחד ביום, או לחילופין חופן צנוברים, או גם וגם), ולחשוב מחשבות טובות. את העניין הזה של המחשבות לקחתי ממשנתו של נזיר בודהיסטי, שאמר שמזון טהור מוביל למחשבות טהורות. הוא גם ממליץ לנקות את השירותים בבית פעמיים ביום, כי כך לתפיסתו מתנקה התודעה. לזה, האמת, קצת פחות התחברתי

 

סבא שלום / שאריות מהבלוג הישן (2011)

 

במסגרייה המכאנית של סבא שלי, פועלת כחדשה מקדחה בת כמעט 80 שנה, לצד רתכת כבת 70 ומחרטה בת למעלה מ-50. האופניים בני 60, אולי אף יותר.

סבא שלי היה אומר שפעם היו מייצרים דברים כדי שיחזיקו, ואילו כיום מייצרים דברים כדי שיתקלקלו מהר. סבא שלי בנה דברים כדי שיחזיקו.

מדי יום בשמונה בבוקר הוא היה מכין קופסה עם אוכל, לובש את בגדי העבודה הכחולים ועולה על האופניים, נוסע עליהם עד למסגרייה ופורש את הכלים על משטח
הברזל. מתקן כנף של טרקטור, או בונה מעקות ושערי ברזל וסורגים, קונסטרוקציות מורכבות למיניהן, מרתך יציקות ומבריז הברגות ומלחים גם נחושת ומכופף פחים וברזלים. כל מה שקשור בברזל, רק תגידו. כך בוקר-בוקר, 63 שנה (בהתחלה כשכיר במסגריה ממול), די ברציפות. למעט ביקורים תכופים בבית החולים בשנים האחרונות, הוא מעולם לא לקח יום חופש ולא יצא לחופשה. "מגיעה לי חצי שנה חופש במצטבר, נישכזהו.."

הוא היה אמן שלא ראה עצמו ככזה. הוא ראה עצמו כבעל מלאכה, ובעלי מלאכה כמו סבא שלי, כיום כבר כמעט ואין. את הידע שרכש באירופה בשנות ה-30 של המאה הקודמת כבר לא מלמדים. אין מי שילמד. עד לפני שבועיים הוא עוד עבד. עבד קשה, אבל יותר לאט ובנשימות כבדות. היה לובש את בגדי העבודה שלו גם כשנסע לבדיקות בבית החולים "מאיר". כל שבוע, בדרך חזרה מבית החולים, הייתי שואל, ליתר ביטחון: "למסגרייה, סבא?"

"לא. נוסעים ישר הביתה, נישכזהו".

סבא שלי היה חלק מהנוף של הוד השרון עוד כשהייתה ישוב קטן בלוע פרדסים. הוא היה חלק מנוף שצביונו השתנה כמעט ללא היכר. המסגרייה הייתה ועודנה נוף
עתיק, גלותי משהו, בעולם המתפתח בקצב שלא מאפשר להסיק מסקנות מרחיקות לכת לגביו. המסגרייה הייתה נוף ילדותנו כשם שהייתה נוף בגרותנו. בימי שישי אבא שלי היה מצטרף אליו. מעת לעת נקראנו אנחנו, הנכדים, לסייע.

אנשים תמיד היו מתפעלים כשהיו שומעים שאני הנכד של "שולם המסגר", האיש שהיה לאגדה מקומית עוד בחייו. ככה קראו לו, לסבא שלום, ותיקי
היישוב וותיקי הלקוחות. הוא מעולם לא התלונן על כך שחלק מהלקוחות התחלפו עם השנים ושחלק מהלקוחות התקלקלו. כאלה שבעיניהם המשמעות של חוויית קניה היא לכווץ כמה שיותר במחיר. סבא שלי עבד בתעריף סמלי, צנוע, אבל על טיב וחוזק חומרים הוא מעולם לא התפשר. היו שזה נראה להם יקר מדי. היו שברחו מבלי לשלם. גנבו מניצול שואה בן 88, בעל מלאכה מסור וטוב לב, והרגישו שהם שיחקו אותה. היה עצוב לגלות, פעם אחר פעם, שמערכת המשפט עושה חסד עם הגנבים  ומעודדת אותם להמשיך ולגנוב. מערכת אשר מתישה ומייאשת את התובע, ולבסוף מבזה אותו, אולי מתוך הצורך להקל על העומס בין כתלי היכל הצדק. בשלב מסוים סבא שלי סירב לקבל עבודות ממי שהוא איננו מכיר.

השנה חוויתי אותו יותר. ראיתי אותו מזיל דמעה של עצב. הייתי עד לרגע של אושר, כשהוא פוגש את הנינה שלו. וכשהוא מתאכזב ("העסקים חלשים, נישכזהו"). לראשונה סיפר קצת על פולין של מלחמת העולם השנייה, משם ברח בריצה בשלגים, ועל רוסיה. השנה הוא גילה לראשונה את הטלפון הסלולארי, אבל לא את התא קולי. כשבדקתי
את ההודעות הקוליות לא מזמן, הסתבר לי שהוא ניהל איתי שיחה, שנשמעת בערך ככה: "טוב אז אתה תאסוף אותי עוד עשר דקות, כן? טוב אז אני אחכה לך בחוץ. מה? לא שומע כלום, נישכזהו. טוב, אתה תבוא לאסוף אותי בעוד עשר דקות. להתראות".

והיה לו הבילוי השבועי שלו בסופרמרקט השכונתי. מסתובב בין מדפי המצרכים, מוקסם מהשפע. מוריד מהמדף חבילת ופלות עם שוקולד, מתהלך באיטיות בין
שורות גדושות מוצרים, מחפש במבט מתעניין אחר מעדנים חדשים. מבקש ממני לבדוק תאריכי תפוגה, אוסף לעגלה נקטר אפרסקים, אחר כך גבינה לבנה. ירקות? לא פה. ירקות קונים בחנות ירקות. בשביל זה יש ירקן.

הוא היה עקשן גדול. רוכשי המודעות של המקומונים התייאשו ממנו עוד בשנות ה-80. הוא לא הסכים לפרסם אף פעם, לא קיבל מעולם עבודה שלא רצה לעשות, והוא
לא הסכים להוריד את בגדי המסגר גם ביום ראשון האחרון, כששכב במיטת בית החולים, וזה אחרי שהוא התעקש שלא להתאשפז, אבל הצאצאים שלו גם הם עקשנים. גנים, מה לעשות. לא מזמן הגיעה צלמת במיוחד מירושלים כדי לצלם אותו. הוא כמובן לא הסכים. יום שלם היא ניסתה, ולבסוף חזרה אל הבירה מבלי שתקבל הסבר מנומק מדי. גם אני לא. "בשביל מה צריך את זה, נישכזהו. לא צריך את זה…נישכזהו".

הוא מעולם גם לא ביקש הרבה, בדרך כלל לא היה נעים לו לבקש. השבוע בבית החולים הצעתי לו סודה והוא שתה עד שהבקבוק התרוקן. לא היה לו נעים לבקש עוד בקבוק,
אז הוא פשוט חייך ואמר לי: "לא יוצא מזה כלום יותר". סבא, היה לו חוש הומור מיוחד שאותו חלק במידות קטנות.

לא שאלנו אותו מה זה "נישכזהו". ניסינו לפרש. האם מילת קישור משובשת? או אולי מילת קישור שהפכה למילה העומדת בזכות עצמה? אם היינו שואלים
אותו מה הכוונה ב"נישכזהו", הוא וודאי היה אומר "זה מה שזה, נישכזהו". אולי זו הפרשנות הנכונה: "זה מה שזה".

הוא נפטר שלשום.

בחזית המסגרייה שבה עבד ב-51 השנים האחרונות, מגיל 37 ועד 88, מבוקר ועד ערב, תלינו שלט בנוסח המקובל, שמסביר מדוע האיש שעבד פה כל השנים, כבר לא יבוא יותר.

בקרוב יתחלף הנוף.

פוסט אופטימי

 

זה יום כיפור, אז סלחתי לעצמי על כל אותם רגעים בשנה החולפת בהם שקעתי בפסימיות. הבטחתי לעצמי שאם אפול שוב לפסימיות, גם אם זו תהיה רק מעידה רגעית, מיד אזכיר לעצמי שבפסימיות אין תקווה – ותקווה היא המדריך הפנימי שלנו לשיפור איכות חיינו. הבוקר קמתי עם תקווה ועם אופטימיות, והתפקדתי למחנה הדמוקרטי.

הבנתי שאין מקום לפסימיות. ראייה שלילית לא יכולה להוביל ליצירת שינוי חיובי. פסימיות מובילה לפסיביות – ולפסיביות אין שום פוטנציאל צמיחה.

התפקיד שלנו הוא לתרום לחברה. לאנושות. זאת המשמעות האמיתית של החיים שלנו.

אמר מי שאמר ש"חירות פירושה אחריות", ויש לנו אחריות. כל עוד ניתן להתמודד עם המצב, אנחנו יכולים להיות יצירתיים וליצור את העתיד האפשרי עבורנו.

להבדיל, אם נהיה פסימיים, נהפוך למיואשים ומדוכאים, ואז לשלטון יהיה קל יותר לנשל אותנו ממעט הזכויות שעוד נותרו לנו.   

אין מקום לפסימיות. יש מקום לאופטימיות. ואופטימיות היא עבודה קשה. היא דורשת אימון, מאמץ, והתמדה. אופטימיות היא גישה לחיים. גישה שיש לטפח כל הזמן.

אופטימיות היא גם דלק למוטיבציה, והמוטיבציה שלנו משפיעה על המטרות שלנו, כשם שהמטרות שלנו משפיעות על המוטיבציה שלנו.

המטרות שלנו חיוביות. אנחנו אנשים חפצי חיים. אם תוחלף הממשלה, תיווצר הזדמנות לחתור להסכם מדיני. להביא את השלום. להבריא.

להמציא את העתיד

 

החיים לימדו אותנו שבמציאות אין צירופי מקרים - אלא אם כן מדובר בקריסת מערך המודיעין הישראלי ב-7 באוקטובר, ובשנה שקדמה לו. שם התרחשו צירופי מקרים מאלפים, יוצאי דופן - שווי ערך לזכיית אדם בפרס הראשון בלוטו במשך 20 שבועות ברציפות.

מדהים, כיצד מוחותיהם של בכירי המודיעין קרסו במקביל לקריסת כל המערכות הטכנולוגיות. אחרי שנה שבה חיבלו במודע בנתונים ששיקפו את העתיד לבוא.

כאילו הגשימו את הפנטזיות האפלות הכמוסות של נתניהו – התאימו לו את התשתית המציאותית עליה חלם.

אלן קיי אמר פעם משפט יפה – ש"הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא להמציא אותו". עושה רושם שנתניהו היה חותם על המשפט הזה בעצמו.

מופע הקולנוע של מיקי

רפורמת הקולנוע הגזענית של מיקי זוהר נולדה מתוך תפיסה לפיה יוצאי עדות המזרח מעדיפים תרבות ברמה נמוכה 

נהוג לומר על הציבור הישראלי שהוא סובל מזיכרון קצר. קשה להתווכח עם אמירה זו, וכן עם העובדה שהדבר נכון שבעתיים כשמדובר בנבחריו של אותו ציבור. למעשה, ישנם נבחרי ציבור שאצלם הזיכרון כה מעורפל, עד כדי כך שניתן לומר עליהם שהם שכחו מאיפה באו. קחו למשל את מיקי זוהר, שר התרבות הנוכחי, ומי שבמשך שנים מתיימר לשמש כנציגם האותנטי של יוצאי עדות המזרח בכנסת וממשלה. 

בימים אלה השר זוהר מנסה להעביר רפורמה בענף הקולנוע, שתכליתה העיקרית היא חנופה זולה למצביעי הליכוד - אף שבכך הוא שם ללעג את יוצאי עדות המזרח. 

הרפורמה שניסח זוהר, שכעת נלמדת על-ידי ארגוני היוצרים, משנה את תנאי חלוקת התקציבים להפקות סרטים: במקום שהקריטריון לתמיכה כספית יהיה איכות מקצועית, כפי שהיה קיים עד כה, הקריטריון החדש שמעמיד השר זוהר חותר תחת הקריטריון הקיים, בכסות עדיפות ליצירות בעלות גוון מסחרי מובהק. 

מבחינתו של זוהר, מה שמוכר הוא מה שקובע, וכידוע לכל, מה שנמוך יותר וגס יותר – מוכר יותר. 

זוהר, למעשה, מודה שכך הוא תופש את קהל המצביעים הפוטנציאלי שלו: בני עדות המזרח, שצורכים תרבות נמוכה. לכן הוא לא מחפש מורכבות, לכן הוא לא מעוניין לטפח מצוינות. הוא רוצה בדיוק את ההפך בשביל הקהל שלו – הוא מחפש סרטים עילגים, פשוטים להבנה, מה שיקלע למכנה הנמוך ביותר, סרטים שגם טיפשים יאהבו. 

חשוב להדגיש שהבעיה ברפורמה היא בהחלט לא ההיבט המסחרי – שהרי כל אמן מבקש לעצמו הצלחה מסחרית. שכן, אלמלא הצורך בביטוי אישי ובהכרה, איזה אמן היה מקדיש את חייו ליצירתו? 

 הבעיה היא בדרישה של זוהר להשתיק את היצירתיות, את ההתבוננות הפנימית, את הרגש. למעשה, זוהר דורש מיוצרי הקולנוע להפסיק ליצור מהלב. 

חמור מכך, הוא דורש מהם, הלכה למעשה, להיות בדיוק כמוהו: להפסיק לפעול לטובת הכלל, ובמקום זאת, להתחנף לשכבות חלשות בשביל להשיג רייטינג. 

מה שמדהים הוא שזוהר הציניקן כלל לא משקיע מאמץ על-מנת להסוות את המשמעות הכביכול מובלעת הזו, ובהחלט ייתכן שישנה אג'נדה מאחורי הלעג הלא סמוי שהוא מפגין כלפי יוצאי עדות המזרח. אולי הוא בכלל מאותת שהוא לא רוצה שקהל המצביעים הפוטנציאלי שלו ייחשף לקולנוע איכותי, בדיוק כפי שפוליטיקאים מהמגזר החרדי לא מעוניינים שילדיהם ייחשפו ללימודי ליבה. 

 אם זוהי האג'נדה, הרי שהיא טבולה בחוסר מודעות עצמית, כיוון שהרפורמה של זוהר לא רק חושפת את העובדה שהוא בז לקהל שאת הקול שלו הוא רוצה, היא גם חושפת את השקר השיווקי שלו - ההתחזות לנציגם של יוצאי עדות המזרח. בכך, אין הוא שונה בהרבה ממתחזה וותיק יותר ממפלגה אחרת, שהוסיף לעצמו שם אמצעי זהה. 

*מקור התמונה: צילום מסך מתוך האתר של מיקי זוהר

אפילו לא שבת

 

בתור חייל לשעבר שרותק לבסיס כמה וכמה פעמים בגין עבירות משמעת שונות, לא כולל שבועיים במעצר במחנה גדות (עמדתי למשפט על הופעה מרושלת ופנים לא מגולחות) –  יש לי שאלה היפותטית לדובר צה"ל (דניאל הגרי, לא ניר דבורי) ולרמטכ"ל.

אם על נעליים לא מצוחצחות, או הליכה בלי גומיות בנעליים, מקבלים שבת, ועל מראה לא מגולח אפשר לשבת שבועיים במעצר, מה העונש על הפקרת חיילים למוות בבסיס? או על הפקרת קיבוץ על תושביו? 

עונש של ריתוק, של שבת, לבסיס, על גומיות בנעליים, על גילוח, על קריאת ספר בש"ג. כמה זה על הפקרת תצפיתניות? כמו שזה נראה כרגע, זה פחות חמור מאשר אי גילוח. מה העונש על הפקרת קיבוץ על תושביו? פחות מעונש על גומיות בנעליים. מה העונש על אישור מסיבת טבע המונית במרחק קילומטר מעזה, תוך התעלמות מכל ההתראות? פחות מעונש על אי צחצוח נעליים.

הרמטכ״ל הרצי הלוי, כמפקד, איזה עונש היית נותן לחייל שלא התגלח? כמפקד, כמה שבתות נתת על אי צחצוח נעליים, על שבירת שמירה? מה לדעתך העונש הראוי על הפקרת אלפי אנשים למוות, רצח, אונס, התעללות ומוות בשבי? כמו שזה נראה, עונש פחות חמור מללכת בלי גומיות בנעליים. מה פחות חמור, על זה אין אפילו עונש.

בתמונה: ראש אמ"ן היוצא, אלוף אהרון חליווה, שחמק בזמן ובלי עונש

הוא לא הספיק הרבה

 

"הוא לא הספיק הרבה", אמר השבוע אחד מכתבי ערוץ 12, בסיומה של כתבת הספד על חייל נוסף שמת, במסגרת הרוטינה שהמציאות המלחמתית מאלצת אותנו לספוג כמעט מדי יום.

בעוד שהנפש כבר הסתגלה למליצות מסוג "גיבור אמיתי" ו"מטובי בנינו" ולחותמת "יהי זכרו ברוך", לאמירה המסכמת כך חיים של ילד בן 20, נפשי לא גילתה עמידות. המשפט הקצר הזה, "הוא לא הספיק הרבה", הכאיב.

אותו משפט, שכמו נאמר על דרך אגב, הדהד את המחיר הכבד שצעירות וצעירים כה רבים נאלצים לשלם. ילדים שביקשו לעשות דרכם בעולם, אך נהרגו בטרם הספיקו.

"סופנו שנצא מלבנון, וסופם של המתים שזה סופם", כתב אריה כספי, בדרכו הנבואית והנוקבת, כחמש שנים לפני היציאה של צה"ל מלבנון.

בסוף גם המלחמה הזו תיגמר, ואנחנו נמשיך להצדיק את המחיר היקר, הנצחי. הן עבור התמורה המאלחשת "השם יקום דמם", ובעיקר עבור שקט מלאכותי.

 

התמונה: מתוך צילום דף באתר צה"ל

השבוע בישראל, ארבעה חודשים למלחמה

 

בעודנו נכבשים מבחוץ ומבפנים באיטיות מדודה, גמר כוכב נולד לאירוויזיון נראה כמו פרק סיום גרוטסקי של מדינה חסרת מודעות עצמית: עיצוב נוצץ של קניון. דמעות מפלסטיק. שלל ביטויים רגשיים שעברו זילות בעת האחרונה, כמו "האמת שלי", "חיים שלי", "שליחות". וכמובן, "התפכחנו". כאילו שאפשר להתפכח מהריאליזם. כאילו ההיגיון הוא אשליה.
ועדיין, זה לא מדגדג את הציניות של נתניהו, שבאחד מימי השבוע ביקר חייל פצוע בבית החולים. ישוב על מיטתו של הנתין המשתקם, נתניהו נוגע בו, במשאב הזול שלידו, כמו עובר מול המצלמות תהליך של האנשה. שלא נחשוד, חלילה, שלא אכפת לו. שנאמין לו כשהוא מכריז בבטחה "עד הניצחון המוחלט".
"הניצחון המוחלט", שכמובן אינו ערובה לביטחון מוחלט. כיוון שניצחון הוא תחושה סובייקטיבית, ולא ערך אבסולוטי, מדיד, או אפילו מתכלה - כמו ערך חיי אדם, למשל. נתניהו לא הוציא מפיו אף אמירה שאינה ריקה, בדבר הצלת חייהם של תושבי הדרום שנחטפו על-ידי מחבלים מבתיהם. חלילה לפגום בחוזקת הבערות האופטימית.
כהרגלו, נתניהו מכוון את דבריו בעיקר לאותם אלה השבויים בקסמיו - ולא לאלה השבויים תחת שלטונו, או לאלה השבויים בידי החמאס ברצועת עזה.
כתמיד, הוא מבטיח 'יותר' לאנשים שמרגישים שיש להם פחות. אנשים שבמהותם הם כמוהו – תמיד אין להם מספיק בשביל לחיות בשלום עם עצמם.
נכון לעכשיו, עשרות החטופים ישלמו בחייהם על התנהגות של פוליטיקאי שאישיותו נותרה לא מפותחת. אדם שגם בעשור השמיני לחייו לא מבין מה חשוב בחיים. אם לא נתעורר ונצא בהמונינו לרחובות, הקיום הטרגי של נתניהו יהפוך לטרגדיה של כולנו.

עבור המתמחים באמנות הכתיבה: שאלות שחשוב שתשאלו את הדמויות

 

יש הבדל בין להבין דמות לבין להכיר אותה. כפי שאת עצמנו אנחנו לא מבינים במידה מלאה, למרות שאנחנו מכירים את עצמנו היכרות לא רעה בכלל. ייתכן שלעולם לא נבין את עצמנו במידה מלאה, אבל ככל שנפנה שאלות אישיות המכוונות אל המניעים הלא מודעים שלנו, נגלה יותר על עצמנו. אני לא בעמדה להמליץ על זה לכל אחד, אני כן מעודד את מי שמתמחה באמנות הכתיבה להפנות את השאלות הללו לדמויות ולבקש מהן שיענו, או (במידה וקשה לדמיין) לענות בשמן. אז הנה: שבע שאלות שחשוב שתשאלו כל אחת מהדמויות: 

*איך היא רוקדת עם עצמה כשהיא לבד?

*איזה פרצופים היא עושה מול המראה?

*חמישה דברים שאיש לא יודע אודותיה?

*אילו דברים היה עדיף שהיא לא הייתה לומדת?

*במה היא הכי גאה בעצמה?

*לאיזה מהעקרונות שלה היא הכי נאמנה?

*איזה מהחלומות שלה היא הגשימה?

בהצלחה!

אם הדמויות עדיין לא מעוצבות במידה מספקת, הפיחו בהן חיים (לחצו כאן)

תחקיר על הדמוקרטיה

עצוב שהחטופים שילמו את מחיר הסיסמה "יחד ננצח". עכשיו כבר אין יותר "יחד ננצח". התחמושת הרגשית אזלה, ובזה האמריקנים לא יכולים לסייע. מה עושים? "מלחמת לבנון השלישית", ורק אחריה אולי הוא ישיב על שאלות. כי במלחמה אין זמן לפוליטיקה. עובדה: אפילו בערוץ הטלוויזיה שהוקם עבורו - מטעמים לא פוליטיים, כמובן - אומרים שבמלחמה זה לא הזמן.

למה יש זמן? להזיות. הזיות דתיות על העולם הבא, על יישוב עזה, על טרנספר לערבים. ולכל מיני דיבורים על תחקיר.

התחקיר שיסתיים אחרי שיסתיים המשפט. שיסתיים אחרי הבחירות. שיסתיימו אחרי הדמוקרטיה.

אם כל בעלי התפקידים הבכירים עדיין מפחדים מהבכיר שמפחד לקחת אחריות, אולי צריך תחקיר על הדמוקרטיה.

כשהאמת מתגנבת מהפריפריה של התודעה אל מרכזה

 

דבר ידוע הוא, שאחת הטקטיקות של ראש הממשלה נתניהו להלך קסם על בני שיחו, היא לומר בטון שקט שהוא יודע דברים שאיש מלבדו אינו יודע ולא אמור לדעת. להבהיר כי אלו סודות השמורים לאישיות יוצאת דופן. דברים חשאיים עד כדי כך, שמתמצא בהם רק מי שנמצא שנים רבות בראש המערכת – ולא סתם בראש המערכת, אלא בתפקיד ראש ממשלה שהוא רמה בפני עצמה - "ליגה אחרת", כפי שהכריז על עצמו זה מכבר.

בעשותו כך, נתניהו נוטע את הרושם כי בהיותו "ליגה אחרת", הדברים החשאיים שהוא יודע, והמסקנות הייחודיות להן הגיע במחשבתו הנשגבה, אלו כשלעצמם מהווים יתרון מול כל אויב. הטקטיקה הזו הרשימה רבות לאורך השנים – החל במעריציו רפי השכל, מהסוג שמאכלס את אולפני ערוץ 14 משני צדדיו, ועד למנהיגים פוליטיים שונים, שבחרו לא לעשות עניין משלושה כתבי אישום ומהרס ממסדי ומדיני מתמשך. מעניין מה הם חושבים עכשיו, בשעות בהן הם לבד עם עצמם, בחושך. מפתה לחשוב כי חלקם עושים בדק בית. ייתכן שהם שואלים את עצמם כיצד סונוורו, ומה זה אומר עליהם, כמי שראו בנתניהו מנהיג בעל שיעור קומה? שהרי כושר השיפוט שלהם לקוי גם אם ראו בו מנהיג בעל אמות מידה סבירות. 

אם היה מולם מנהיג בעל אמות מידה סבירות, הוא היה מתמסר למטרות להן המידע הסודי נועד: שיקוף מציאות אובייקטיבית - תמונת מצב אותה ניתן להעריך בכלים מקצועיים, רציונליים, תבוניים, על מנת להוביל לקבלת החלטות שקולה ורצינית. אם נתניהו היה מכיר במטרות הללו, ובמקביל מתרברב ב'רכוש' החשאי המצוי בידיו, לא היה נגרם שום אסון. 

אלא שהמניעים האישיים של נתניהו, הנאשם בפלילים, כלל לא מאפשרים לו לראות את המציאות בצורה אובייקטיבית. כפי הנראה, פה טמון שורש הבעיה - נתניהו ורעייתו אינם מוכנים לקבל מציאות שאינה נוחה להם, ולכן, החלטה שהייתה עשויה למנוע את אסון הנורא שפקד אותנו בשביעי באוקטובר, לא התקבלה.

המציאות הפוליטית העגומה, שהיא תולדה של הניסיון של נתניהו לחמוק מהגורל הצפוי לו במשפט הפלילי התלוי נגדו, מלמדת כי ההחלטה היחידה המתבקשת - למנוע סכנה ממשית לביטחונה של מדינת ישראל - כלל לא הייתה יכולה להתקבל. הפיטורים הזמניים של שר הביטחון יואב גלנט מהווים ראייה לכך. אלו אמנם בוטלו בשל לחץ ציבורי, אך הספיקו להיצרב בתודעתם של הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש השב"כ, וראש המוסד. היה ברור להם אז, כמו גם היום, כי במידה ולא ימעלו בתפקידם, סביר שלא יישארו בתפקידם.  

אין הכוונה לטעון שהנ"ל מעלו בתפקידם באופן אקטיבי ומודע, אבל טבעי להניח שכאשר חרב הפיטורים מרחפת סביב הצוואר, האמת שמתגנבת מהפריפריה של התודעה אל מרכזה, ממהרת לעשות את הדרך ההפוכה. 

אין ספק שהם כולם מתחרטים על התנהגותם הפחדנית. כולם - למעט נתניהו, שממשיך להרחיק עצמו מהאירוע. הם לכל הפחות לקחו אחריות. אמנם נטילת אחריות חסרת נימוק - הם, מן הסתם, לא יודו כי הסיבה שמילאו את פיהם מים הייתה הפחד לאבד את משרותיהם הבכירות, אבל הזמן שיחלוף לבטח יחשוף את האמת המצמררת. 

לראות את נתניהו הפחדן בורח מאחריות, זה בהחלט מחזה. הוא מתנהג כאילו שבעשרים השנים האחרונות הוא היה בגלות בסיביר. איכשהו על הישראלים זה עובד, זה מצליח לו. הוא מכיר היטב את נפשותיהם, יודע היטב עד כמה בקלות הם מרדימים את מצפונם. הוא כאן בשביל להישאר, ואנחנו - אם יתמזל מזלנו, לא נחווה חורבן בזמן הקרוב. בכל יום שעובר, קל לנו יותר להסתגל למציאות הזו. 

חודש למלחמה

 

חודש למן פרוץ המלחמה. הירח סיים מהלכו, ונתניהו עדיין מבקש מאתנו להמתין עד שייווצרו התנאים המתאימים לדון באחריותו. עד שיבשילו פירות הניצחון המדומה. לתפיסתו הכמעט פילוסופית, מוטב מאוחר מדי מאשר עכשיו. לזכותו ייאמר, שהוא עובד שעות נוספות על מנת להקדים את המאוחר מדי. כמו באותו יום מכונן של מסיבת העיתונאים המשותפת עם גלנט וגנץ, שבו עבד עד אחרי אחת בלילה. בציוץ לילי מבעית בטוויטר, שעות לאחר שהרמטכ"ל נסך בחייליו את הביטחון ללכת אחריו באש ובמים, דאג נתניהו להזהיר את הציבור מפני אותו רמטכ"ל. הזהיר, ובכך גם עודד את החמאס וחיזבאללה. תפס שתי ציפורי נפש במכה.

במקום לומר לאזרחי ישראל – אנחנו, הקבינט, 'יחידת עילית' אחת – נתניהו הדגים את משמעות הצד השני של ה'אנחנו': אזרחי ישראל, אתם לא לבד. ראשי מערכת הביטחון שמנהלים עכשיו את המלחמה, הם גם לא מקצועיים וגם לא אמינים, אבל אני אתכם. המשימה שניצבת לפני ברורה. אנחנו נרסק את החמאס. ביחד ננצח.

על הציוץ הזה נתניהו התנצל התנצלות מעושה, וכעת, גורמים בסביבתו - אלו שזועקים שאין זה הזמן לחפש אשמים, לוחשים באוזניי התקשורת ש"הסרבנים אשמים". אז מה אם הם נלחמים עכשיו בעזה ומסכנים את חייהם. פעם בוגדים, תמיד בוגדים.   

דומה שהדבר היחיד שמשכנע בטיעון הצפוי הזה, הוא שרוחו של נתניהו לא נפלה. זה מסביר את הלך הרוח הכללי. את התחושה המעיקה הזו באוויר, של מציאות משונה שמתפשטת. מציאות שמאפשרת זלזול בחיי אדם ובכבודם. מציאות שבה החטופים, הנרצחים, ובני משפחותיהם, אינם שווים יריקה. האם, מבחינתו של נתניהו, זהו היחס הראוי למי שהעזו לסייע לכינונה של ממשלת בנט-לפיד? לא מן הנמנע שכן. הסב-טקסט ממש זועק לשמיים: כך ייעשה לבוגדים שסייעו להפלת ראש ממשלה מכהן.

פחות אדום

 

במוצאי השבת בה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, הייתי בפעילות מבצעית בדרום הר חברון, שם תפסה הפלוגה קו. אני זוכר את עצמי עומד שפוף על גג של בית במרכז העיר דאהרייה, כשלפתע עולים בקשר דיווחים על כך שרבין נרצח. הייתי בהלם. כולנו היינו בהלם. ותוך שאנחנו בהלם, הדהדו בקשר קרעי שידורים ממהדורות החדשות: הפזמון של "שיר לשלום" בגרסה החד-פעמית של כיכר מלכי ישראל. קולות הירי שנורה מאקדחו של יגאל עמיר. "מדינת ישראל מודיעה בתדהמה". המולת ההמון ברקע.

לאור החשש מהתפרעויות ספונטניות בגזרה, נקראנו לתגבר נוכחות בעיר היהודית השכנה קרית ארבע. בהגיענו לשם, לא האמנו למראה עינינו ולמשמע אזנינו. כלום לא הכין את הנפש לשמחת המקומיים באותם רגעים.

שמחה שהיא אקסטאזה - כמו נגלה אות משמיים, כמו נחווה שוב מעמד ההר. השמחה של אותם תושבים בקרית ארבע טלטלה את הווייתי. חייל בן 19, שפתאום מרגיש כמי שחי כל חייו בבועה. שגילה פתאום שהמציאות היא למעשה עולם לא מוכר.

זה לא נראה לי אפשרי שמישהו ישמח. המוכר בדוכן השווארמה במרכז העיר הציע לנו שווארמה וקולה בחינם, לרגל האירוע החגיגי והמשמח. "ותגידו לכל החבר'ה שלכם, שיבואו, כולם יקבלו בחינם, באהבה". אמרתי לאיש הדוחה שאף אחד מהפלוגה שלי לא יבוא לאכול אצלו באף יום. הוא הופתע. מביט בי כשואל "מה? איך זה שאתה לא שמח?".

גם עכשיו אני מתקשה להבין עוצמה כזו של שנאה וטירוף. שנאת האחר, מתוקף קיומו המאיים לכאורה - בין אם הוא ערבי ובין אם הוא שמאלני. פחד, טירוף ורוע. לא משנה הסדר.

הידיעה, ששניים מהמסיתים העיקריים לרצח רבין הם אלו שמנהלים כיום את המדינה, בוודאי שאינה מרגיעה. לא רק שראש הממשלה נתניהו והשר לביטחון פנים, איתמר בן גביר, מתעלמים מחוסר האונים של אזרחים שחוו לפני פחות מחודש את האסון הנורא מכל, הם אף מנצלים את המצב לטובתם. בעוד נתניהו קונה זמן יקר לריסוק סופי ומוחלט של הדמוקרטיה בישראל, בן גביר בונה את כוחו, מתחמש. בנוסף, אולי גם כדי להבטיח שאיש לא יעז להגיד בקול רם שהוא ניזון מגופותיהם של הנופלים, השושבין של רצח רבין ושל הטבח ביישובי העוטף מנסה להעביר בכנסת את הזכות החוקית לירות ולהרוג במתפרעים – ובמקביל, מחלק נשק בחופשיות יתרה. אין צורך בחושים נבואיים על מנת להבין את משמעות הדברים. נצטרך להתרגל לזה. הכל יהיה עכשיו קיצוני יותר. שהרי ביטול עילת הסבירות אינו בגדר מהלך משפטי-חוקתי – הוא מהווה תפיסת עולם, לפיה אין דבר שהוא בלתי סביר. למעט, אולי, חתימה על הסכם שלום.