גבעתיים בלוז - ההמשך

 

"גבעתיים בלוז" היא חומוסיה שכונתית בגבעתיים, בה גיבורי הסדרה נפגשים בקביעות. המשותף להם, מלבד חיבה יתרה לחומוס, הוא השלב המפוכח הזה בחיים שבו הם נמצאים: קצת אחרי שהמציאות מתנגשת עם החלומות.

עופר אגמי, בחור רגיש ובעל קסם אישי רב, אך גם תחמן ואגואיסט, הוא הדומיננטי מביניהם. הוא בן 42 ועדיין רווק, ולא מכבר חזר לגור עם הוריו, ולא - הוא לא מרגיש רע עם זה. להפך: טוב לו, והוא לא מתכוון לעזוב בקרוב. אם כבר, הוא אומר, שהם יעזבו ("לא הגיע הזמן שתעברו לדיור מוגן? אתם כבר מבוגרים").

עופר עובד כמדריך במוזיאון להיסטוריה של גבעתיים, והוא יפוטר במהלך העונה הראשונה של הסדרה, לאחר שייתפס מוכר מוצגים למבקרים. בגדול, עופר לא מסוגל לקבל מרות ולא מוכן להשלים עם הנורמות החברתיות, אותן הוא מגדיר כ"אוסף של עקרונות מוסר פיקטיביים". למזלו, הוא תמיד מצליח לאסוף סביבו אנשים שילכו אחריו בעיניים עצומות. כשהוא מסתבך, לרוב הם יהיו אלו שישלמו את המחיר. ספוילר: העונה השנייה תעמוד בסימן התמודדותו של עופר לראשות עיריית גבעתיים (אך על כך בהמשך).

יעל שלו (תכף בת 33) היא שפית מחוננת, ודמותה מובילה את הסדרה. החלום שלה הוא לפתוח מסעדה איטלקית טבעונית יום אחד, ויום אחד זה באמת יקרה. עד אז, היא מנהלת ביד רמה את "גבעתיים בלוז". ככל שתתקדם העונה אנחנו נחווה את יעל יותר ויותר מחוץ למסגרת שעות העבודה, ובין היתר נבין מדוע היא נמשכת לגברים עלובים, או מבוגרים מדי, או מפוקפקים - כמו עופר למשל.

"יעלי, יפה שלי. אישה...אישה צריכה גבר שיטרוף אותה במיטה כשהיא בריאה, וינגב לה את התחת כשהיא חולה. ועופר, הוא לא..."

"סבתא, די, נו, עזבי אותי, באמת. היום זה לא עובד ככה"

"מה לא עובד?"

"זה לא קורה"

"אז תעשי שזה יקרה, יעלי, את צריכה להאמין. את צריכה להאמין בעצמך כדי שיהיה לך כוח להתאמץ ולא להתפשר"

"אני לא מתפשרת, אני..."

"בנאדם שלובש חולצה שכתוב עליה "אנוכיות היא נוחיות"

"טוב, זה באמת היה קצת..."

"ואת ממשיכה לצאת איתו, ועוד מצפה ממני לפגוש..."

"זה היה דווקא חמוד, שהוא אמר שהוא מבקש לראות את האישה שגידלה אותי"

"די! די! נו באמת! תפסיקי להעניש אותי עם הלוזרים האלה, שאת... די!"

"סבתא, אני לא אוהבת את המילה הזאת 'לוזרים'. 'לוזרים', 'ווינרים', זה לא מושגים שאני..."

"תראי את היהודים"

"מה?"

"האמונה של היהודים. אמונה פנימית. תלמדי קצת"

"סבתא.."

"איך זה שאלוהים הוא של העם היהודי, אם את כל הזהב והיהלומים הוא נתן לשחורים באפריקה?

"סבתא, אני זזה הביתה"

"אבל היהודים תמיד האמינו שאלוהים הוא שלהם. ותראי היום - איפה הם האפריקאים היום, ואיפה אנחנו!"

הרבה בזכות יעל, גבעתיים בלוז היא החומוסיה הכי טובה בגבעתיים, והמרוויח העיקרי מכך הוא הבעלים דויד בובאידה (לימים דיוויד בריגר), איש חיי לילה, אשר בגיל 55 עבר לחיות בניו-יורק ("אבל כבר לא דופק באף כמו פעם") והוא מנסה לשלוט על "גבעתיים בלוז" בשלט רחוק. הוא אמנם מורגש יותר מכפי שנחוץ, אבל הכל טוב - לקראת סוף העונה הראשונה הוא יפסיד את כל כספו בהימורים, ויפשוט רגל.

*לפוסט הקודם אודות גבעתיים בלוז: הקליקו כאן

מדינת ישראל - סיכום ביניים:

 

1 הכיבוש השחית

2 דת ומדינה = דרעי ונתניהו

3  אין חוקה - אין חוק

4 אנחנו מאמינים באבולוציה, אבל לא מבינים את המשמעות של קו-אבולוציה. זו אחת הסיבות לכך שאנחנו לא לומדים מטעויות, ולא יודעים לזהות תהליכים.

5 לא צריך דמיון מפותח בשביל להבין שאת בתי הכלא של השמאלנים ומתנגדי ההפיכה יקימו ארגוני הפשע. זה לא רק אבסורד ומשפיל - זה טראגי. אנחנו לא רוצים שזה יקרה. חייבים לחזק את שופטי בג"צ המאוימים והמוחלשים - זה עכשיו או לעולם לא!

תסריטריט – ריטריט כתיבה יצירתית, ברוח כתיבת תסריט

 

"אמנות שאינה מרפאת, אינה אמנות"

אלחנדרו חודורובסקי, "ריקוד המציאות".

ה'הלחם' שעשיתי בין תסריט לבין ריטריט הוא אך מתבקש – גם מהשלמות המילולית, ובעיקר משום שהוא ממחיש את הקרבה בין המהויות של כתיבה תסריטאית ושל ריטריט (טיפול עצמי חוזר). למעשה, הוא משקף מהות משותפת אחת, שהיא טבעית והרמונית.

טיפול עצמי איכותי הוא לעולם שהייה במרחב הפגיעות, וכך גם תסריט הנכתב מתוך רגש מובע, שהנו מניע אמנותי טהור.

וכפי שהתמדה בכתיבה מקדמת מיומנות מקצועית והבנה עמוקה של עצמנו, כך גם מסגרת של התבוננות פנימית אינטימית.

התסריטריט משלב תרגילי כתיבה מקוריים, תרגילי מתיחות ונשימה, ושיחה קבוצתית מעודדת. הוא לא מיועד רק לתסריטאים, והוא מאפשר לכל אדם מפגש עם עצמו.

ביחד וגם לחוד נתבונן, נבחן, נעמיק, נחווה, ונלמד כיצד התבוננות בבחירות של הדמויות שאנחנו בוראים, תעלה את רמת המודעות העצמית שלנו ותוביל אותנו להתבוננות פנימית.

מוזמנות ומוזמנים למפגשים הקרובים. היכנסו לדף הפייסבוק ולאתר shirams.com

תסריטריט פתיחה חגיגי:

יום שישי, ה-28 ביולי, בין 7:30 ל-10:30.

המהות של הכתיבה התסריטאית

 

מהות

 

*שינוי פנימי הוא המהות של הסיפור הקולנועי.

*הדמות הראשית בסיפור לעולם נמצאת בהוויה של הימנעות – בכניעה לפחד העמוק, שעומקו כעומק הקונפליקט הקיומי הלא פתור שלה.

*כאשר הדמות הופכת מודעת לפחד העמוק שלה, הלא מודע שלה מתחיל להשתוקק לשינוי

*הכרעה בקונפליקט הקיומי בהכרח מהווה הזדמנות למהפכה אישית (חיובית או שלילית).

*להכיר את הדמות בסיפור שלנו ולהבין אותה – אלו שני דברים שונים.

*האופי של הדמות הוא כמו מגנט המושך את האירועים החיצוניים

*דמות חסומה היא זו אשר חוסמת את עצמה

*אנחנו, הכותבים את הדמות, לעולם נהיה פחות אמיצים ממנה. לטוב או לרע, ההתנהגות של הדמות מהווה את הפורקן האפשרי שלנו

 

זהות

 

*הרבה אנשים רוצים להשתנות, אבל רבים מהם ככל הנראה לא מכירים את הדרכים לעבור שינוי. הבנת המהות של הכתיבה התסריטאית עשויה להתוות דרך אפשרית בתהליך

*כתיבה תסריטאית הופכת את ההתבוננות הפנימית לאמצעי ריפוי מעשי.

*לא נוכל להגשים את עצמנו ככותבים, מבלי לחוות התבוננות עצמית אינטימית.

*תסריטאים שהם אמנים בנפשם, ישמחו בסיום העבודה על התסריט וירגישו כמי שסיימו לכתוב יצירה אמנותית. תסריטאים שאינם כאלה, עשויים להרגיש כמי שלא יצרו דבר.

 *

בתמונה – לוקיישן שעושה חשק לכתוב לו סרט (קפה החלוצים, ראש פינה)

 

סליחה, זה אישי

 

*אני מוכר את האוטו. בן אדם אחד באוטו כזה גדול, זה מרגיש קצת בודד. צריך משהו קומפקטי. נניח – אופניים.

*יום אחד, בעתיד, אשדרג לחללית, ואעביר את חופשת הקיץ באיזו חושה בירח, עם שייק גויאבה ופנקייק - כמו בסיני, רק בלי ישראלים, ובין גמלים חסרי דבשת. והים - הים יהיה אותו ים. עד אז - מוכר את האוטו. וכן, יש הנחה לחיילים

*ארבעה גלגלים, ארוזים פח מטאלי כסוף. יד שניה מפסיכולוג של דמויות בדיוניות.

*למהירי החלטה, אבל לא רק –אפשר בהחלט להגיע להחלטה נבונה מבלי למהר יתר על המידה. בכל מקרה, כדאי להזדרז - נשאר רק אחד כזה במלאי

*הלוואי והייתי יכול להתפייט על חוויות שעברתי עם הרכב – אבל לצערי זה לא אפשרי. לא מטעמי שמירה על פרטיות, חלילה. פשוט אין חוויות כאלה, כי הרכב יחסית חדש (ועל כן נמכר במחיר מחירון).

*אני מרגיש שהרכב החזיר לי אהבה, וצר לי על אלביס שלא הרגיש ככה. אולי הוא היה צריך ללכת על פרייבט, ולא על טנדר.

*למה לרכוש את הרכב? שאלה טובה. ובכן, אנחנו צריכים להיות בתנועה. "בצמיחה", כמו שיונג אמר, לפני שהוסיף "עד סוף חיינו". או כמו שמיכה שטרית כתב – "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה. שנתחמם. שלא נקפא. שלא נשתגע". וגם בעל הבית לא השתגע, ולכן אין מבצעים מטורפים על הרכב. אבל יש הבטחה - הרכב שמור היטב, בכל זאת – נהג בו נהג שלא אוהב לנהוג, והוא גם השקיע בו, כי הוא אדם אחראי. וגם המוסך המורשה היה אחראי, אחרת הוא לא היה מוסך מורשה.  

*תמיד תהיתי מה זה אומר, כשכותבים במודעות מכירה: "חייב להימכר". מה זה משרת? מהי המשמעות של הכותרת הזו? איפה זה פוגש אותי כלקוח פוטנציאלי, או אפילו סתם כשוחר של תיאוריות התנהגות צרכנים? מה אכפת לי שזה "חייב", איך זה מדרבן אותי לקנייה? בכל מקרה, הרכב שלי ממש לא חייב להימכר. בכלל - הוא לא חייב כלום לאף אחד. הוא עסוק אך ורק בלרצות את האגו שלו. ככה הוא, הוא כזה מאז שהוא יצא מהמפעל. מה שאומר שגם מהסיבה הזו הוא מוכרח להימכר במחיר מחירון - כי לשמור על אגו בריא זה חשוב, אתם יודעים איך זה.

*אנחנו חיים בעידן מבלבל, שבו לא בטוח מה יש יותר – רוח בחומר או חומר ברוח. אולי בכלל הכל חומר. ובכלל –מה הופך רוח לרוח? ומה הופך חומר לחומר? אפרופו חומר – אפשר לפנות גם בשבת. דברו איתי. מתן 054-6377965 

הטעות ההיסטורית לגבי "פואטיקה" של אריסטו

 

הספר הקלאסי "פואטיקה" מאת אריסטו משקף תפישת עולם יוצאת דופן של פילוסוף פורץ דרך, אלא שעם השנים זכה הכתוב בו לפרשנויות שגויות – בעיקר בכל הקשור לאפיון דמויות.

הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, וכמוה הפסיכולוגיה החיובית והפסיכולוגיה ההומניסטית, גורסות שמי שלא מעריך את עצמו, מי שההערכה העצמית שלו נמוכה, הבחירות שלו לעולם יהיו גרועות (לרוב זהו המצב הנפשי של הדמות הראשית בתחילתו של סרט או בתחילתה של סדרה: הדמות סובלת מהערכה עצמית נמוכה, או שהיא בחוסר – אין לה את מה שהנפש שלה זקוקה לו). לכך כנראה התכוון אריסטו, כשכתב שאנשים הם כפי שהם בגלל תכונות אופיים, אבל הם מאושרים או אומללים בגלל פעולותיהם – והפרשנות השגויה לכוונתו, לפיה "דמות היא אוסף של פעולות", עושה עוול היסטורי הן למשנתו של האחרון, והן לאמנות ככלל. 

למרבה הצער, פרשנות שגויה זו הפכה לתפישה המקובלת בתחום הוראת הקולנוע (והטלוויזיה).  על בסיס תפישה זו, שנכון לכנותה 'אמונה', חונכו דורות רבים של תסריטאים ברחבי העולם, כולל בישראל. אלא שאמונה זו לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון הפשוט (לפיו האופי של הדמויות מעוצב באמצעות תכונות אופי), היא גם סותרת את העובדה שדמויות הן ישויות בעלות מאפיינים פסיכולוגיים.

להבנה שמלאכת הקולנוע הינה עיסוק בצרכים רגשיים, שותפים גדולי התסריטאים והבמאים בהיסטוריה של הקולנוע. הקלאסיקות הקולנועיות הן כולן כאלה. יצירות שנכתבו מן הפנים אל החוץ, בידיעה כי המהלכים של הדמות, סגנון הדיבור שלה, הבחירות שלה וכל פעולה שהיא מבצעת, נגזרים מאישיותה, ועל כן, יותר מכל, אופייה של הדמות הוא שמעצב את העלילה.

הפסיכולוגיה של הדמויות - סדנת יולי 2023

 

אני לא פסיכולוג וגם לא מטפל, אבל מאז ומתמיד הייתי הפסיכולוג של הדמויות שלי. גם מתוך סקרנות, ובעיקר מתוך הצורך להכיר אותן לעומק ולהבין אותן יותר טוב, על מנת לכתוב כהלכה את סיפוריהן. בכובעי כפסיכולוג שלהן, חיפשתי דרכים מגוונות שיאפשרו לי לסייע להן לנווט את הרגשות שלהן, לתקף אותם בעבורן, ובמקרים מסוימים - מורכבים במיוחד, גם כדי לחוש כלפיהן חמלה.

לעתים התערבתי יותר מדי - בעיקר בעניינים הקשורים בקבלת החלטות (ולעתים נכשלתי בניסיון שלא להיות שיפוטי כלפיהן), אך מרבית הזמן הן היו הפוסקות האחרונות לגבי עצמן. כך או כך, כשכתיבת הסיפור החלה, היו הדמויות לישויות עצמאיות, בעלות אישיות מעוצבת. ככה זה - לאחר שאישיותן של הדמויות עוצבה וכתיבת הסיפור החלה, אין שום אפשרות לשנות את אישיויותיהן, וזאת משום שלא קיימת אפשרות לקחת מאף אדם את האישיות שלו. אני יכול רק לייעץ, או לנסות לשפר, או לשכנע - ולפסיכולוג של דמויות יש את הפריבילגיה להיכנס לראש של כל דמות, ובכך להצליח בניסיון לשכנע. 

עם זאת, אין זה עניין של מה בכך, משום שברבים מהמקרים טובת הדמות אינה לנגד עיני הכותבים אותה - למרות שאנחנו נוטים לחשוב שהיא כן. נדרשת מידה גבוהה של מודעות מצד הכותב/ת לנטייה האנושית המתמדת להרס עצמי, ועובדה מצערת היא שלא רבים הם האנשים אשר ערים לנטייה זו (עם יד על הלב, כמה מאתנו מצליחים לזנוח הרגלים רעים, כאלה אשר מונעים מאתנו לשפר באופן מהותי את איכות חיינו? כמה מאתנו מונעים מתוך הימנעות וכמה פועלים מתוך צורך פנימי אותנטי?)

השאיפה הכי גדולה שלי, שנחשבת בעיניי להישג מקצועי הנשגב ביותר, היא להיכנס לראש של דמות ולהציל אותה מעצמה. לגרום לה לבחור בחיים. שאיפה הזו מומשה לא מכבר, וקרוב לוודאי שמתוך כך 'נולדה' סדנה זו.

קהל היעד הטבעי של הסדנה הוא סופרים, מחזאים ותסריטאים, אך התקווה שלי היא שגם מטפלות ומטפלים וגם שוחרי כתיבה יוכלו להיעזר בגישה זו, שהיא פשוטה להבנה, אך כאמור - מאתגרת ליישום.