בעקבות המצב, ובעקבות ניסיונות כאלה ואחרים להסביר לעצמי תחושות לא מוכרות - כמו שיתוק יצירתי, חשש מפני בריחת ההומור, צורך עז בהתבודדות, ודאגה מכך שהרע לא בהכרח מאחורינו, העליתי על הדף כמה מחשבות.
אני אומר לעצמי (בחיוך דק) ואני אומר גם לכן ולכם - אין לראות מחשבות אלו כעצות.
המטרה העיקרית היא לעודד, והלוואי שאצליח בכך אפילו באופן חלקי.
לפני שאפרוש את מחשבותיי האישיות, אני זורק שאלה לחלל האוויר: איך אנשים יצירתיים חווים את הקושי (אולי אף את חוסר היכולת) ליצור בימים כאלה? אשמח אם תספרו.
הדבר הראשון שאמרתי לעצמי הוא שההשתתפות בחיים לא נעצרת גם כשאנחנו משתבללים בתוך עצמנו. גם כשאנחנו חשים במן שיתוק מדומה.
נכפתה עלינו עצירה, והיא לא מוגבלת בזמן, אך זוהי לא עצירה שהיא מנוחה.
נרצה או לא נרצה, המציאות השתנתה, וכמוה גם ראיית המציאות. כך שהסתכלות מחודשת על החיים היא למעשה המשך התנועה.
כשאני אומר שראיית המציאות השתנתה, אני מתכוון גם לכך שהיא הפכה מוגבלת. הפרספקטיבה מוגבלת: אנחנו לא יודעים כמה זמן התקופה הזו עומדת להימשך. אנחנו לא יודעים מה יהיה בסופנו. כך שההשתנות הזו מאפשרת לנו לחשוב כמו מתוך ממד זמן אחר – מרוחק אך מקביל.
היא מאפשרת לנו לחשוב אחרת על המחשבות שלנו: למשל, על המחשבות שלנו לגבי עצמנו, ועל מה שעומד מאחורי אותן מחשבות. היא אף עשויה להביא לעיצוב מחודש של השקפת עולם אישית.
אני משתדל להרבות במחשבה, גם בימים קשים, גם נוכח סיפורי הזוועה והתופת.
אני מתאמץ לחייך ואז אומר לעצמי: כל מחשבה היא פיסת חיים.
ושכדאי להשקיע בה את הזמן, שתהיה מחשבה איכותית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה