אהבת המלחמות והאבל

 

עוד לא סיימנו לבכות על הקורבנות, עוד לא הספקנו לחשב את מניין החמ"ן (חטופים מסוג נעדרים), וכבר עומדת באוויר שמחת הניצחון שטרם הושג (ושספק אם יושג). כאלה אנחנו – חוגגים ניצחונות עוד בטרם מוינו כל הגופות. כי עם הנצח לא מפחד, והוא גם לא שונא מלחמות. מאוד לא שונא. אפילו אוהב. ממש כפי שהוא אוהב להתאבל.

איך אפשר להסביר את הסתירה הסימטרית הזו? האם קיימת איזושהי תשתית תודעתית לאיזון החומר, על מנת לספק את הצורך הישראלי בשייכות? מן שיטת לוחמה אבולוציונית הפועלת על הלא-מודע הקולקטיבי? בהחלט שווה לבדוק. מה שבטוח - תעסוקה לחוקרים מתחומי הפסיכולוגיה לא תחסר אחרי המלחמה הזו.

מה העם בישראל פחות מחבב? את משפחות החטופים. אותם נודניקים שמפריעים עם הבקשות המעצבנות שלהם, כמו נשים שמפריעות באמצע המונדיאל, שרוצות תשומת לב דווקא באמצע משחק. לא מתאים!

לכן, כדי שלא יפריעו כבר על ההתחלה, אותן משפחות זוכות לאדישות ממסדית ואף ציבורית כבר מהיום הראשון. ככה זה אצלנו. היכן שיש שמחה, יש פחות סבלנות לכאב. כי מה לעשות, ניצחון זה לווינרים. בכי? בכי שייך למפסידים. ומה אנחנו, לוזרים? חבורה של כוסיות? אנחנו נחסל את החמאס. אפילו ביבי נתניהו אמר.

*

סיסמאות כמו "ביחד ננצח", נועדו לשמור על מורל גבוה בטווח הקצר. בשביל לשמור על מורל לטווח הארוך יש את הצנזורה הצבאית.

כי בואו, ברצינות, למה שננצח? הפסדנו בכל המלחמות בחמישים השנים האחרונות, והפסדנו גם הפעם, עוד לפני שפלשנו לעזה. כל כך הרבה הפסדנו בשבת של ה-7 באוקטובר, וכמובן מאז אותה שבת. אנחנו אנשים בוגרים, אנחנו צריכים לדעת להפסיד.

החטא הקדום הוא ששורש המילה ניצחון הוא נ.צ.ח, וכעת אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מהו ניצחון עבורנו. האם נקמה? הרתעה? האם תחושת ההישג המבצעי, היא זו שמבססת את מהות הניצחון, או שמא זו התחושה בדבר היכולת לשמור על אותו הישג לאורך זמן? האם אנחנו סוגדים לרעיון הניצחון בכל מחיר, אפילו במחיר אורח חיים החותר להפסד בטווח הרחוק?

המשמעות של "לנצח בכל מחיר" היא להדחיק רגשות אנושיים. זה אומר להתרכז אך ורק בהווה, ולהיות חסר חמלה כלפי דמם של החיילים ושל החטופים. תשאלו את הילדים שנחטפו לעזה, האם "ביחד ננצח". תשאלו - האם זה ריאלי "להשמיד את החמאס" ועל הדרך להשמיד גם אותם.

שהרי תכליתה של כל מלחמה היא שיפור עמדות ושיפור התחושה. בסוף, מלחמה מתחילה ונגמרת בסטוריטלינג. כל מלחמה. ואם נקלף עוד טיפה, נגלה שזהו סיפורו של האגו הגברי מתקופת התנ"ך ועד ימינו. סיפור לא משהו.

לא יהיה זה מרחיק לכת לומר שכל דבר המונע ישירות מהאגו, הוא מנוגד לחוקי הטבע. לכן כל מלחמה היא מלחמה קיומית, ולמרבה הצער כך יש לראות אותה. וכמו בכל מלחמה, את מחיר טיפשותם ואכזריותם של אלה המכורים לאלימות, משלמים, כרגיל, כל אותם חפים מפשע – בני אנוש ובעלי החיים יחדיו.

האם אנחנו כחברה מוכנים לשלם שוב ושוב את המחיר הכבד הזה? האם אנחנו באמת מבקשים לעצמנו את המלחמה כדרך חיים? האם המחשבה שהכיבוש הוא נצחי היא מחשבה הגיונית?