מדי פעם אני נזכר כמה כיף זה לפעמים לכתוב על יצירות של אחרים. טליה פינקל, במאית ומפיקה דוקומנטרית, שהיא גם חברה טובה וגם שותפה ליצירה (בימים אלה אנחנו עובדים יחד על סרט עלילתי באורך מלא), הפיקה וביימה עבור מחלקת הדיגיטל של תאגיד השידור הציבורי את "חוות החופש" – סדרת רשת תיעודית רגישה ומרתקת, שזוכה בימים אלה לנתוני צפייה מרשימים.
חוות החופש
היא חווה טיפולית עבור בעלי החיים שניצלו מתעשיית המזון - לרוב בשל פגם פיזי שפלט אותם,
למזלם, מפס הייצור. בה בעת, החווה משמשת כגן חיות חינוכי עבור ציבור המבקרים בה. כזה
שבו בעלי החיים מסתובבים בחופשיות לצד המבקרים, ללא גדר החוצצת ביניהם.
הסדרה, בת ששת
הפרקים, מעניקה הצצה אל מאחורי הקלעים של החווה – הצצה לנפשם של המטפלים ואל מערכות
היחסים (ההדדיות במידה רבה), שנרקמו בינם לבין בעלי החיים, וזהו בעיקר סוד קסמה.
טליה פינקל:
"כמעט כל בעלי החיים הדיירים של החווה הם בעלי צרכים מיוחדים בשל נכות
או פגם, לכן הם לא היו רווחיים לתעשייה המנצלת. חיפשתי בכל פרק לחבר בין אדם
שמתמודד עם אתגר מסוים - פיזי או נפשי, לבין בעל חיים. דרך סיפוריהם של בני האדם קל יותר לראות ולהסיק לגבי הסבל של אלו שאינם
יכולים לדבר- בעלי החיים".
המטפלים
בחווה חווים תקשורת נעימה, הדדית, בוטחת, עם בעלי החיים, כשלפתע מתפרצת לשגרה
האידילית הזו במאית דוקומנטרית חמושה במצלמה, כשהיא חותרת להוציא מהם וידויים
אישיים, חושפניים אפילו. איך ניגשת לנושא? איך בכלל בונים את יחסי האמון בין המתעד
למתועד בסיטואציה כזו?
"שאלה
טובה. אני מכירה את החווה עוד בטרם הוקמה ואני מרגישה בעצמי כחלק מהחווה. לפני שש
שנים הכרתי את עדית רומנו ומיטל בן ארי, המייסדות של חוות החופש. התחברתי מעומק
הלב למיזם. ליוויתי אותן עם מצלמה בחיפוש שטחים ובפגישות עד להקמת חוות החופש
ב2016. מאז אני מתעדת את החווה מפעם לפעם, ומאוד נהנית לבקר בה. היא גן עדן עלי
אדמות ויש בה אנרגייה טובה ומיוחדת.
כלומר, בזכות
ההיכרות המוקדמת איתך, אנשי הצוות, ובכללם המטפלים, לא חשו מאוימים?
"החווה
מאחדת הרבה אנשים שיש להם מטרה משותפת- להפוך את העולם למקום טוב יותר שחי
בהרמוניה ובכבוד עם בעלי חיים. לכן כשבאה מישהי כמוני, שהיא לא מבחוץ, קל
יותר לבטוח בה.
"בנוסף,
אני אוהבת ממש כל אחד ואחת משש הדמויות שבסדרה ומחוברת אליהן רגשית, כמעט בכל אחד
מהם יש אלמנט או אלמטים שמשותפים איתי והסיפור שלהם הוא גם קצת הסיפור שלי... אני
חושבת שאפשר להרגיש את האהבה הזו מבעד למסך"
היו למשתתפים
תנאים מוקדמים? היה להם וטו על התוצר הסופי?
"לא היו
תנאים מוקדמים ולא היה וטו. אבל מיוזמתי הראיתי לרוב המשתתפים גרסה כמעט גמורה של
ראף- קאט. הרגשתי שאני רוצה לחלוק איתם את התוצאה, ולאף אחד לא היו הערות או בקשות
שמשהו יירד. מה שמפתיע אולי זה שבפרק של אורלי ורוני- זבח פסח, רפאל מוריס פעיל בית
המקדש שעוסק בהקרבת קרבנות, גם הוא סמך עליי (למרות שאני באה מאג'נדה מנוגדת
לשלו) שאראה את הצדדים באור הוגן ושאני לא אוציא אותו "מפלצת". כנראה
שגם בזה די הצלחתי כי משפחת מוריס גם שיתפה את הפרק בגאווה ברשתות החברתיות
שלהם".
הפתיחות של
חלק מהמשתתפים הפתיעה אותך?
"הפתיחות
לא הפתיעה אותי, אבל סיפורי החיים שהקשבתי להם, והקשיים שאנשים התמודדו איתם
- הדרך שבה הם התמודדו עם הקשיים הללו השפיעה על מי שהם היום. אני חושבת
שצריך כוח אדיר ואומץ כדי לצלול לעבר, לנקודות כואבות של התמודדויות קשות מהעבר,
וזה בסיטואציה לא לגמרי אינטימית כי חוץ ממני נוכחים גם צלם ומקליט. יאמר
לזכות הצלם יורם מילוא והמקליט אמיר בוברמן שהם היו מאוד רגישים לכל
הסיטואציות והייתה חוויה מאוד טובה ומכילה עבור כולם".
היו סיפורים
שלא נכנסו בסוף לסדרה? כאלו שהנושא שלהם היה רגיש מדי בשביל שידור בערוץ ציבורי?
"אני לא
חושבת שיש דבר כזה "נושא רגיש מידי". יש לא להתייחס לנושא ברגישות. היו
עוד שני סיפורים שצולמו חלקית, אחד מהם הוא על גנן שמתנדב בחווה ועל אחד החמורים.
הסיפור נפל בגלל שרציתי להביא לחווה את אימא שלו לצילומים, וזה לא התאפשר בגלל
הקורונה. אם תהיה עונה נוספת אז זה כמובן פרק שיכנס. אגב, חמורים הם חיית משק -
הם לא מתעשיית המזון, אבל אני לא ידעתי עד כמה הם מנוצלים לפני שהכרתי את החווה".
האם באמת צפוי
המשך לסדרה? יש חומרים לעוד עונה?
"יש
בחווה 250 בעלי חיים, וגם כ-1,200 מתנדבים בשנה שמגיעים לנקות ולטפל בבעלי החיים,
ועוד כאלפיים שמתנדבים בעבודות לא פיזיות. כך שבלי לחשוב יותר מידי אני
יכולה כבר לתכנן ארבעה פרקים חדשים ועם חיפוש ותחקיר נוסף אני בטוחה שיהיה תמהיל
נהדר ומגוון לעונה נוספת ואפילו שתיים. אז חומרים יש בשפע. מקווה שיהיה לזה גם
תקציב, ושזה יבוא לידי ביטוי במיליוני צפיות".
אדם וחווה
נכון לכתיבת שורות אלו, הסדרה עברה
את ה-1.3 מיליון צפיות. נתון מפתיע, בהתחשב בכך שהסדרה עוסקת בנושא שבמושגים
טלוויזיוניים לא נחשב 'סקסי'. איך את מסבירה את ההצלחה הזו? לחילופין, האם ציפית
לכמות כזו של צופים?
בהיותי טיפוס
אופטימי (ויש שיאמרו מידי), בסינרגיה עם האמונה שלי בסדרה ובחשיבותה, ובהתחשב
במדיום הדיגיטלי שמאפשר שיתוף בלחיצת כפתור וצפייה מכל מכשיר... אני חשבתי שיהיו
הרבה יותר. ברמה של מיליונים.
האם לדעתך צפייה
בסדרה עשויה לעורר בקרב אותם צופים שאינם צמחונים או טבעונים מהפך תודעתי שיוביל אותם
לשינוי משמעותי בהרגלי החיים?
"כמות
התגובות הנרגשות והאהבה שהסדרה קיבלה ברשת בהחלט הזינו ומזינות את תחושת
האופטימיות שלי לגבי היחס של הקהל הרחב לבעלי חיים. אני מאמינה שברוב בני האדם יש
חמלה בילט-אין, ושרוב בני האדם רואים את עצמם כטובים וכמוסריים.
"אכילת
בעלי חיים והפקת "מוצרי מזון" נלווים (מוצרי חלב/ביצים) כתוצאה
מניצול בעלי חיים, לצערי זו נורמה תרבותית חברתית רחבה. בחברות שונות בעולם
הנורמות הן שונות: בסין, למשל, אוכלים בין היתר כלבים וקופים - דבר שלא יתקבל על
הדעת אצלנו, ובהודו פרות הן חיות מחמד ונחשבות לקדושות, לעומת ישראל שכולאים
אותן ברפתות מלוכלכות, משנעים אותן עם שוקרים חשמליים ובסוף אוכלים
אותן.
אני מקווה
שהפוקוס של הסדרה על האישיויות הייחודיות והסיפורים האישיים של חיות המשק,
ידגדג את שריר החמלה אצל כל אחד מהצופים. שזה לכל הפחות יגרום לצופה לחשוב על
אורנה תרנגולת ההודו לפני שיקנה פסטרמה בסופר, ועל יוסי ועמרי החזירים החמודים,
בכל ארוחת בוקר עם בייקון.
לאחר כחמישה
סרטים תיעודיים החלטת ליצור סדרת רשת - האם יש הבדל בין העשייה התיעודית שאת
רגילה אליה לבין פורמט של סדרה?
"בהחלט,
יש הבדל משמעותי בהתכווננות לגבי איך לספר סיפור. בסדרת רשת, אנחנו מדברים על
יצירה שהיא באורך של כתבה. אני לעולם ארצה לעשות סרט ולא כתבה, כי סרט הוא סיפור שבו
הדמות עוברת משהו. כך שמשך הזמן הקצוב בהחלט היווה מכשלה מהבחינה הזו.
"בנוסף,
הדיגיטל הוא ז'אנר בעל תודעת רייטינג מפותחת, כך שהנתון הזה, נוסף על משך הפורמט, כאילו
דוחפים את היוצר למקום של פאנצ'ים ושל דברים מאוד ברורים ויחסית שטחיים. הרבה
פעמים, תוך כדי העריכה והגרסאות השונות, העורך ואני הרגשנו שקשה לנו לקצר, כי אנחנו
רוצים סיפור עם יותר עומק. למשל, בפרק על אורנה, שומרת הלילה – היא סיפרה שבצעירותה
חלמה להיות נהגת אוטובוס, אבל אימא שלה התנגדה, תוך שהיא אומרת לה "את תהיי
מורה בישראל". אורנה הוציאה רישיון על אטובוס ללא ידיעת ההורים,
ואז עבדה כמה שנים כנהגת אוטובוס של "דן", שם פגשה את אהבת חייה - נהג
אוטובוס אחר. אלא שבחברת האוטובוסים אסור היה שזוג יועסק יחד, ואורנה
נאלצה לפרוש. היא ישבה בבית קצת מבואסת ובעלה קנה לה מחשב, בסופו של דבר היא הפכה
למורה למחשבים. בעצם, היא הגשימה את השאיפה המוקדמת של אמא שלה כלפיה. עכשיו, בסרט
של שמונה דקות אי אפשר לספר את כל הסיפור הזה, כך שמטבע הדברים נשארים רק ה'היי-לייטס'.
בסרט תיעודי או פרק של חצי שעה בסדרה תיעודית סטנדרטית, הסיפור הזה כן היה נכנס".
יצאת מההפקה
בתחושה אמביוולנטית?
"לא.
אני מאוד שמחה שכאן דיגיטל בחרו לתמוך בסדרה הזו, למדתי מלא מהילה גברון
ומדנה פרנק, שתיהן נושמות דיגיטל ובעלות הבנה מעמיקה במדיום. אני חושבת
שהצלחתי להעביר את המורכבות של הדמויות ואת הרוח של החווה גם בפרקים קצרים, ואני סומכת
על קהל הצופים האיכותי והאינטליגנטי של התאגיד, שיידע ליהנות מהיצירה הזו וגם
להעריך את העשייה שלה".
מי אני?
טליה פינקל,
יוצרת רב תחומית ובמאית סרטים משנת 2000. יצרתי כמה סרטים תיעודיים לטלוויזיה שזכו
להצלחה גדולה ולמספר פרסים, ביניהם: "התיקון" על הרבנית קוק (גדולת
המחזירות בתשובה מטבריה), כוסות רוח לאבא- סרט מתח תיעודי, "טליה.דייט.קום"
- סרט תיעודי קומי על דייטים באינטרנט, "מוחמד ואנה- האומץ להציל" - על רופא
מוסלמי שהפך לחסיד אומות עולם בשואה. בנוסף לאלו כתבתי ספר שירה, ואני גם
מאיירת ומצלמת סטילס ווידאו.
מבחינתי
קולנוע הוא אומנות שמשלבת את כל האומניות, קולנוע מאתגר יותר, קשה יותר ולכן
אני אוהבת אותו יותר.
בעבודה על חוות החופש זכיתי לעבוד עם קבוצת יוצרים נהדרת שנתנה את הנשמה: יורם מילוא, שהוא צלם בחסד, מוזיקה- רפי תורן, עריכה- עומר שדר, וגם אמיר בוברמן, המקליט. לכל אחד מהם הייתה השפעה על הדינימקה בצילומים ועל התוצאה הסופית, ואני מודה להם על תרומתם היצירתית ועל האהבה.
קרדיט צילום סטילס: יורם מילוא
לפרקים המלאים: הנה
https://www.facebook.com/watch/kanipbc/2350299941939403/?sfnsn=mo&extid=66kGbdyFBXbYISc5
