בפוסט הקודם בסדרה הבטחתי שאתעכב מעט
על שהותו של עידו אדלשטיין, הדמות שכעת בפיתוח, בסדנה לטיפול בכעסים. זה
היה התנאי של גלי, בת הזוג שלו, להתקדמות ביחסים ביניהם. היא אף רכשה עבורו את שובר
ההשתתפות בסדנה. בלי זה, היא אמרה לו (ובצדק) - אין חתונה. כי באמת, עם כל האהבה
שלה אליו, היא לא תאפשר לילדים העתידיים שלהם ולה עצמה לחיות באווירה מאמללת. נכון,
היא יודעת שיש כאלה שחוזרים מהסוג הזה של הסדנאות במן היי של התחדשות ושל שינוי, ואחרי
שבועיים מסתבר שכל ה"שינויים" האלה לא מחזיקים. אבל היא משוכנעת שעידו לא כזה. היא בטוחה שהסדנה
תועיל לו. היא מכירה אותו. הלב שלו במקום הנכון. אלו הן רק נסיבות החיים, שהפכו את
ההערכה העצמית שלו לרבודה. כמו סלע משקע.
לסדנה לקוראים אדמה - ראשי תיבות של אמפתיה, דמיון, מגע, והומור. כמו עידו, הסדנה היא בדיונית (בכל זאת – אנחנו מדמים כתיבה של תסריט לסרט עלילתי), והיות שהיא כזו, המתודה שלה מבוססת הן על ניסיון אישי שלי בסדנאות שונות - לאו דווקא של כעס, אבל כן באזורים השונים של הרגש, והן על התנסות אישית שלי על עצמי: הדרכים אותן אני מוצא יעילות עבורי בהתמודדות שלי עם כעסים. אני לא יכול להמליץ עליהן לאיש, אבל אני כן יכול לחלוק בהן, והפוסט הזה הוא בעיניי הזדמנות טובה לעשות זאת.
*
כעס, במשמעותו העמוקה, הוא אות מצוקה.
הוא נובע מהקושי להתמודד עם קושי. היות ורובנו מתקשים להתמודד עם קשיים שונים שהסביבה
תכופות מזמנת, תחושות תסכול וכעס אינן זרות לנו. הביטוי הפיזי הנפוץ של כעס הוא
בדרך של פורקן תסכול – כזה שהצטבר באופן לא מודע לאורך זמן רב (אגירה שנועדה למנוע
חיכוך ודחייה) והתפרץ כתגובה לאירוע. לעתים הכעס מופנה כלפי עצמנו, אך לרוב הוא
מופנה כלפי אחרים, היות שעבור האדם הכועס, כעס זה הנו בבחינת כעס מוצדק. העוררות הרגשית
השלילית וחוויית ההצפה הרגשית, מבטאות תחושת חוסר צדק סובייקטיבי – כזה הנובע בעיקר
מאכזבה קדומה אגורה, מחוסר שביעות רצון ותסכול שכבר קיימים.
לכן, גם כאשר אירוע שמביא להתפרצות של כעס הוא חסר משמעות, התגובה כלפיו תהיה לא מידתית, והיא עלולה להוביל לכדי תוקפנות (פיזית או מילולית). תוקפנות היא עדות לחולשה, וככזו היא כלי הישרדותי שלרוב פועל לרעתנו - כזה שמוביל להחלטות גרועות. עידו יכול להעיד על עצמו שהבעת תוקפנות מצדו היא סיטואציה רגשית שבה בוחן המציאות שלו מתעוות – הכל נחווה ביתר דרמטיות ובאופן מוגזם. נסיבות חיים ואירועים בהיסטוריה הפרטית שלו, כאבי ילדות, כאבי גדילה נצחיים, חולשות למיניהן – בהתגנב הטריגר, הכל מושלך אל תוך הסיר המבעבע אשר בפנים הקרקפת.
בתום המפגש הראשון בסדנה הוא סיפר לגלי שהדבר הכי חשוב שהוא למד היום הוא בעיניו אבן היסוד בתהליך: "לתעל את הכעס – לראות לא רק את עצמנו. גם אהבתי את המשפט שאחד המדריכים אמר, ש"גם האחר סובל". כשהמשפט הזה ככה צרוב בתודעה, יותר קל ללמוד להקשיב למחשבות, ולצרכים, ולתחושות של מי שמסביבנו. ז'תומרת להבין שאדם אחר חושב אחרת, ושהוא מתבטא אחרת ומפרש אחרת, והוא גם סובל - אם לא כמונו, אז אחרת. לפעמים הוא בכלל לא התכוון לפגוע, אלא רק להגן על עצמו. מה שעוד למדנו זה, שלחשוב בהיגיון זה אומר גם להקטין ציפיות. כי ציפייה יוצרת אכזבה, ואז הכעס הוא בסוף גם על עצמי, כי אני לא יכול להימנע מלהאשים את הציפיות שלי. לא זוכר מי אמר פעם, שיש משהו לא הגיוני בלדרוש מהאחר משהו שהוא לא יכול לתת. יכול להיות שאת זאת שאמרת?"
"לא, לא נראה לי. בטח קראת את זה איפשהו בטוויטר"
"אולי זה אני אמרתי את זה ושכחתי?"
"יכול להיות. מתאים לך לשכוח"
במהלך השבוע עידו התאמן עם גלי על איך
לתקשר את התחושות. איך לדבר ולא לאגור. איך להגיד במפורש, ובעיקר ברוגע, מה הוא
מרגיש, מה הוא מצפה ממנה. גלי הציבה מולו מראה - היא שיקפה לו את הקושי שלו בלדעת להציב
גבולות. בלמצוא את דרך האמצע.
"כשאתה מבקש ממני משהו ואני לא
מסכימה, איך אני מגיבה?"
"את מתבצרת"
"תגדיר מתבצרת"
"את מתנגדת כאילו..."
"מה זה אומר שאני מתנגדת? איך אני
מתנגדת?"
"את נשמעת כמו תקליט שבור"
"ממ...יש בזה משהו. כן. זה יפה.
תקליט שבור. נכון"
"יפה?"
"יפה שהגדרת את זה ככה. כי מה זה
אומר בעצם? שאני החלטית. אני חוזרת על התשובה המוחלטת שלי. ברוגע ובלי להתנצל.
ובלי להסביר למה. אני לא מרגישה שאני צריכה לספק הסברים להחלטות שלי. ושים לב
שאחרי פעמיים או שלוש פעמים שאני אומרת לא, או שאני אומרת שלא מעוניינת, אתה מפסיק
לבקש.
"אני יכולה להגיד את זה הכי בשקט, הכי בעדינות, ויהיה לזה יותר אפקט מאם אני אנסה להתגונן או להתעצבן או להסביר לך למה זה לא בסדר שאתה מבקש ממני את הבקשה המעצבנת הזאת שלך. אז קדימה, בוא תתאמן בלהיות תקליט שבור"
במפגש השני של הסדנה עידו שיתף את
המשתתפים ואת המדריכים בתהליך שעבר עם גלי. עינב, המנחה, הנהן בחיוב ובשלב מסוים
קטע את עידו ואמר ש"מצוין. שימו לב - ברגע שאנחנו יודעים מהם הגבולות שלנו,
ואנחנו מתווכים כהלכה ובנינוחות מהם הגבולות שלנו, אפשר באמת לפתח אמפתיה. כי
אז גם המשא ומתן שלנו מול בני זוג, או מול העולם, הוא ממקום לא מאוים".
עידו התפרץ לדברים בלי לשים לב שהוא
מתפרץ, ואמר שהוא לא מוצא קשר בין אמפתיה לבין משא ומתן. ושברור שיש אמפתיה לבת
הזוג או לסביבה הקרובה או בכלל, וגם אם יש עודף של אמפתיה, זה לא מקדם אסרטיביות.
עינב היסס מעט לפני שאמר שבשביל להיות
אסרטיבי צריך להרגיש לא מאוים, ובשביל לא להרגיש מאוים, צריך לחוש אמפתיה. "אבל
חכה, עידו, הכי חשוב עכשיו זה לתרגל איך לא להרגיש מאוים".
"קודם כל, צריך לזכור שאי אפשר לחנך אנשים אחרים. אבל אפשר לנסות לא לקחת דברים באופן אישי, ולזכור שההתנהגות המטומטמת של האחר שייכת לאחר. זה לא תמיד מצליח, ואם זה לא מצליח - וסביר שזה לא מצליח, כי הרבה פעמים נדמה שהכל אישי, אפשר להגיד לעצמנו שלהיעלב אפשר תמיד אחר כך. כי בתכלס, זה לא אמור להשפיע על מי שאנחנו. אנחנו יודעים מה אנחנו שווים, אנחנו מודעים לאיכויות שלנו. עכשיו תחזרו אחרי, גם אתה עידו, תצעקו חזק: "אני לא מאוים". עכשיו יותר חזק, אני בקושי שומע אתכם. תצעקו"
*
כל מה שנכתב עד כה לא בהכרח יופיע
בתסריט, אבל הוא הכרחי לתסריט. המחשבה היא ליצור עולם בדיוני ממשי, על מנת שאחווה
ממשות של דמות. זה מעבר לחשיבות של להכיר ולהבין אותה. זה בכלל לא משנה אם מדובר
בדמות ראשית או בדמות משנית.
איך יודעים עד כמה להמשיך ולהעמיק? זה
כבר עניין של בחירה. ברור לי שאני יכול להגיד לעצמי שחלאס, הבנתי, שהנה, "כבר
יש לי את הדמות". לעומת זאת, אני יכול לעשות תהליך עמוק ומשמעותי עם הדמות
ועם עצמי, ולדמיין עד הסוף את הסדנה הזו ואת עידו ואת שאר המשתתפים.
ברור שצריך לאהוב לעשות את זה, ואני עושה
את זה בהנאה רבה, מתוך חדוות יצירה ועם הרבה תשוקה. אחרת, מה הטעם? וכמובן שישנו גם
הערך של ההתבוננות הפנימית. בסוף יש לי עניין להתמודד עם החולשות שלי ולהתגבר על
הפחדים שלי, ולהיות האדם שאני שואף להיות.
אני יכול להחליט שעידו מייצג קול פנימי מהעבר, ושגלי מייצגת קול פנימי מההווה, ושעינב מייצג קול פנימי מהעתיד. אני יכול להניח שהבחירות של הדמויות משקפות את הלא מודע שלי (בואו - אני אכן יוצא מנקודת ההנחה הזו), ואז לבחון את האותנטיות של הבחירות הללו. יכול להיות ששני קולות סותרים משקפים איזשהו קונפליקט פנימי עמוק, ושכדאי לי להתמודד אתו דרך התבוננות בדמויות כבר בשלב הזה. כלומר, אני משתמש בדמויות כדי לנסות לחטט בתת ההכרה, או במילים אחרות: אני למעשה משתמש בדמיון על מנת להביא את עצמי למודעות. תנסו את זה, זה כיף.
יש אנשים שחוששים לדמיין, כי אז
יצטיירו בעיני עצמם כילדותיים. זהו חשש שהוא בעצמו ילדותי, אבל אני לא שופט. להפך:
זה כל העניין - אנחנו לא באמת מתבגרים. רובנו סוחבים לכל אורך החיים את הפחדים מהילדות,
את הביטחון העצמי הנמוך המולד, את האמונות העצמיות הכוזבות, ואת ההרגלים המטומטמים
- כמו למשל לשקר, להיעלב ולריב על שטויות, וכמובן: לסרב לראות מה שאנחנו רואים - לרמות את עצמנו, או כל ניסיון אחר שאנחנו עושים על מנת לצמצם את המודעות. כך
שבמקום להתבגר, כל אחד גורר את כלא הפגיעות האישי שלו ממקום למקום.
ואני רוצה עתיד אחר עבור עידו. כיוון שמלאכת כתיבת התסריט היא מסע בדמיון, אני רוצה לחוות את עידו באמצעות ההשתתפות שלו בסדנת הטיפול בכעסים, ובכך גם לדמות את עצמי במן סדנה שכזו, שבה יש תרגילים מאתגרים, כמו למשל התרגילים האלה:
* כשלב ראשון בהגברת המודעות: להיכנס לדמות של האדם שעליו אנחנו כועסים. לנסות לחשוב כמו שהוא חושב, להרגיש את מה שהוא מרגיש ולשאול למה הוא מרגיש מה שהוא מרגיש? אילו כלים וכישורי חיים יש לו על מנת להתמודד עם מה שהוא מרגיש?
*ננסה להציע פירוש מחודש למילים שנאמרו ושנפגענו
מהם, למעשים שנפגענו מהם. לנסות להזדהות עם הקושי של אלה שפגעו בנו.
כמובן שהמטרה אינה להשלים בכל מחיר עם פגיעה, או חלילה לגלות חמלה אוטומטית. יש דברים שאין להם מחילה, יש אנשים שנמצא אותם כלא ראויים לחמלה. אבל ישנם מספיק מקרים שאינם בבחינת מקרי קצה שניתן להתייחס אליהם, וחשוב לי שהמדריכים בסדנה הבדיונית הזו שבחדרה ידגישו בפני המשתתפים את ההערה הזו
*להיכנס לדמות שהיא דמות מגשרת -
שתפקידה להשכין שלום בינינו לבין אותם אלה שנפגענו מהם, ולנסות להגיע להשלמה, למחילה
או לפשרה אפשרית
*תרגיל "מכונת הכביסה" המעולה, הידוע גם בשם "סיפורי בדים", שהוא בעיקרון תרגיל כתיבה לתסריטאים, אבל לא רק.
*תרגיל "מכתב מהעתיד", שהוא אולי התרגיל הכי קשה מבחינה רגשית: לכתוב מכתב מעצמך בן ה-80 לעצמך כיום, או: שהדמות הראשית תכתוב מכתב לעצמה הצעירה יותר- ממרומי גיל 80 אל הגיל העכשווי שלה. מה האורך? 500 מילה לפחות.
*
ימי ראשון 16:00 עד 20:00, ימי רביעי
16:00 עד 19:00. אלו שעות הפעילות של הסדנה לטיפול בכעסים. חצי השעה הראשונה של כל
מפגש מוקדשת לתרגילי מתיחות ולנשימות עמוקות. בימי רביעי, חצי השעה השנייה מוקדשת
למגע.
המטרה: הרגעה של הגוף ושל הנפש, ובנוסף ללמוד ליצור אינטימיות. לא אינטימיות מינית, אלא אינטימיות רגשית. יש לנו צורך לא מסופק במגע אנושי. לכולנו, לא רק למשתתפים בסדנת "אדמה". ישנם רבים שמתנגדים לזה, לאינטימיות, והסיבה לכך שצריך ללמד אנשים מבוגרים לנרמל תחושות שהן חיוביות, לדעתי נעוצה בחברה שאנחנו חיים בתוכה.
אנחנו חיים בתרבות שלא נוגעת. תרבות של
ריחוק. של אי נוחות ומבוכה מקשר עין. של הימנעות ממגע שאינו אילוסטרציה של
מגע - כמו טקס נשיקה על הלחי, או לחיצת יד
רשמית, או חיבוק מרוחק. זהו מגע שטוח, ריק.
נסו לחשוב עליכם ועל האנשים הקרובים
אליכם. האם תהיו מסוגלים להחזיק זו או זה בכפות ידיו של זה, ולהביט עמוק בעיניים
למשך עשרים שניות? מה הסיכוי שתעזו לעשות זאת? האם תהיו מסוגלים לאחוז האחד בשקעי הלסת
של האחר, ולהביט זה בעיני זה, או זו, למשך משהו כמו עשרים שניות?
האם תוכלו לברך חברים או מכרים באמצעות חיכוך גב אל גב - חיכוך שיש בו גם חקירה וגילוי? עם יד על הלב, עד כמה ממושך החיבוק שלכם? האם הייתם רוצים לפעמים להאריך את משכו?
*עצמו עיניים ודמיינו דמות. היא עם הגב אליכם. עשו לה מסז' – כן, מסז' באוויר – במשך שתי דקות. זה אולי יישמע מצחיק או הזוי, אבל מה אכפת לכם, אף אחד לא רואה. נסו. כלומר, עסו. שתי דקות בערך, או עד שהדמות שלפניכם תסיים את הווידוי שלה. אין צורך לשדל אותה להתוודות. פשוט הטו אוזן והקשיבו.
למתלבטים שביניכן או ביניכם: תופתעו
לגלות עד כמה הדבר מסייע לשחרור לחץ בכתפיים ולגמישות האצבעות בכפות ידיים,
וכן להרגעה כללית.
עבור עידו, כמו לשאר המשתתפים בסדנה, התרגול
היה קשה כשם שהוא היה משמעותי, והוא היטיב להגדיר זאת כ"התרגול הזה
מרכך".
"אני רוצה שנריב", הוא אמר
לגלי כשחזר הביתה. "אני רוצה לנסות משהו"
גלי חייכה. "אבל תבטיח לי שבסוף נשלים"
"לא, כלומר כן, ז'תומרת - כל
העניין הוא שלא נצליח באמת לריב"
"אה, כן? באמת? אני רוצה לראות את
זה קורה".
השפתיים של גלי מצאו את השפתיים של עידו. אצבעות כפות ידיה התירו את אבזם חגורת המכנסיים שלו. היא חייכה שוב, ואז הדפה אותו ממנה, והוסיפה ש"אבל אי אפשר לזייף ריב, בוא פשוט נחכה עד שתתעצבן על איזה משהו מטופש"
משהו מטופש. שמעורר מחשבה שלילית, שמעוררת
רגש לא מידתי ותחושת קהות שמטלטלים את הגוף. יש תרגיל כזה, שבו כותבים את המחשבה ואז
קוראים, ועוצמים עיניים ומדמיינים את המילים הופכות לכדור קופצני עם צחוק צווחני
שמקפץ סביבנו ואז בתוכנו ואנחנו לא מצליחים לתפוס אותו כל עוד אנחנו לא אדישים
אליו. לא לגמרי אדישים, כי אי אפשר לחסל מחשבות, אבל אדישים לצחוק הצווחני המעצבן
ולקפיצות, ואז הקפיצות של הכדור הולכות והופכות כבדות וקטנות, והצחוק הצווחני הופך
לצחוק מתנשף ולאה, ואנחנו משליכים לעבר הכדור מקל שבקצהו רשת ומנסים לתפוס את
הכדור. הוא מנסה להתנגד, הוא עדיין מתחמק, אבל אנחנו מתרכזים בלהיות אדישים עד
שבכוח המחשבה לוכדים לבסוף את הכדור בתוך הרשת. הכדור מנסה לקפץ בתוכה ולהשתחרר,
ואז – זה תלוי במידת ההומור של כל אחד – חורצים את גורלו היחסי (כי כאמור, אפשר רק
להקטין מחשבה, לא ניתן לחסל אותה). עידו דמיין מעלית שנפתחת (קצת כמו המעלית לחניון בכיכר
גבעון בתל-אביב, למי שמכיר), ולתוכה הוא משליך את המקל עם הרשת והכדור המקפץ, ואז
הוא בחר קומה: הוא התלבט אם לשלוח את הכדור לקומה מינוס 217, או אל קומת האש, או
אל קומת התהום. בסוף הוא בחר ("תהום. קלאסי"), ודלת המעלית נסגרה, ופתאום - שקט. המעלית נעלמה ובמקומה הופיעה מכונת
שירים ישנה מהפיפטיז, עם מלא שירים של אלביס ושל האחים אברלי ושל מטאליקה, אבל עידו לא ידע איך
מפעילים אותה אז הוא אמר "היי סירי, פליז פליי שוגרמן", אבל כלום לא
קרה. לפתע קול נשי מתכתי ענה לו בעברית: "שים מטבע, אידיוט".
"אה, נכון. זה כזה של פעם"
עידו הוציא מהכיס סוכרייה על מקל, בחן אותה מקרוב, סובב את המקל, ואמר: "זה אמור לעבוד", ואז הכניס את הסוכרייה לתוך האשנב של המכונה.
יש עוד תרגיל נחמד ומוצלח, אבל אני שומר אותו לפוסט הבא, שיעסוק בשביעות רצון, ובהבטחה קטנה לעתיד. ועכשיו שיר
