יום שבת, 15 בינואר 2022

שירים מתוך טיוטת הספר

 

*1

 

לָאַחֲרוֹנָה

בּוֹחֵר לְהַרְגִּישׁ

בּוֹחֵר לֹא לְהַגְדִּיר

מַזְכִּיר לְעַצְמִי

שֶׁלֹּא אֶפֹּל מִזֶּה.

 

כּוֹתֵב עַל מְנַת לְהַנְצִיחַ

תִּקְווֹת

מִכְּרֵיחַ עַצְמִי לְהִתְעַקֵּשׁ

לֹא לִבְרֹחַ

 

כּוֹתֵב תִּזְכֹּרֶת לְשִׁמּוּשׁ עַצְמִי:

נִכְנַסת לִי לַלֵּב

זֶה הַדָּבָר הַיָּחִיד הַבָּטוּחַ

 

*2

 

מַנִּיחַ תַּשְׁתִּית בִּזְהִירוּת

הַלְווַאי יִצְמַח פֶּרֶא

כְּמוֹ אֶצְלִי כָּךְ אֶצְלך.

דָּשֵׁן אוֹרְגָּנִי,

מְלֶאכֶת הַפִּיתּוּי הַזֹּאת

 

*6

בּוֹרֵא עַצְמִי הַרְחֵק

בָּעוֹלָם הַכָּלוּא

שָׂם גַּלְגַּלֵּי שִׁנַּיִם סוֹבְבִים עַל רֵיק

הַמְּחוֹגִים נָעִים בְּכִוּוּן הֶהָפוּךְ

כְּמוֹ הַשָּׁנִים, כְּמוֹ הַקְּשָׁרִים

כְּמוֹ הַחוּשִׁים כְּבָר קָהוּ, וְאֵינֶנִּי מַבְחִין

בֵּין מֵי כַּפות, יוֹתֵר אוֹ פָּחוֹת

בֵּין מִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִבְחִין בַּכְּלוּב.

הַלַּיְלָה שֶׁקֶט. אֲנִי מַבְחִין.

 

*7

 

בֵּית הַחֲרֹשֶׁת לְפִסְפוּסִים

שָׁמָּה פּוֹעֵל שָׁחֹר אֲנִי.

עוֹבֵד מָסוּר אֲנִי.

 

*12

בְּמֶרְחַב זְמַן עָבָר

מְקוֹשֵׁשׁ תְּחוּשָׁה

בְּצלול נַפְשִׁי

אֶל בִּקְעַת יְרֵכַיִךְ

 

*25

לֵיל אֶמֶשׁ. נשף מַסֵּכוֹת

הִבְהוּבִי אוֹרוֹת אֲדֻמִּים

הִתְחַפְּשׂוּ כִּסְלִיל חוּט

לְכַזֶּה אַךְ פָּרוּם.

מָה חָלְמוּ אָבוֹת רְדוּמִים

מָה לֹא יַחְלְמוּ.

יַלְדֵי נשׁף מַסֵּכוֹת רְדוּפִים

לֹא יִדעו

 

 

*27

אנשי העולם הגדול

 

כָּל הַסּוּסִים חוֹזְרִים בְּסוֹף לְאֻרְוָה,

אֲנִי מַשִּׁיב בְּקוֹל יָבֵשׁ

אַחֲרֵי שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת

שֶׁהָיִיתִי אמור לִהְיוֹת עַכְשָׁו

בְּמָקוֹם אַחֵר -

שָׁלִיחַ "הָאָרֶץ" לִשְׁטוֹקְהוּלָם,

אוֹ בְּמַאי הוֹלִיווּדִי מִן הַמִּנְיָן,

אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת נַגֵּן סַקְסוֹפוֹן

בַּמּוֹעֲדוֹן גָּ'אז בְּמַנְהֵטֶן.

 

הָיִיתִי אמור לִהְיוֹת מֵת עַכְשָׁו,

אֲנִי אוֹמֵר בְּקוֹל אָדִישׁ

וּמוֹסִיף "וְגַם אַתְּ",

אֲבָל הִיא מִתְעַלֶּמֶת וְאוֹמֶרֶת

הָיִיתִי אֲמוּרָה לִהְיוֹת עַכְשָׁו

אוֹצֶרֶת בְּמוּזֵאוֹן לְאֻמָּנוּת בְּפָרִיז,

אוֹ מְרַצֶּה בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה יֻקְרָתִית בְּאַרְהָ"ב.

תִּרְאֶה אוֹתָנוּ - אַנְשֵׁי הָעוֹלָם הַגָּדוֹל.

 

הִיא לוֹקַחַת כַּמָּה רְגָעִים שֶׁל שֶׁקֶט

וְשֶׁל שִׁיטוּט אִישׁוֹנִים נוּגה

וַאֲנִי בְּהַשְׁלָמָה מְשָׁלִים:

וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ נִפְגָּשִׁים

כָּכָה בְּאֶמְצַע הַחַיִּים

בַּמֶּרְכָּז רָמָתַיִם

אֲנִי מְקַרְצֵף

רִצְפָּה מְטֻנֶּפֶת

בַּמִּטְבָּח שֶׁל מִסְעָדָה,

וְשׁוֹאֵל אִם הָיָה לְךָ טָעִים

 

 

 

 

 

יום רביעי, 12 בינואר 2022

10 תובנות תסריטאיות

 



*תסריטאות היא אמנות הנפש. זה אומר שהרגשות שלנו הם כלי העבודה שלנו. לא תמיד פשוט להתחבר אליהם.

*לפעמים, הסיפור הראשוני הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו - הוא לא הסיפור שבשבילו התיישבנו לכתוב.

*הקונפליקט המרכזי תמיד ייקח אותנו לסיפור האמיתי.

*הדרך לגילוי עצמי עוברת בנתיב הקונפליקט המרכזי.

*הזרה מאפשרת לנו להגדיל את המרחב האישי

*כשאנחנו לא נותנים תוקף לרגשות שלנו ולא מעבדים כהלכה את הרגשות שלנו, אנחנו למעשה לא יודעים איפה אנחנו מתחילים ואיפה אנחנו נגמרים. אותו דבר בתסריט.

*בתסריט שבו הדמות מהווה מעין מורה דרך עבור התסריטאי/ת, הדרך אחת היא: לחתור תחת הניסיון לחזור לדפוסים המוכרים (כמו גם תחת הניסיון לשחזר דפוסים).

*אנטגוניסט פנימי - האנטגוניסט המשמעותי ביותר הוא זה הפנימי. הוא חי ופועל בתוכנו. זה מסביר מדוע הבעיות שלנו עם הסביבה נובעות בראש ובראשונה מהבעיות שלנו עם עצמנו.

*רצון – פנטזיה של הנפש. צורך – הכרח המציאות

*רצון – שליטה מדומה. צורך – שחרור מכבלי הרצון

 

הפוסט מוקדש למשתתפי הסדנאות שלי בעבר ובהווה

התמונה היא מהסט של "שלום חומוס אהבה". קצת התקבבתי מאז, אבל שואף לחזור למידות האלה, כמו גם לפוסט-פרודקשן.

קרדיט צילום: אלה ברייר


יום שישי, 17 בדצמבר 2021

קווים לדמותו של אדם מאושר – כעס ותוקפנות (פוסט שלישי בסדרה)

 


בפוסט הקודם בסדרה הבטחתי שאתעכב מעט על שהותו של עידו אדלשטיין, הדמות שכעת בפיתוח, בסדנה לטיפול בכעסים. זה היה התנאי של גלי, בת הזוג שלו, להתקדמות ביחסים ביניהם. היא אף רכשה עבורו את שובר ההשתתפות בסדנה. בלי זה, היא אמרה לו (ובצדק) - אין חתונה. כי באמת, עם כל האהבה שלה אליו, היא לא תאפשר לילדים העתידיים שלהם ולה עצמה לחיות באווירה מאמללת. נכון, היא יודעת שיש כאלה שחוזרים מהסוג הזה של הסדנאות במן היי של התחדשות ושל שינוי, ואחרי שבועיים מסתבר שכל ה"שינויים" האלה לא מחזיקים. אבל היא משוכנעת שעידו לא כזה. היא בטוחה שהסדנה תועיל לו. היא מכירה אותו. הלב שלו במקום הנכון. אלו הן רק נסיבות החיים, שהפכו את ההערכה העצמית שלו לרבודה. כמו סלע משקע.

לסדנה לקוראים אדמה - ראשי תיבות של אמפתיה, דמיון, מגע, והומור. כמו עידו, הסדנה היא בדיונית (בכל זאת – אנחנו מדמים כתיבה של תסריט לסרט עלילתי), והיות שהיא כזו, המתודה שלה מבוססת הן על ניסיון אישי שלי בסדנאות שונות - לאו דווקא של כעס, אבל כן באזורים השונים של הרגש, והן על התנסות אישית שלי על עצמי: הדרכים אותן אני מוצא יעילות עבורי בהתמודדות שלי עם כעסים. אני לא יכול להמליץ עליהן לאיש, אבל אני כן יכול לחלוק בהן, והפוסט הזה הוא בעיניי הזדמנות טובה לעשות זאת.

*

כעס, במשמעותו העמוקה, הוא אות מצוקה. הוא נובע מהקושי להתמודד עם קושי. היות ורובנו מתקשים להתמודד עם קשיים שונים שהסביבה תכופות מזמנת, תחושות תסכול וכעס אינן זרות לנו. הביטוי הפיזי הנפוץ של כעס הוא בדרך של פורקן תסכול – כזה שהצטבר באופן לא מודע לאורך זמן רב (אגירה שנועדה למנוע חיכוך ודחייה) והתפרץ כתגובה לאירוע. לעתים הכעס מופנה כלפי עצמנו, אך לרוב הוא מופנה כלפי אחרים, היות שעבור האדם הכועס, כעס זה הנו בבחינת כעס מוצדק. העוררות הרגשית השלילית וחוויית ההצפה הרגשית, מבטאות תחושת חוסר צדק סובייקטיבי – כזה הנובע בעיקר מאכזבה קדומה אגורה, מחוסר שביעות רצון ותסכול שכבר קיימים.

לכן, גם כאשר אירוע שמביא להתפרצות של כעס הוא חסר משמעות, התגובה כלפיו תהיה לא מידתית, והיא עלולה להוביל לכדי תוקפנות (פיזית או מילולית). תוקפנות היא עדות לחולשה, וככזו היא כלי הישרדותי שלרוב פועל לרעתנו - כזה שמוביל להחלטות גרועות. עידו יכול להעיד על עצמו שהבעת תוקפנות מצדו היא סיטואציה רגשית שבה בוחן המציאות שלו מתעוות – הכל נחווה ביתר דרמטיות ובאופן מוגזם. נסיבות חיים ואירועים בהיסטוריה הפרטית שלו, כאבי ילדות, כאבי גדילה נצחיים, חולשות למיניהן – בהתגנב הטריגר, הכל מושלך אל תוך הסיר המבעבע אשר בפנים הקרקפת.

בתום המפגש הראשון בסדנה הוא סיפר לגלי שהדבר הכי חשוב שהוא למד היום הוא בעיניו אבן היסוד בתהליך: "לתעל את הכעס – לראות לא רק את עצמנו. גם אהבתי את המשפט שאחד המדריכים אמר, ש"גם האחר סובל". כשהמשפט הזה ככה צרוב בתודעה, יותר קל ללמוד להקשיב למחשבות, ולצרכים, ולתחושות של מי שמסביבנו. ז'תומרת להבין שאדם אחר חושב אחרת, ושהוא מתבטא אחרת ומפרש אחרת, והוא גם סובל  - אם לא כמונו, אז אחרת. לפעמים הוא בכלל לא התכוון לפגוע, אלא רק להגן על עצמו. מה שעוד למדנו זה, שלחשוב בהיגיון זה אומר גם להקטין ציפיות. כי ציפייה יוצרת אכזבה, ואז הכעס הוא בסוף גם על עצמי, כי אני לא יכול להימנע מלהאשים את הציפיות שלי. לא זוכר מי אמר פעם, שיש משהו לא הגיוני בלדרוש מהאחר משהו שהוא לא יכול לתת. יכול להיות שאת זאת שאמרת?"

"לא, לא נראה לי. בטח קראת את זה איפשהו בטוויטר"

"אולי זה אני אמרתי את זה ושכחתי?"

"יכול להיות. מתאים לך לשכוח"

במהלך השבוע עידו התאמן עם גלי על איך לתקשר את התחושות. איך לדבר ולא לאגור. איך להגיד במפורש, ובעיקר ברוגע, מה הוא מרגיש, מה הוא מצפה ממנה. גלי הציבה מולו מראה - היא שיקפה לו את הקושי שלו בלדעת להציב גבולות. בלמצוא את דרך האמצע.

"כשאתה מבקש ממני משהו ואני לא מסכימה, איך אני מגיבה?"

"את מתבצרת"

"תגדיר מתבצרת"

"את מתנגדת כאילו..."

"מה זה אומר שאני מתנגדת? איך אני מתנגדת?"

"את נשמעת כמו תקליט שבור"

"ממ...יש בזה משהו. כן. זה יפה. תקליט שבור. נכון"

"יפה?"

"יפה שהגדרת את זה ככה. כי מה זה אומר בעצם? שאני החלטית. אני חוזרת על התשובה המוחלטת שלי. ברוגע ובלי להתנצל. ובלי להסביר למה. אני לא מרגישה שאני צריכה לספק הסברים להחלטות שלי. ושים לב שאחרי פעמיים או שלוש פעמים שאני אומרת לא, או שאני אומרת שלא מעוניינת, אתה מפסיק לבקש.

"אני יכולה להגיד את זה הכי בשקט, הכי בעדינות, ויהיה לזה יותר אפקט מאם אני אנסה להתגונן או להתעצבן או להסביר לך למה זה לא בסדר שאתה מבקש ממני את הבקשה המעצבנת הזאת שלך. אז קדימה, בוא תתאמן בלהיות תקליט שבור"

במפגש השני של הסדנה עידו שיתף את המשתתפים ואת המדריכים בתהליך שעבר עם גלי. עינב, המנחה, הנהן בחיוב ובשלב מסוים קטע את עידו ואמר ש"מצוין. שימו לב - ברגע שאנחנו יודעים מהם הגבולות שלנו, ואנחנו מתווכים כהלכה ובנינוחות מהם הגבולות שלנו, אפשר באמת לפתח אמפתיה. כי אז גם המשא ומתן שלנו מול בני זוג, או מול העולם, הוא ממקום לא מאוים".

עידו התפרץ לדברים בלי לשים לב שהוא מתפרץ, ואמר שהוא לא מוצא קשר בין אמפתיה לבין משא ומתן. ושברור שיש אמפתיה לבת הזוג או לסביבה הקרובה או בכלל, וגם אם יש עודף של אמפתיה, זה לא מקדם אסרטיביות.

עינב היסס מעט לפני שאמר שבשביל להיות אסרטיבי צריך להרגיש לא מאוים, ובשביל לא להרגיש מאוים, צריך לחוש אמפתיה. "אבל חכה, עידו, הכי חשוב עכשיו זה לתרגל איך לא להרגיש מאוים".

"קודם כל, צריך לזכור שאי אפשר לחנך אנשים אחרים. אבל אפשר לנסות לא לקחת דברים באופן אישי, ולזכור שההתנהגות המטומטמת של האחר שייכת לאחר. זה לא תמיד מצליח, ואם זה לא מצליח - וסביר שזה לא מצליח, כי הרבה פעמים נדמה שהכל אישי, אפשר להגיד לעצמנו שלהיעלב אפשר תמיד אחר כך. כי בתכלס, זה לא אמור להשפיע על מי שאנחנו. אנחנו יודעים מה אנחנו שווים, אנחנו מודעים לאיכויות שלנו. עכשיו תחזרו אחרי, גם אתה עידו, תצעקו חזק: "אני לא מאוים". עכשיו יותר חזק, אני בקושי שומע אתכם. תצעקו"

*

כל מה שנכתב עד כה לא בהכרח יופיע בתסריט, אבל הוא הכרחי לתסריט. המחשבה היא ליצור עולם בדיוני ממשי, על מנת שאחווה ממשות של דמות. זה מעבר לחשיבות של להכיר ולהבין אותה. זה בכלל לא משנה אם מדובר בדמות ראשית או בדמות משנית.

איך יודעים עד כמה להמשיך ולהעמיק? זה כבר עניין של בחירה. ברור לי שאני יכול להגיד לעצמי שחלאס, הבנתי, שהנה, "כבר יש לי את הדמות". לעומת זאת, אני יכול לעשות תהליך עמוק ומשמעותי עם הדמות ועם עצמי, ולדמיין עד הסוף את הסדנה הזו ואת עידו ואת שאר המשתתפים.

ברור שצריך לאהוב לעשות את זה, ואני עושה את זה בהנאה רבה, מתוך חדוות יצירה ועם הרבה תשוקה. אחרת, מה הטעם? וכמובן שישנו גם הערך של ההתבוננות הפנימית. בסוף יש לי עניין להתמודד עם החולשות שלי ולהתגבר על הפחדים שלי, ולהיות האדם שאני שואף להיות.

אני יכול להחליט שעידו מייצג קול פנימי מהעבר, ושגלי מייצגת קול פנימי מההווה, ושעינב מייצג קול פנימי מהעתיד. אני יכול להניח שהבחירות של הדמויות משקפות את הלא מודע שלי (בואו - אני אכן יוצא מנקודת ההנחה הזו), ואז לבחון את האותנטיות של הבחירות הללו. יכול להיות ששני קולות סותרים משקפים איזשהו קונפליקט פנימי עמוק, ושכדאי לי להתמודד אתו דרך התבוננות בדמויות כבר בשלב הזה. כלומר, אני משתמש בדמויות כדי לנסות לחטט בתת ההכרה, או במילים אחרות: אני למעשה משתמש בדמיון על מנת להביא את עצמי למודעות. תנסו את זה, זה כיף.

יש אנשים שחוששים לדמיין, כי אז יצטיירו בעיני עצמם כילדותיים. זהו חשש שהוא בעצמו ילדותי, אבל אני לא שופט. להפך: זה כל העניין - אנחנו לא באמת מתבגרים. רובנו סוחבים לכל אורך החיים את הפחדים מהילדות, את הביטחון העצמי הנמוך המולד, את האמונות העצמיות הכוזבות, ואת ההרגלים המטומטמים - כמו למשל לשקר, להיעלב ולריב על שטויות, וכמובן: לסרב לראות מה שאנחנו רואים - לרמות את עצמנו, או כל ניסיון אחר שאנחנו עושים על מנת לצמצם את המודעות. כך שבמקום להתבגר, כל אחד גורר את כלא הפגיעות האישי שלו ממקום למקום.

ואני רוצה עתיד אחר עבור עידו. כיוון שמלאכת כתיבת התסריט היא מסע בדמיון, אני רוצה לחוות את עידו באמצעות ההשתתפות שלו בסדנת הטיפול בכעסים, ובכך גם לדמות את עצמי במן סדנה שכזו, שבה יש תרגילים מאתגרים, כמו למשל התרגילים האלה:

* כשלב ראשון בהגברת המודעות: להיכנס לדמות של האדם שעליו אנחנו כועסים. לנסות לחשוב כמו שהוא חושב, להרגיש את מה שהוא מרגיש ולשאול למה הוא מרגיש מה שהוא מרגיש? אילו כלים וכישורי חיים יש לו על מנת להתמודד עם מה שהוא מרגיש?

*ננסה להציע פירוש מחודש למילים שנאמרו ושנפגענו מהם, למעשים שנפגענו מהם. לנסות להזדהות עם הקושי של אלה שפגעו בנו.

כמובן שהמטרה אינה להשלים בכל מחיר עם פגיעה, או חלילה לגלות חמלה אוטומטית. יש דברים שאין להם מחילה, יש אנשים שנמצא אותם כלא ראויים לחמלה. אבל ישנם מספיק מקרים שאינם בבחינת מקרי קצה שניתן להתייחס אליהם, וחשוב לי שהמדריכים בסדנה הבדיונית הזו שבחדרה ידגישו בפני המשתתפים את ההערה הזו

*להיכנס לדמות שהיא דמות מגשרת - שתפקידה להשכין שלום בינינו לבין אותם אלה שנפגענו מהם, ולנסות להגיע להשלמה, למחילה או לפשרה אפשרית

*תרגיל "מכונת הכביסה" המעולה, הידוע גם בשם "סיפורי בדים", שהוא בעיקרון תרגיל כתיבה לתסריטאים, אבל לא רק. 

*תרגיל "מכתב מהעתיד", שהוא אולי התרגיל הכי קשה מבחינה רגשית: לכתוב מכתב מעצמך בן ה-80 לעצמך כיום, או: שהדמות הראשית תכתוב מכתב לעצמה הצעירה יותר- ממרומי גיל 80 אל הגיל העכשווי שלה. מה האורך? 500 מילה לפחות. 

*          

ימי ראשון 16:00 עד 20:00, ימי רביעי 16:00 עד 19:00. אלו שעות הפעילות של הסדנה לטיפול בכעסים. חצי השעה הראשונה של כל מפגש מוקדשת לתרגילי מתיחות ולנשימות עמוקות. בימי רביעי, חצי השעה השנייה מוקדשת למגע.

המטרה: הרגעה של הגוף ושל הנפש, ובנוסף ללמוד ליצור אינטימיות. לא אינטימיות מינית, אלא אינטימיות רגשית. יש לנו צורך לא מסופק במגע אנושי. לכולנו, לא רק למשתתפים בסדנת "אדמה". ישנם רבים שמתנגדים לזה, לאינטימיות, והסיבה לכך שצריך ללמד אנשים מבוגרים לנרמל תחושות שהן חיוביות, לדעתי נעוצה בחברה שאנחנו חיים בתוכה.

אנחנו חיים בתרבות שלא נוגעת. תרבות של ריחוק. של אי נוחות ומבוכה מקשר עין. של הימנעות ממגע שאינו אילוסטרציה של מגע - כמו טקס נשיקה על הלחי, או לחיצת יד רשמית, או חיבוק מרוחק. זהו מגע שטוח, ריק.

נסו לחשוב עליכם ועל האנשים הקרובים אליכם. האם תהיו מסוגלים להחזיק זו או זה בכפות ידיו של זה, ולהביט עמוק בעיניים למשך עשרים שניות? מה הסיכוי שתעזו לעשות זאת? האם תהיו מסוגלים לאחוז האחד בשקעי הלסת של האחר, ולהביט זה בעיני זה, או זו, למשך משהו כמו עשרים שניות?

האם תוכלו לברך חברים או מכרים באמצעות חיכוך גב אל גב - חיכוך שיש בו גם חקירה וגילוי? עם יד על הלב, עד כמה ממושך החיבוק שלכם? האם הייתם רוצים לפעמים להאריך את משכו?

*עצמו עיניים ודמיינו דמות. היא עם הגב אליכם. עשו לה מסז' – כן, מסז' באוויר – במשך שתי דקות. זה אולי יישמע מצחיק או הזוי, אבל מה אכפת לכם, אף אחד לא רואה. נסו. כלומר, עסו. שתי דקות בערך, או עד שהדמות שלפניכם תסיים את הווידוי שלה. אין צורך לשדל אותה להתוודות. פשוט הטו אוזן והקשיבו.

למתלבטים שביניכן או ביניכם: תופתעו לגלות עד כמה הדבר מסייע לשחרור לחץ בכתפיים ולגמישות האצבעות בכפות ידיים, וכן להרגעה כללית.

עבור עידו, כמו לשאר המשתתפים בסדנה, התרגול היה קשה כשם שהוא היה משמעותי, והוא היטיב להגדיר זאת כ"התרגול הזה מרכך".

"אני רוצה שנריב", הוא אמר לגלי כשחזר הביתה. "אני רוצה לנסות משהו"

גלי חייכה. "אבל תבטיח לי שבסוף נשלים"

"לא, כלומר כן, ז'תומרת - כל העניין הוא שלא נצליח באמת לריב"

"אה, כן? באמת? אני רוצה לראות את זה קורה".

השפתיים של גלי מצאו את השפתיים של עידו. אצבעות כפות ידיה התירו את אבזם חגורת המכנסיים שלו. היא חייכה שוב, ואז הדפה אותו ממנה, והוסיפה ש"אבל אי אפשר לזייף ריב, בוא פשוט נחכה עד שתתעצבן על איזה משהו מטופש"

משהו מטופש. שמעורר מחשבה שלילית, שמעוררת רגש לא מידתי ותחושת קהות שמטלטלים את הגוף. יש תרגיל כזה, שבו כותבים את המחשבה ואז קוראים, ועוצמים עיניים ומדמיינים את המילים הופכות לכדור קופצני עם צחוק צווחני שמקפץ סביבנו ואז בתוכנו ואנחנו לא מצליחים לתפוס אותו כל עוד אנחנו לא אדישים אליו. לא לגמרי אדישים, כי אי אפשר לחסל מחשבות, אבל אדישים לצחוק הצווחני המעצבן ולקפיצות, ואז הקפיצות של הכדור הולכות והופכות כבדות וקטנות, והצחוק הצווחני הופך לצחוק מתנשף ולאה, ואנחנו משליכים לעבר הכדור מקל שבקצהו רשת ומנסים לתפוס את הכדור. הוא מנסה להתנגד, הוא עדיין מתחמק, אבל אנחנו מתרכזים בלהיות אדישים עד שבכוח המחשבה לוכדים לבסוף את הכדור בתוך הרשת. הכדור מנסה לקפץ בתוכה ולהשתחרר, ואז – זה תלוי במידת ההומור של כל אחד – חורצים את גורלו היחסי (כי כאמור, אפשר רק להקטין מחשבה, לא ניתן לחסל אותה). עידו דמיין מעלית שנפתחת (קצת כמו המעלית לחניון בכיכר גבעון בתל-אביב, למי שמכיר), ולתוכה הוא משליך את המקל עם הרשת והכדור המקפץ, ואז הוא בחר קומה: הוא התלבט אם לשלוח את הכדור לקומה מינוס 217, או אל קומת האש, או אל קומת התהום. בסוף הוא בחר ("תהום. קלאסי"), ודלת המעלית נסגרה, ופתאום  - שקט. המעלית נעלמה ובמקומה הופיעה מכונת שירים ישנה מהפיפטיז, עם מלא שירים של אלביס ושל האחים אברלי ושל מטאליקה, אבל עידו לא ידע איך מפעילים אותה אז הוא אמר "היי סירי, פליז פליי שוגרמן", אבל כלום לא קרה. לפתע קול נשי מתכתי ענה לו בעברית: "שים מטבע, אידיוט".

"אה, נכון. זה כזה של פעם"

עידו הוציא מהכיס סוכרייה על מקל, בחן אותה מקרוב, סובב את המקל, ואמר: "זה אמור לעבוד", ואז הכניס את הסוכרייה לתוך האשנב של המכונה.  

יש עוד תרגיל נחמד ומוצלח, אבל אני שומר אותו לפוסט הבא, שיעסוק בשביעות רצון, ובהבטחה קטנה לעתיד. ועכשיו שיר

   

 

 

 


יום שלישי, 2 בנובמבר 2021

עשרה כללים שצריך להכיר כשניגשים לכתוב תסריט


1. סיפור עוסק בצרכים רגשיים של דמויות

כל סיפור. גם סיפור מלחמה

2. חשוב להיות אנושיים כלפי הדמויות ולחוש הזדהות עמן

חוסר חמלה כלפי דמות מעיד בעיקר על היכרות לא מעמיקה עם הביוגרפיה שלה.

3. האירוע המחולל יכול להיות פנימי, לא רק חיצוני

ולפעמים הוא מתרחש עוד לפני שהסרט התחיל

4. שאלה שצריכה להישאל: האם מה שהדמות רוצה הוא גם מה שהדמות  צריכה?

שאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו על עצמנו (לפחות פעם אחת ביום)

5. כמו גם השאלה: האם מה שהדמות רוצה הוא למעשה המכשול?

אגב, מה שהדמות צריכה הוא לעולם לא המכשול, ולא בכדי.

6. לזכור שבני אדם מסוגלים להכל

אבל צריכה להיות להם סיבה מנומקת

7. להיות כנים כלפי היצירה וכלפי עצמנו זה בדיוק אותו הדבר

תהיו כנים

8. אין נושא שהוא טאבו – יש נושא שלא מטופל לעומק

תהיו אמיצים

9. להיזהר מצנזורה עצמית, מסירוס עצמי – מקורם בפחד מפני דחייה.

הווה אומר: להתעלם מקולות דמיוניים שמפריעים לנו להיות נאמנים לעצמנו.

10. המציאות לא עולה על כל דמיון – המציאות היא פרי הדמיון

ובתסריט, כמו בחיים: מה שצריך לקרות יקרה - כל עוד לא נעזור לו לא לקרות.

 

לאתר הסדנאות של מהראש למסך: 100rosh.com


בתמונה: פוסטר הסרט "אדפטיישן" (2002)


יום חמישי, 28 באוקטובר 2021

דברים שלמדתי על הסדנאות שלי

 


 לקראת סדנאות 2022, ובכלל - בשם ובשל הציפייה לקראת השנה החדשה, חשבתי שיהיה נכון (וגם נחמד) לוורבל את המחשבות שחולפות בראשי (הן תמיד חוזרות, כי שכחו משהו) - הן בכובעי כמנחה והן ככותב שהוא גם מנחה.

הגרסה הארוכה של הכותרת, אגב, היא "דברים שהמשתתפים בסדנאות לימדו אותי על עצמי, על הסדנאות שלי, על עצמם, וגם על סדנאות באופן כללי".

האמת שלמדתי הרבה, גם כי בשנתיים האחרונות העברתי לא מעט סדנאות, וגם כי אני אוהב ללמוד. חלק מהדברים באופן טבעי אשמור לעצמי, אבל חלק מהדברים ראויים לעוד עיניים, ולכן בחרתי למקד את הרשימה בדברים שהפתיעו אותי במיוחד. למשל:

*עבור רבים מהמשתתפים החוויה חשובה לא פחות מהתוכן הנלמד (ההבנה הזו קצת אכזבה אותי בהתחלה, אני מוכרח להודות. לקח לי זמן להבין ששווי חשיבותם של שני המרכיבים חיוני ליצירת תהליך)

*תיאום ציפיות מוקדם הוא קריטי – לא רק בין המשתתפים לבין המנחה, אלא גם בין המשתתפים לבינם.

*שני מפגשים נחוצים למשתתפים בשביל להיפתח, שני מפגשים נחוצים על מנת להיפרד.

*היחס בין משתתפות נשים למשתתפים גברים: 65 – 35. ייתכן שזה קשור לאופי הסדנאות, שעיקרו עיסוק ברגשות (מקווה שאני לא יורה לעצמי עכשיו ברגל. גברים יקרים, זו הייתה בסך הכל הכללה לצורך הכללה).

*הנטייה הטבעית שלנו לבסס את הדמות הראשית על עצמנו, נובעת לאו דווקא מטעמי נוחות (ההיכרות שלנו עם עצמנו, הבעיות שלנו עם עצמנו), אלא מהצורך לשים את עצמנו במרכז – דבר שחלקנו מתקשים בו בחיי היומיום.

*הקושי הגדול של מרבית המשתתפים הוא עיצוב הקונפליקט המרכזי של הדמות הראשית. זהו קושי פתיר, היות והסדנה שמה דגש על לימוד אינטרוספקטיבי.

*גיליתי שעבורי, כמנחה, כל סדנה היא מקור לצמיחה.


צילום: גילעד שירם


יום ראשון, 24 באוקטובר 2021

תרגיל לפיתוח דמות (לא לתסריטאים בלבד) - סיפורי בדים

 


הדגש בסדנאות הוא על לימוד אינטרוספקטיבי. התרגיל הוא טעימה מזה, והוא עשוי לשמש גם את מי שלא מתכוונים ללמוד תסריטאות (כאמור בכותרת - לא לתסריטאים בלבד).

התרגיל נקרא "סיפורי בדים" והוא אחד התרגילים האהובים עלי, ובו הדמות שלנו הפכה באחת למכונת כביסה רגישה ומשוכללת - כזו שלא רק שולטת על עוצמת הסחיטה, על עוצמת סיבוב התוף, על מידת המים הנחוצה ועל כמות אבקת הכביסה, אלא גם מאפשרת לעצמה לכבס רגשות, להלבין תחושות, וכמובן לרכך אותן.

לפני שהיא מפעילה את עצמה היא משתהה בהתאם לצורך. היא יכולה לשים לעצמה מוזיקה ברקע, אם בא לה. היא יכולה להחליט שהיא מפסיקה לכבס. 

זו יכולה להיות מכונת כביסה במכבסה לשירות עצמי, מכונת כביסה ביתית, מכונת כביסה בקיבוץ, או בבית מלון, היא יכולה להיות מכונת כביסה נודדת ("כרונולוגיה של מכונת כביסה", רעיון נחמד לסרט)

את התרגיל יש לפתור בתנאי רוגע - לבד וכששקט. רצוי לקרוא פעמיים לפני שמתחילים

משימות:

1. היכנסו לדמות (מומלץ לעצום עיניים). אתם מרגישים את הבגדים שנערמים בתוך התוף. נסו לחשוב למי שייך כל בגד, ואילו זיכרונות ורגשות כל בגד ובגד מעלה?

2. עצמו עיניים שוב. נסו לחוש את מגע הבד. מהו סוג הבד? איזו תחושה מותיר בכם הבגד? מהו הניחוח שלו?

3. איזו מוזיקה נשמעת ברקע? האם המוזיקה משתנה במהלך הכיבוס? אם כן, מדוע?

*כתבו את התשובות על גבי עמוד (בין 300 ל-500 מילה)

בהצלחה 

לתרגילים נוספים לחצו כאן


יום שישי, 15 באוקטובר 2021

קווים לדמותו של אדם מאושר – פוסט המשך

 


דמות נולדת עם פחד. פחד עמוק, כזה אשר טבוע בה. לאורך חייה ילבש הפחד צורות שונות, היות שהאישיות שלה מעוצבת במידה רבה על-פיו: הוא ישפיע על התכונות הנפשיות שלה ועל הזהות שלה, וכתוצאה מכך גם על ההתנהגות שלה, על הבחירות שלה, ועל תפישת עולמה.

הפחד העמוק הוא כעץ מניב. פירותיו, צורתם כשל פחדים נלווים - מעין שלוחות של אותו הפחד. פעמים רבות הפירות הללו מרעילים את בוחן המציאות, הופכים אותו מתועתע

להבדיל מאתנו, דמות לא נבראת בגיל ינקות. אולם אם נחזור לאחור על ציר הזמן הכרונולוגי ונדמיין את ילדותה, אנחנו אמורים למצוא שם את הפחד הזה, זה אשר טבוע גם בנו.

הפחד העמוק הוא לעתים חרדה קיומית - תחושה רגשית ששורשיה בתת ההכרה. לעתים החרדה נדמית או נחווית כרדומה, ולעתים, בהתאם לנסיבות החיים, היא נחווית כמצב ממתמשך של מתח ודאגה, כזה הפוגע בתפקוד הרגשי והפיזי. 

הפחדים העמוקים משותפים לכלל האנושות, והשכיחים שבהם הנם פחד מדחייה ופחד מנטישה - בין אם ננטשנו או לא, בין אם נדחינו או לא.

פחדים אלה נובעים, כפי הנראה, מתחושת חוסר ביטחון עצמי מולדת, מעצם היותנו זן דואלי: אנחנו יצורים אינטרסנטים כשם שאנחנו יצורים חברתיים – סתירה שלא קל לצמצם, על אחת כמה וכמה ליישב. רובנו נעשה את מה שנחוץ על-מנת לשרוד, אך סביר שלא נוכל לשרוד בגפנו. תחושת השייכות חיונית לקיומנו כשם שחיוניים לנו מזון, שתיה, שינה וסקס.  

הספרות המקצועית מבחינה בין פחד רציונאלי (לרוב זהו פחד רגעי, תגובתי) לבין פחד שאינו רציונאלי (פחד המבוסס על הערכה לא מציאותית של סכנות), אולם פחד עמוק הוא באותה מידה רציונאלי ולא רציונאלי - כשם שחשיבה אמוציונאלית מכילה אובייקטיביות לצד ערכים וצרכים רגשיים.

מה זה אומר עלינו – אנשים בוגרים בעלי בשלות רגשית סבירה (מי יותר, מי פחות), שעודם נושאים את פחדי ילדותם? זה אומר שאנחנו פגיעים. חלקנו עובדים קשה על מנת להסוות את הפגיעות הזו מהסביבה ומעצמם, חלקנו עמלים על ניסיונות להתחסן מפניה, וחלקנו משלימים עמה ומחפשים דרכים לחיות מבלי שפגיעות זו תנהל אותם.

כשאנחנו ניגשים לבנות דמות, עלינו לזכור שהפגיעות היא המקור לפחד העמוק, ושהפחד הוא מקור ההתנהגות. בנוסף, עלינו להכיר בכך שהתמודדות בריאה עם הפחד דורשת חתירה מיטבית למודעות.

המודעות לקיומו של הפחד אינה מספיקה. נדרשת מאתנו המודעות לקיומן של דרכי התמודדות מוטעות. לשם כך עלינו להכיר בדרכים המתוחכמות של הנפש להימנע מהתמודדות עם הפחד העמוק, ולאחר מכן לאפיין היטב את המנגנון הנפשי שאמור להוביל את הדמות לחתור תחת עצמה – תחת הרצון הלא מודע שלה להימנע מהתמודדות עם אותו פחד. מודעות זו היא שתוביל בסופו של דבר את הדמות להימנע מלהימנע. היא זו שתוביל את הדמות להכריע בקונפליקט הצפוי לה.  

מאירועי הפוסט הקודם

הפוסט הקודם עסק בניסיון לפתח דמות של אדם שהוא מאושר. הפוסט הנוכחי הוא המשכו של אותו ניסיון. הדמות היא כמובן אותה דמות: עידו אדלשטיין, בן 38, תושב הרצליה. גנן במקצועו, מאורס לגלי, בת גילו. כפי שעשיתי בפוסט הקודם, גם כעת אחזור לנקודה בחייו של עידו שבה הוא הרגיש שהוא רחוק מלהיות מאושר. שהוא כמעט ולא זוכר מה זה להיות שמח. שיש בו טונות של כעס אגור, שהוא הפך עם השנים לפצצה מתקתקת. שהוא, ששונא שמשקרים לו, מוצא את עצמו משקר דרך קבע לבת זוגו, גלי  – מסתיר ממנה משך חודשים ארוכים שאביו הוא קבצן ונרקומן. הוא ידע שהבושה, הפחד והאשמה, הם צלעותיו של משולש הרסני. זה עלה לו בכמה מערכות יחסים בחייו, וזה קיבע את מערכת היחסים המעורערת שלו עם עצמו.

בשנת הזוגיות הראשונה שלו עם גלי ולכל אורכה, עידו פחד שגלי תעזוב אותו. הפחד היה עד כדי כך משכנע, שעידו היה אומר לעצמו שיכול להיות שגלי עוד לא יודעת שהיא הולכת לעזוב אותו, אבל היא בוודאות תעזוב. ההתנהגות שלו הסגירה במידה מסוימת את המחשבה הזו (ראו "אפקט פיגמליון" – נבואה שמגשימה את עצמה).

פעם עידו סיפר על זה ללאה, אמו. "הפחד הזה, להיות בלעדיה, גורם לי לפעמים להרגיש כמו על סף התקף לב". לאה הזכירה לו שכשהוא נעזב בעבר, הוא תמיד ידע לעמוד על הרגליים, ושיש בכך כדי ללמד על העתיד. למרות שהיא חושבת שהוא טועה לגבי גלי – "היא מאוהבת בך, אתה רק צריך לא להרוס", אמרה, ואז הוסיפה את אחד המשפטים האהובים עליה: "מה שצריך לקרות יקרה, כל עוד לא נעזור לדברים לא לקרות". אז כן, גם בעתיד, הוא יודע, אם גלי והוא ייפרדו הוא יתפקד. כן. הוא יודע שהוא יתפקד. אבל הכאב יקשה עליו את היומיום. הוא ישתלט עליו, ירדוף אותו ויאמלל אותו לאורך זמן.

הפחד מדחייה היווה מניע בסיסי להתנהגות השקרית של עידו גם במערכות יחסים קודמות, כמו גם בעבודה, ובקרב חבריו למשחק הכדורסל השבועי. הפחד שלו מדחייה התפתח לחרדה והתקיים לצדה.

בד בבד, הבושה הלכה וגדלה. מובן שאיש לא ידע על אבא שלו. הוא ניסה מול חברים להתנהג ההפך, שלא ירגישו שחסר לו משהו. היה תמיד נדיב כמו מישהו שיש לו, שלא יהיה משהו שישייך אותו לאביו. שאיש, חלילה, לא יחשוד שפגמיו של אביו ניכרים בו. הבושה הייתה מהולה תמיד בכעס. הכעס על אבא שלו על שנטש, על שלא היה ככל האבות. על שלא היה. ועל כך שאמו, הוא ואחותו הקטנה נאלצו מפעם לפעם להצטמצם מאוד גם במזון בסיסי. הוא נזכר איך כשהיה חייל, עוד כשאבא שלו היה גר בבית, היה מעדיף להישאר שבת בבסיס רק כדי לאכול כמו שצריך. הזיכרון הזה היה כמו פצע עתיר מוגלה. בית הדפוס של אביו עוד איכשהו פעל באותה תקופה, אבל הכסף היה מדמם החוצה. הדוד שלו, אלי, היה מדווח ללאה בייאוש על בעלה, ש"הוא כל היום יושב, נותן באף". עידו זוכר היטב (ולעולם לא ישכח) איך לפעמים, כשהיה חסר לו כסף, הוא היה הולך לפסז' ליד הסניף של ברגר קינג, איפה שאביו היה יושב בזמנו, ולוקח מקופסת המטבעות שלו. על תחושת ההתבזות הזו הוא כיסה בטענה מוטעית של צדק. בגיל 27 הוא הפסיק לקחת, ולמעשה מאז ניתק כל קשר עם אביו.

 

גרגר חול סורר ביבשת הסדר הקיים

לפני כשנה עידו החליט לאמץ גישה חיובית ייחודית לחיים, על מנת לחוות אושר. אם אושר הוא קודם כל בחירה –  עידו בהחלט בחר. אבל הוא גילה שהאושר מצריך ממנו לא רק שינוי חשיבה מהפכני - הוא מצריך עבודת תחזוקה מחשבתית יומיומית והוא גם מצריך את ההבנה שהאושר אינו תחושה סטרילית. הוא גם מגלה שלוקח זמן לבסס את כל זה, ולשמחתו הוא מגלה עוגנים נוספים עבור האושר האישי שלו, כמו למשל סביבה תומכת ואוהבת (גלי, לאה, אחותו ענבר, ולימים גם התינוקת שבבטן, שהוא מרגיש שהיא כבר אוהבת), ותחושת משמעות עמוקה הנובעת מכך. אך עדיין - משהו היה חסר.

הוא ניהל יומן, או יותר נכון: ניהל דיאלוגים עם עצמו ותיעד אותם במחברת. גם לשם הצפת מידע חופשי, שאולי תוביל לפיצוח הדבר שהוא הרגיש שחסר על מנת להיות מאושר באמת. לפעמים היו אלה מונולוגים עם כל מיני מיני-תובנות, שנשמעים קצת כמו משהו שאני הייתי כותב אחרי כמה שוטים של וויסקי. דברים כמו: "אני בגישה שלבני אדם יש ייעוד בחיים, בין אם הם מודעים לכך ובין אם לא. בין אם הם פועלים לממש אותו ובין אם הם פועלים לממש ייעוד אחר. אולי אין שליטה על הייעוד. אולי ייעוד הוא מילה גדולה מדי. אולי מדובר בתפקיד. אולי בהטבעת חותם או בהותרת מורשת. בכל מקרה, זוהי תפיסה שבאה ואומרת שלכל אדם יש משמעות יחסית. גם אם אותו אדם חושב על עצמו שהוא בסך הכל עוד גרגר חול סורר ביבשת הסדר הקיים".

ועדיין משהו היה חסר.

עידו היה מודע לא רק לפחד ולחרדת הדחייה שלו, אלא גם לפחד שלו מפני דחייה עצמית -  אבל הוא לא היה מודע להשפעות של הפחדים האלה על הזהות האישית שלו, מה גם שהוא נהג לנתק בין הפחדים – הוא לא ראה את ההזנה ההדדית ביניהם. הוא היה נוהג להגיד לעצמו שהיחסים שלו עם עצמו משמעותיים לא פחות מאשר הקשרים שלו עם אחרים, לרבות הקשר עם גלי. הוא תמיד היה בטוח שאם ידחה את עצמו, זה יותר גרוע מאשר דחייה חברתית או רומנטית. ושהסיבה שהוא צריך את האישור מהסביבה היא בגלל שחשוב לו בעיקר מה הוא חושב על עצמו. כלומר, לא בשביל קבלה חברתית, אלא בשביל קבלה עצמית. מן היזון חוזר הפוך. הוא ידע שזה נשמע חריג. הוא הכחיש שזה מנגנון הגנה. הוא גם לא ראה איך הדבר משליך על תחושת האושר החסרה שלו.  

התפנית, כדרכן של תפניות, התרחשה באופן לא צפוי. לאחר שהתברר לגלי שהקבצן שעידו והיא נתקלו בו ברחוב הוא לא אחר מאשר אביו של עידו (תיאור המפגש בפוסט הקודם), ולאחר שהזמינה את האב לחתונה על דעת עצמה, דבר שגרם לפיצוץ בינה לבין עידו, קרו שלושה דברים:

*החתונה עמדה זמנית בסכנת ביטול

*עידו ניצב בפני קונפליקט – האם לבטל את ההזמנה שקיבל אביו, או לראות בהזמנה זו הזדמנות להשלמה ביניהם, ובנוסף הזדמנות להשלמה עם מי שהוא אביו. במעמד הקונפליקט, עידו התמודד עם הפחדים העמוקים שלו ולבסוף בחר בחירה כנה - הוא בחר לתת תוקף להזמנה, ובכך הוא גם זכה להשלמה עם מי שהוא. עם כל הכבוד לצ'קים, באמת - כבודם במקומם (בכספת) מונח, קבלה עצמית היא מתנה נהדרת לחתונה. אבל הקבלה עדיין לא הייתה שלמה.

*הסדנה. חודש לפני החתונה. "אם אתה לא הולך לסדנה הזו אני לא אתחתן איתך", אמרה גלי והניחה בידו של עידו שובר של סדנת טיפול בכעסים. 24 מפגשים דו שבועיים. בחדרה. או, אם להשתמש במילותיו של עידו ההמום, "בפאקינג חדרה".

"כן, בפאקינג חדרה, ואתה תיסע לשם פעמיים בשבוע ותטפל בעצמך, ואתה תדע איך לנתב את הכעסים המשוגעים האלה שלך. אתה יודע כמה זמן לקח לי לאסוף את ההזמנות האלה מהשדרה?"

אני אקדיש לסדנת הכעסים שבה השתתף עידו פוסט נפרד (אגב, הוא עכשיו חושב שחדרה היא עיר לא רעה בכלל), עם התייחסות נרחבת למושג "פירוש מחודש" שהמאפשר לנתב כעסים בקלות יתרה (אעשה זאת לא בפוסט הבא, אלא בזה שאחריו. הפוסט הבא הוא בסימן תרגילים חדשים לפיתוח דמויות). ההרחבה אודות סדנת הכעסים תסייע לי להציף את מערכת יחסים בין עידו לבין אימא שלו (לאה) ובינו לבין אחותו הקטנה (ענבר). הוא בתקשורת טובה עם לאה, אבל רק בסדנה הוא יתמודד עם צדדים באישיותה שגרמו ועדיין גורמים לו לקושי.  

*

יכול להיות שהדמות של עידו תמצא את עצמה כדמות שולית בסיפור של דמות אחרת. אני מרגיש שבאופן הפומבי שבו פיתחתי את הדמות של עידו (למרות שנותרו עוד שני פוסטים במסגרת פיתוח הדמות שלו) כבר סיפרתי את הסיפור שלו, כך שמהבחינה הזו אני מסופק.

אבל כמו שציינתי בסוף הפוסט הקודם, בשל נסיבות עגומות שלא תלויות בו, עידו לא יישאר מאושר לאורך זמן.

עכשיו כבר אפשר לספר שעידו מגלה שחבר ילדות שלו, עמוס, עומד למות מסרטן. עידו משתף את גלי בחדשות הרעות. מוסיף ש"קצת אחרי שגילו, דנה נפרדה ממנו. דורון סיפר לי, הוא היה אצלו לא מזמן". דמעות הציפו את עיניה של גלי, ועידו, משום מה זה הלחיץ אותו, והוא הסתובב סביב עצמו בניסיון לחפש עבור גלי משהו שיספוג.

"איך אפשר לעשות דבר כזה? לעזוב אותו כשהוא במצב כזה?"

"לא יודע. אני באמת לא יודע מה היה שם"

"עידו, זה בכלל לא משנה מה היה שם – לא עוזבים מישהו במצב כזה"

"אבל אי אפשר לשפוט, אנחנו לא...את יודעת...אולי הייתה לה...

"אם היית עוזב אותי במצב כזה הייתי הורגת אותך!"

למחרת עידו ניסה להשיג את עמוס. לא הצליח לתפוס אותו כל היום. גם לא למחרת. הוא התקשר לדורון, חבר משותף, ושאל אותו מה כדאי לעשות, אם כדאי פשוט לבוא אליו הביתה, או לחכות שיענה.

"חכה שהוא יענה"

"אני פוחד שיהיה מאוחר מדי, שאני לא אספיק ל...

"ברור, אני מבין. אבל זה המצב. אין מה לעשות. פשוט תחכה"